//
you're reading...
מהעיתונות, ספרות רוסית מתורגמת לעברית, תרבות רוסית

שדרות אפלות

על "שדרות אפלות" של איוואן בונין, הסופר הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל – קובץ סיפורים יפהפה שיצא לאור בעברית בפברואר 2008

 

 

תינוי אהבים – איזה כינוי פשוט, ואפילו ענוג, לאחד ממעשי הכישוף המסתוריים, ולעתים גם האפלוליים ביותר, שניתנו לאדם. שהרי כמה דקות של תינוי אהבים, ואפילו עם זר גמור, מביאות לרמות של קירבה ושליטה הדדית, או אינטימיות אם תרצו, ששנים של עבודה משותפת ואפילו חברוּת עשויות שלא להשיג לעולם. וכשאני אומרת אפלוליים, אין כוונתי כרגע למיני סטיות (שכבודן במקומן מונח) – תינוי אהבים באשר הוא הינו פסיעה בשדרת עצים דוממת ואפלה, מקום בו המילים מקבלות משמעות שונה ואפילו מהדהדות באופן אחר, בו כל מחווה וכל תנועה מקבלות פרשנות חד פעמית ומיוחדת לרגע שבו נעשתה, מקום בו צמד גופים הנכרכים זה בזה (או שואפים בכל מאודם לעשות זאת), הם שני גופים שעוסקים בחקר הכוח החזק והבלתי מפוענח ביותר ביקום הפיזיקלי – כוח המשיכה.
הכוח הזה, ברגעיו המזוקקים ביותר – לפני שהוא נארג לתוך רקמת החיים השגרתית בהרגלים קבועים – הוא סוד עלום שכל ניסיון לדבר עליו במישרין רק מרחיק אותו; גם בתקופתנו אנו, כששפע המידע בר ההשגה הפך כל נקב וכל חלקה לנקודת ציון גלויה וידועה, כשהפורנוגרפיה היא מדד סטנדרטי לחקר התרבות או להשוואה עצמית והחופש המיני הוא מהגדולים שהחברה המערבית ידעה מימיה – מעטים הם בעלי העט, המכחול או המצלמה שמצליחים לתאר אותו במלוא עוצמתו ורזיו.
בחקר כוח זה והשפעותיו עוסק קובץ סיפוריו של איוואן בונין, "שדרות אפלות", שיצא לאור בעברית זה עתה, בתרגומו המתנגן של רועי חן ובלוויית הערותיו.

"'…כמה שזה יפה, אלי הטוב!'
'מה יפה בזה, מאשינקה?'
'מה שיפה בזה זה שאפילו אי אפשר להבין מה בדיוק יפה בזה. מפחיד.'" ("בלדה", 1938)

בונין, הסופר הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל, שרילקה, מאן וגורקי התפעלו מיצירתו, היה ממשיך דרכם של טולסטוי ושל צ'כוב, מתרגם בחסד עליון שהעניק לספרות הרוסית כמה מפניני הספרות העולמית, משורר ומבקר ספרות. כבן למשפחת אצולה (שירדה מנכסיה), נס מרוסיה כרוב בני מעמדו עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ב-1917, ומאז נע ונד באירופה עד מותו בחוסר כל, ב-1953. כפי שמספר פטר קריקסונוב באחרית הדבר, בונין מעולם לא השתייך לשום קבוצה ספרותית, זרם או תנועה, שלא לדבר על תנועה פוליטית, אף כי הוקיע את הפאשיזם עוד לפני פלישת הגרמנים לפולין ובזמן הכיבוש הנאצי בצרפת, סיכן את חייו בהסתירו יהודי בביתו. בקובץ הסיפורים "שדרות אפלות", אחד האזכורים היחידים של התסבוכת הפוליטית שטרפה את חייהם של רבים כל כך בתום מלחמת העולם הראשונה, הוא בסופו של הסיפור "טניה", בו בן אצילים מפתה משרתת בבית קרובתו. טניה, המתמסרת לצעיר בכל נשמתה, יודעת בחושיה כי זה לא ישמור על נאמנות כלפיה, אף כי הוא עצמו לא רוצה להכיר בזאת. כך או כך, הסיפור מסתיים במפנה הפתאומי חורץ הגורלות, שלא הבחין יותר בין מעמדות ותשוקות אישיות:
"'נו, תגידי: פטרושה, אני מאוד אוהבת אותך!'
היא חזרה על המילים, משהקת בבכי:
'אני מאוד אוהבת אותך…'
זה היה בפברואר של שנת 1917 האיומה. זה היה ביקורו האחרון בכפר" ("טניה", 1940)

בונין החל לעבוד על קובץ הסיפורים "שדרות אפלות" בשנת 1937, ואף כי הוא פורסם לראשונה בפריז ב-1946, המשיך לשפץ וללטש אותו עד מותו ב-1953. לדבריו, היה זה הספר האהוב עליו ביותר מבין כל יצירותיו. 37 סיפורי הקובץ הם רישומים יפהפיים – חלקם עשויים בקו מהיר, יחיד ומדויק וחלקם משורטטים בקפדנות, בונים את יחסי האור-צל ביסודיות סבלנית. הם שואבים השראה הן ממסעותיו הרבים של בונין – באירופה, בקווקז, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון (לפלשתינה הוא ייחד סיפור בשם "באביב, ביהודה") והן מתחומי האמנויות שהשיקו לתחומיו הוא: מהתיאטרון האמנותי, שעם מייסדיו (סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו) התיידד, ומעולם האמנות הפלסטית, אותו הכיר מקרוב דרך קבוצת ציירים מאודסה. עלילות הסיפורים, שרובם ככולם הם וריאציות על נושא הוצאת האהבה מהכוח אל הפועל, מתרחשות באחוזות שגדוּלתן חלפה זה מכבר, בערים גדולות ברוסיה ובאירופה, ברחובות ליליים, בקרונות רכבת, בספינות קיטור, במנזרים, בבתי קיט מנומנמים, בחורשות ליבנה מוארות בזוהר זהבהב עמום וכמובן בשדרות עצים אפלות. נראה כאילו כל ניסיון חייו של הסופר הזה, בעל הנשמה הרגישה עד כאב, נמסך לתוך המיניאטורות הספרותיות האלו, והפך אותן לשיקוי צלול, משכר מאוד, שיש ללגום באיטיות ובהתענגות על כל טיפה: "… רבות חוויתי במהלך השנים הללו, הנראות כה ארוכות כשחושבים עליהן בתשומת לב, ומעבירים בזיכרון את המופלא, הבלתי מובן, שלא הלב ולא השכל יצליחו לתפוש, ושמכונה 'עבר'" ("סתיו קר", 1944).
אם אביו הרוחני של בונין, טולסטוי, כתב על משפחות שנהרסות עקב מעשי אהבה לא לגיטימיים ועל נערות המשתוקקות להינשא, הרי שנראה שבונין כבר חי בתקופה אחרת: הנשים בסיפוריו משוחררות מינית עד להפתיע, הן המשרתות והאיכרות והן בנות הטובים, הבתולות והנשואות כאחד. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהקשיים, האכזבה וחורבן החיים שהיו מנת חלקן של כה רבות מהן לאחר שהתמסרו, נזנחו ולעתים אף נכנסו להריון. שכן אף כי בונין כותב על אהבה ועל תשוקה, יתכן שיותר מכל הוא כותב על תחושת ההחמצה, אותה הערת שוליים כביכול של מכלול הרגשות האנושיים, שמתבררת כבעלת משקל כבד ברבות השנים והניסיון – תחושה שמגיעה לעתים קרובות מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר להמתיק את המוחמץ: "האם זה משנה מה ואיך גורם לאדם להיות מאושר! התוצאות? הן ממילא מתקיימות תמיד: כל דבר מותיר בנפש עקבות אכזריים, מענים, גם אם ניזכר ברגע מאושר…" ("הפונדק על הנהר", 1943)
האיזון הנהדר, העשוי ביד אמן, בין המתיקות המתערסלת של מעשה האהבה כחיבור שאינו תלוי בדבר ובין היפרדות הגופים מחויבת המציאות שלאחר מכן, שלעתים קרובות מדי היא קודרת ואכזרית עד מאוד, הוא פסגה של כתיבה לירית, אף כי היא כתובה בפרוזה. בונין, בן נאמן לצ'כוב לא פחות מלטולסטוי, אינו מצייר את "הקודר והאכזרי" בצבעים עזים ובקול מלא פאתוס – על ידי שימוש בתווים מינוריים הוא מעצים את הריאליזם המדכדך של ההוויה האנושית, זו אשר מתעוררת באופן תדיר מחלומותיה הנפלאים אל מציאות אפורה ופרגמטית. הפרוזה הלירית של בונין לא מאבדת מכוחה בימינו אנו, ונדמה שהיא אף מקבלת משנה תוקף – היא מנופפת לשלום מראשית המאה העשרים, משקפת את מציאות האהבה המודרנית והמשוחררת, זו שאינה מחויבת לשום דבר ולאף אחד באופן בלעדי, זו שחוגגת את עצם היותה ברגע מימושה ותו לא:
"'כן, נדמה לי שלא יהיה עוד בחיי ערב כה מאושר כמו זה…' … 'מה נעשה עכשיו? נלך לסבא, ניפול על ברכינו ונבקש את ברכתו? אבל איזה מין בעל אני?'
'לא, לא, רק לא זה'.
'אז מה כן?'
'לא יודעת. נמשיך עם מה שיש… טוב מזה כבר לא יהיה'". ("הנדנדה", 1945)

"שדרות אפלות", איוואן בונין, תרגום מרוסית והערות: רועי חן, אחרית דבר: פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, 333 עמ'

 

פורסם בגירסה שונה במקצת בנרג' תרבות, במרץ 2008

 

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

4 מחשבות על “שדרות אפלות

  1. אני אנסה למצוא את הספר.
    תתחדשי ותהני מהבלוג

    פורסם ע"י אורי | אפריל 17, 2008, 1:02 am
  2. תודה רבה.
    אני בטוה שהספר עדיין בחנויות, הוא יצא לפני כחודשיים.

    פורסם ע"י מאשה | אפריל 18, 2008, 5:53 pm
  3. ובאמת שמתי לב לכתבה שלך כשפורסמה – נחמד מאוד. מקווה שתעניקי מחסדייך גם לחמישי של אקונין , שהנה תכף ייצא. 🙂

    פורסם ע"י יגאל | אפריל 18, 2008, 6:43 pm
  4. מה זה עטיפת ספר יש לבונין הזה! אם ראיתי עטיפת ספר כזו בהיותי תלמיד בצספר בוודאי שהייתי קורא ת'סיפורים האלה אז ולא אחרי שנים. :)))

    מרויסה באהבה,
    גראז'דאנין איבּאנוב

    פורסם ע"י ואניה איבאנוב | אפריל 27, 2008, 10:58 am

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מרץ 2008
ב ג ד ה ו ש א
    אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: