//
you're reading...
מהעיתונות

אשה בורחת מבשורה

על ספרו החדש של דויד גרוסמן

פורסם במוסף השבת של מעריב, לצד רשימתו של מבקר המקור הקבוע, אריק גלסנר

הידע הציבורי על השכול הפרטי שפקד את גרוסמן עת עבד על הגרסה הסופית של "אישה מחכה לבשורה", רומן שעוסק בפחד משכול ובאובדן על רקע לאומי, יוצר חיץ מוסרי בין הקורא/מבקר ובין הסופר/הורה שכול. ובכל זאת החיץ הזה מתמוסס תוך כדי קריאה, נדחק לשולי התודעה. כך גם בספר עצמו. בבסיס הסיפורים, מערכות היחסים והדמויות שמאכלסות אותו, מקננת בדיוק ההדחקה האינסופית הזאת, של הציבורי אל מול הפרטי ושל הפרטי אל מול הציבורי, במציאות הדחוסה והתובענית שתושבי האזור הזה חיים בה, כי כמעט אי אפשר להן – לתודעה הפרטית מחד גיסא ולתודעה הציבורית מאידך גיסא – לדור בכפיפה אחת. כל התוכניות, האידיאולוגיות, התיאוריות והדרך בה אנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו מתנפצות ברגע אחד כשהמציאות המקומית מטיחה בנו את סטירותיה ואת סתירותיה.
עלילת המסגרת פורשת את סיפורה של אורה, אם לחייל שמביאה את בנה לנקודת האיסוף של מבצע צבאי גדול ההולך להיערך כתגובה לפיגועים, איזו השתקפות אקראית של "חומת מגן". משותקת מפחד, היא מדמיינת את אנשי קצין העיר הבאים בכל רגע לבשר לה את הבשורה המרה על מות בנה. כנשמעת לחידת הקואן של הזן-בודהיזם, השואלת "אם אף אחד לא שמע את העץ הנופל ביער האם הוא באמת נפל", אורה נמלטת מביתה אל הטיול בגליל שאותו תכננה לערוך עם בנה, בתחושה האבסורדית, הבלתי הגיונית אך המובנת לחלוטין כי אם לא יהיה למי לבשר את הבשורה, הבשורה עצמה לא תתקיים. למסע מצטרף אהוב נעוריה אברם, שעתה הוא שבר כלי, והמסע שהם עורכים הופך למסע בנבכי ההיסטוריה הפרטית, הנפרדת והמשותפת, של שני אנשים מתייסרים שהיו בעברם מלאי חיים עד להתפקע, גילוי והסרת לוט מעל סודות רבים, אריגה ופרימה של כל מה שחיבר והפריד ביניהם במשך כעשרים שנה.

הפתיחה של הספר היא אחת האקספוזיציות היפות ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות: אורה בת ה-16 ואברם המבוגר ממנה אך במעט נפגשים בתל השומר, שניהם חולים מאוד, עם חום גבוה, וברקע מלחמת ששת הימים שאין להם מושג מה קורה בה. בתוך הבידוד ודמדומי ההזיות נקשר בין המתבגרים קשר על-חושי. האקספוזיציה מוצדקת לא רק מהבחינה הנרטיבית, המובנת מאליה, אלא גם כתזקיק של כל הספר: יש בה את כל האלמנטים, הספרותיים והפסיכולוגיים, שיהוו את שדרת העלילה עם התפתחותה – היחסים שמתקבעים בין הדמויות הראשיות כמעט לפני שהספיקו להכיר אחת את השנייה, תחושת ההליכה על פי תהום והפער שאין לגשר עליו בין ההוויה האישית, המכונסת בתוך עצמה, ובין החוץ המנוכר והבלתי נתפס.
הפתיחה מעניקה לסיפור את דימוי-העל של הספר: תחושת החולי המקננת בשורש הנשמה של כל מי שחי ומחובר איכשהו למה שקורה פה, כשכבר לא ברור מי הדביק את מי ולמה, למי יש את התרופה הכי טובה ואם כל זה ייגמר בכלל אי פעם – הזיה בתוך הזיה בתוך הזיה, מרוחות פה ושם בכתמי מציאות.
גרוסמן הוא בדרך כלל אמן פיתולי העלילה, זה שמפתיע אותך בעוד עיקול ועוד תפנית, רק כדי להשיב אותך למבט מחודש על הרגע שהתרחש לפני שתי פניות. גם כאן הוא עושה זאת, אבל לא בכל מאודו. כאן נחרת יותר המאזן המתמיד בין הקלישאות הכי שחוקות של היומיום ובין תחושת חוסר הפשר אל מול שרירותו של הגורל. זה מתבטא בדברים הקטנים ביותר, כמו שאורה חשה כי תמיד כשהיא מתבלת או מנקה את המחבת הטלפון יצלצל, כמו גם בדברים הגדולים ביותר, כשהגרלה טיפשית אחת קובעת את מסלול חייהם של אברם, אורה ואילן, בעלה. הדמויות ניצבות שוב ושוב בפני הידיעה כי החיים מועדים לכליה מתמדת, ודי בזעזוע קל של השיגרה על מנת להיווכח בשבריריות החיים. שוב ושוב חוזרות העסקאות הכפייתיות שבני האדם רוקחים עם הגורל, הצרימות בשולי הראייה שאנו לומדים להסב מהן מבט כי נראה שאין לנו אף ברירה אחרת, המיקח והממכר עם אדון הזמן. כשאורה מנסה לדחות כמה שניתן את רגע עזיבתו של בנה בנקודת האיסוף היא חשה כי "גם הזמן התנהג מוזר, לרגעים טס, לרגעים זחל או קפא לגמרי. היה נדמה לה שבמאמץ לא גדול יהיה אפשר גם לגלגל אותו אחורה, לא הרבה, שעה, חצי שעה, בכל פעם, מצידה זה בסדר, את הגדולים האלה – הזמן, הגורל, אלוהים – אפשר להתיש לפעמים דווקא בתגרנות קטנה, קטנונית".
שמו של הספר מרמז על הגיבורה שלו, ואורה היא אכן הדמות הדומיננטית בסיפור כי נקודת מבטה היא האינטנסיבית ביותר – קולה הוא הקול הראשון. אך מבחינת כוח החיים, אותה נשיפה מסתורית שמעניקה לדמות בדויה את היכולת להתנהג ולכבוש את הלב כדמות מציאותית, הגיבור הראשי הוא אברם. לא לגמרי בלי קשר, תוהה הקורא בעל כורחו מדוע נבחרה לו לסופר דווקא אשה כדמות ראשית, כאשר לא ניתן לברוח מהידע כי הוא עצמו ודאי חווה – בדיוק באותה עוצמה ובאותו פירוט – את כל ייסורי החרדה לבנו שלו. בעל כורחה גם צפה התשובה, כי הסיפור הזה, של לידה ומוות וחוזר וחלילה, והאזנה חרישית לפעולת הנימים הנסתרות הכורכות הכל יחדיו ונפרמות עד אין קץ, יהיה אמין יותר, בוודאי במציאות הישראלית, אם תספר אותו אשה.

גם אסתי סגל כותבת על "אשה בורחת מבשורה"

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

10 מחשבות על “אשה בורחת מבשורה

  1. תענוג לקרוא אותך

    פורסם ע"י שירלי | אפריל 21, 2008, 12:26 pm
  2. כפי שכתבתי גם אצל אריק וגם אצל אסתי- רצוני העז לקרוא את הספר הזה רק הולך ומתגבר יותר ויותר עם קריאת מילותיכם.

    נדמה לי גם, עוד יותר מקריאת הביקורת שלך,שאחוש תסכול עז לנוכח קריאת המציאות ההזויה-מטושטשת-עיוורת הזאת של העלאת בנים לעולה…

    אני אמנם לא אוהבת שמגדירים דברים "כאשה" (או גבר או משהו), אבל הפעם נראה לי מתבקש, בעיקר לאור קריאת סוף דברייך,ולכן, בכל זאת, כאשה (…), את מרגישה שהוא הצליח לכתוב בקולה של אשה?..

    פורסם ע"י טלי | אפריל 21, 2008, 1:11 pm
  3. שירלי וטלי.
    לגבי שאלתך טלי, קשה לי לענות עליה, בדיוק בגלל מה שכתבת בעצמך, אודות הגדרת הדברים האלה ובכל זאת – כן, אני יכולה להגיד שהוא הצליח במידה בלתי מבוטלת. יש פער בין איך שאורה תופסת את עצמה ובין איך שסובביה תופסים אותה, ולי נראה שזה משהו שנשים יותר מודעות לו מגברים, ומהבחינה הזאת יש שם הרבה דקויות כאלה. אלא שבתוך יצירה ספרותית הפער הזה גם קצת מרחיק מתחושה של הכרה אמיתית של הדמות. מעניין שבכל זאת דמותו של אברם יצאה לו הדמות הכי עגולה (לא אוהבת את הביטוי הזה אבל לא מצאתי טוב ממנו). אתה ממש מדמיין אותו כבחור צעיר, ועולה תחושה חזקה שהוא מבוסס על דמות אמיתית יותר מכל שאר הדמויות, כולל אורה עצמה.

    פורסם ע"י מאשה | אפריל 21, 2008, 1:58 pm
  4. נדמה לי שהצלחת לענות למרות הקושי… וכנראה שהתשובה היא כן ולא…

    פורסם ע"י טלי | אפריל 21, 2008, 3:38 pm
  5. אז בעיני כל הדמויות ממשיות עד מאוד ועומדות מול העיניים. דווקא לי יש יותר בעיה עם הדמות של אברם שהצד הנשי בה כמו שאוהבים להגיד הוא כל כך חזק, הרבה מעבר לגברים שאני אישית מכירה.
    ואחד הדברים המופלאים בעיני זו דווקא יכולתו להביא את אורה שהיא כל כך אשה וכל כך מדוייקת כאשה וכאם.

    אגב, מצד שני כל הכתיבה הגרוסמנית כל כך שלו בעצם מחייה שוב בדרך קצת אחרת אבל עדיין גיבורים קודמים שלו בספרים אחרים.

    פורסם ע"י אסתי | אפריל 21, 2008, 4:43 pm
  6. הי אסתי 🙂
    אני מסכימה איתך שגברים כמו אברם קיימים בדרך כלל בדמיונן של נשים הרבה הרבה יותר מבמציאות, אבל מבקרה יצא לי להכיר כשניים שלושה טיפוסים מהסוג שלו, בעוד שהדמות של אילן למשל היא בעיני דמות ספרותית ישראלית טיפוסית כל כך, שלפעמים לא ברור לי איפה אני חיה (כלומר אם המציאות הישראלית באמת מלאה בכל הגברים האלה אז אני לא יודעת כלום!)

    פורסם ע"י מאשה | אפריל 21, 2008, 5:01 pm
  7. אבל במקרה יצא לי וכו', לא מבקרה 🙂

    פורסם ע"י מאשה | אפריל 21, 2008, 5:02 pm
  8. נהניתי לקרוא (למרות הסתייגויות פה ושם).
    הערתך לגבי הפתיחה, האקספוזציה, יוצאת הדופן של הספר היא נכונה ביותר.

    פורסם ע"י אריק גלסנר | אפריל 21, 2008, 9:35 pm
  9. רוב תודות וקצת כנ"לים 🙂

    פורסם ע"י מאשה | אפריל 22, 2008, 10:50 am
  10. שלא כמוך..היה לי קשה עם ההתחלה של הספר, ורק בזכות ביתי (והאמונה שלי בדוד גרוסמן..) המשכתי לקרוא והתמכרתי אליו לגמרי. ההתחלה ההזויה, קטעי המשפטים האי-בהירות..הקשו עלי את הרצון לקרוא. אני מסכימה איתך שיש חשיבות לכל מילה כמעט בספר הכל סימלי הכל מתקשר למצב הרוח, לנופים שהם עוברים אליהם . ספר גדול

    פורסם ע"י שלי | מאי 1, 2008, 1:23 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אפריל 2008
ב ג ד ה ו ש א
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: