//
you're reading...
מהעיתונות

על הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" מאת ירמי פינקוס – ביקורת וראיון

על הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" מאת ירמי פינקוס – ביקורת וראיון

 

 

בתודעה הישראלית הקולקטיבית, המילים "יידיש" ו"תיאטרון", בייחוד כשהן כרוכות יחדיו, מעלות בדרך כלל על הדעת משהו כבד, מיושן, גלותי ומפוהק. האסון הנוראי שפקד את יהודי אירופה בסוף שנות השלושים צמצם כמעט את כל התרבות היהודית של מזרח אירופה למסלול התקדמות איטי אבל עקבי לעבר המשרפות. בכך נמחקו מאות שנים של תרבות חיה, מלאת עליצות והומור משובח, חריפה, נהנתנית וכזו שיודעת גם להזיל דמעה במקרה הצורך ולהפליט אנחות מכל הלב.
 ירמי פינקוס, קומיקסאי, מאייר ועכשיו גם סופר, הוסיף באחרונה עוד נדבך, חשוב ומשובח, לרנסנס המתרחש בשנים אלה לתרבות היידיש בארץ ישראל. ספר הביכורים של פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", מגולל את סיפורה של להקת תיאטרון יידית, המורכבת משחקניות יהודיות זקנות שהעבירו את כל שנותיהן על הבמה, בחסות איש חסדן – מנהל הלהקה הפרופסור פבריקנט, נצר לתעשיינים עשירים מצ'רנוביץ.
שבע חברות הלהקה התחנכו בה מילדות רכה, כולן יתומות שנאספו בשביל להרכיב את חזונו של איש התרבות רחב האופקים – קברט שיציג תמונות חיות מההיסטוריה והתרבות, הן הכללית והן היהודית, המונחות על ידי דקלומים עזי מבע. הסיפור מתחיל בסוף שנות השלושים, עם פטירתו של הפרופסור הנכבד וירושתו המפתיעה של אחיינו את הלהקה, בניגוד לתקוות המשפחה לשים סוף סוף יד על הכספים הגדולים ולהשקיע אותם בטקסטיל.
גיבורת הסיפור, מימי לנדאו גזברית הלהקה, נאלצת להתמודד עם אינספור מכשולים העומדים בדרכה של להקת תיאטרון להרוויח קצת כסף ולהופיע במקומות הגונים. לנדאו נדרשת לשמור על שלווה בין אגואים מנופחים ובין תקוות אבודות, לקיים שלום בית אך גם לא לתת לניצוץ היצירתי לכבות.
הספר עצמו מציג קברט של דמויות נהדרות והגזמות פרועות אך מדויקות בתיאורים של טיפוסים שרבים מאיתנו מכירים, אם לא מהמשפחה אז מהמכולת, ואם לא מהמכולת אז מהתור לקופת חולים. אלא שבעוד שבסיטואציות המקומיות הדמויות הללו מעוררות בדרך כלל בעיקר גיחוך, פינקוס מצליח למקם אותן היטב בסביבה הטבעית שלהן, להשוות להן את ההדר הראוי להן ואת המניעים האישיים לכל אחת מהן.
בעזרת  שפה שמתפצפצת בפה, על ידי מתיחת קווים חיוניים בין הילדות ובין הזקנה, על ידי האצלת טעם וריח ממשיים מאוד לסביבה בה מתרחשת העלילה, פינקוס רוקח סיפור מקסים, מריר-מתוק, עם פסגות של גרוטסקיות ושיאים של חסד. כמיטב המסורת היידית, הרעמים המאיימים שמתגלגלים במרחק קטן מאוד מהמתרחש בספר, היסטורית וגיאוגרפית, מטופלים ברמז ובהסתר פנים.
פינקוס יודע שהקורא חרד מהרגע שבו השנים יתגלגלו לתאריך שאין ממנו חזרה, והוא מוביל את הקוראים בעדינות ובחמלה, כמו גם את דמויותיו, במצעד הגרוטסקי לא פחות של ההיסטוריה. פינקוס הצליח לתת טעימה מנחמת להפליא של תרבות מלאה רבדים וגוונים, ועצם סיפור המעשה מתכתב עם נושאיו בכישרון רב. את הספר מלווים איוריו מלאי ההבעה, שמעבירים באבחת קולמוס, כמו בכתיבתו, רגעים מדויקים של ביטוי ורגש, בלי להיסחף לסנטימטליות מתקתקה או לזלזול מתנשא.
 
איך התחיל הרעיון לספר?
"הסיפור התחיל בתור סיפור קומיקס שעשיתי לטור שלי ב'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג' ב-2001. אחד הסיפורים שם היה על מישהו שיורש להקה של זקנות ומסתובב איתן. סיפור די טיפשי, למען האמת. אמרתי לעצמי שבתור קומיקס קצר זה לא טוב, אבל יש בסיס לסיפור יותר גדול. התחלתי לשאול את עצמי מי הדמויות האלה. אחר כך כתבתי סיפור קומיקס של שלושים פריימים ומאוחר יותר של ארבעים פריימים, הבנתי שצריך פשוט לכתוב את זה והתחלתי להתעניין בהיסטוריה של התיאטרון היידי.
באותה תקופה כתבתי ב'העיר' על תיאטרון יידיש ובכלל על תיאטרון שוליים. עורך התרבות אז היה רוגל אלפר שפתח את המושג תרבות לחלקים הפחות מיוחצנים וחשופים למדיה ונתן לי יד חופשית. כך שכתבתי על תיאטרון, על אופרה, קברטים והפקות שוליים. עשיתי סדרה של ראיונות עם הרבה שחקני יידיש והתחלתי להיכנס לנושא. והכתיבה התבררה כתענוג לא קטן".
למה דווקא על תיאטרון יידי בסוף שנות השלושים?
"טוב, העניין היידי הוא חלק בסיסי בהגדרת הזהות היהודית אשכנזית שלי. אלה היו חלקים באישיות שישבו במקום צדדי ובאיזשהו שלב הגיע הרגע שהתעניינתי בהם יותר. הייתי צריך נושא טוב – היה לי סיפור לספר וככל שחקרתי את עניין התיאטרון היידי הבנתי שזה יכול לעבוד. יש בזה משהו שונה מתיאטרון מערבי רגיל, משהו שהוא יותר מתחום התיאטרון העממי – היחס בין הקהל לשחקנים הוא יוצא דופן: יש יחסי אמון מלאי רגש ואינטימיות מאוד גדולה.
חוץ מזה, כאיש קומיקס, משכו אותי כמובן גם האלמנטים הגרוטסקיים, היו שם אלמנטים קומיים מאוד חזקים. גם יש את העניין של לא ללכת ל'גבוה' ו'המקובל' אלא לחפש את הסיפור במקומות של השוליים".
איך עשית את התחקיר? אתה דובר יידיש?
"ידעתי קצת יידיש, למדתי עוד מהתיאטרון וגם מאוד השתפרתי מהאזנה להמון מוזיקה. עכשיו אני גם לומד בצורה מסודרת אצל אסתר רוז'אנסקי שהיא מהיידישיסטים הבולטים כיום בארץ וגם שימשה כעורכת לשונית לספר. את התחקיר התחלתי עם ספר מאוד מבדר על ההיסטוריה של תיאטרון היידיש. התחלתי לחפש את הלוקיישן המתאים ביותר למקם בו את הסיפור ולאט לאט אגרתי ספרייה גדולה ומשונה, מצאתי הרבה ספרים על צ'רנוביץ.
המון אנשים, כמו שאפשר לראות בתודות, עבדו בהתנדבות בתחקיר שלי… נוגה מולדובן, סטודנטית בבצלאל שהיא במקור מצ'רנוביץ, סיפקה עותקים ישנים של עיתונים מ
נות העשרים. כמה פעמים הצטרפתי לישיבות של אגודת ידידי צ'רנוביץ וכל זה איכשהו תפח ותפח מעצמו".
מאיפה שאבת השראה לדמויות? המצאת אותן או שביססת אותן על דמויות שאתה מכיר?
"יותר משהמצאתי הגזמתי – שיפצתי וניפחתי חלק מהדמויות והטיפוסים שראיתי סביבי – מהמשפחה המאוד גדולה שלי, שבאמת היוותה קצת השראה. אבל חשוב לומר שלפני שזה סיפור על יידיש ויהודים זה סיפור על קבוצה של אמנים, על נשים והיחסים ביניהן, על האגו הפגוע של הגיבורה. כל אלה הם דברים שנמצאים סביבי כל הזמן, לא ביידיש אלא בעברית".
שאבת השראה משלום עליכם?
"תוך כדי כתיבה גיליתי למרבה זוועתי ששלום עליכם כתב ספר בשם 'כוכבים תועים', שמספר על קבוצת תיאטרון יידי, אבל החלטתי שאני לא קורא אותו עד סוף הכתיבה. עכשיו קראתי אותו ונרגעתי, כי זה מספר סיפור אחר והזווית, מטבע הדברים, שונה לגמרי. האמת היא שמהסופרים היהודים האהבה הגדולה שלי נתונה קודם כל ליצחק בשביס זינגר, אבל אני מזדהה ורוחש חיבה לנטייה של שלום עליכם להתעסק בדברים הקטנים. בשביס זינגר מתעסק עם הדברים הגדולים – אמונה, דת, אהבה ומוות – ואילו שלום עליכם מתעסק בפרטים הקטנים של הקיום, שמאוד מעניינים גם אותי".
מי הדמויות האהובות עליך בספר?
(צוחק) "זו שאלה שאני תמיד שואל אנשים דבר ראשון… בגיבורה, מימי לנדאו, אני  מושקע בכל נשמתי, היא הדמות עם הכי הרבה עומק בעוד ששאר הדמויות הן די קריקטוריסטיות וחד-מימדיות. אבל אני הכי אוהב את גינה הקטנה – היא מלאת שמחת חיים, אי אפשר לדכא אותה יותר מדקה. אמנם היא קצת ראש ציפור, מין תינוקת בת שבעים, אבל היא אף פעם לא תעשה שום דבר רע לאף אחד".
 
פורסם ב-30.4, בנרג' ספרים

עוד כתבו על הספר: אריק גלסנר, מיה סלע וענבל מלכה

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

4 מחשבות על “על הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" מאת ירמי פינקוס – ביקורת וראיון

  1. היי מאשה, נתקלתי לראשונה באתר שלך והוספתי אותו די מהר למועדפים. בהתחלה הכותרת "כותבת על תרבות רוסית" התפרשה אצלי כ"כותבת על ספרים רק ברוסית ולרוסים בלבד" אך משנכנסתי נוכחתי לדעת שזה מה שחיפשתי זמן רב. אני מאד אוהבת ספרות ושירה רוסיים אך איני רוסייה או דוברת רוסית.
    מאד מעניין- אמשיך לעקוב. אודה לך אם תוכלי להוסיף רשימה על ברויס אקונין, משהו מאד מוזר לי שכתביה שלו- מצד אחד אפוס בלשי מעניין מצד שני הסגנון המיושן של הקונספירציה הידועה מראש- מה את חושבת?

    פורסם ע"י משתמש אנונימי (לא מזוהה) | מאי 5, 2008, 2:53 pm
  2. תודה רבה. בהחלט אכתוב על אקונין לכשייצא הספר החמישי בסדרה (נדמה לי שזה הולך לקרות בקרוב). אפוס בלשי, קונספירציה, מה שלא יהיה – בעיניי זה ממתק ספרותי משובח.

    פורסם ע"י מאשה | מאי 5, 2008, 6:37 pm
  3. מצטרפת למהללים ואצפה לסקירה על אוקנין.

    פורסם ע"י שירה | מאי 5, 2008, 8:39 pm
  4. תודה רבה, שירה

    פורסם ע"י מאשה | מאי 6, 2008, 9:04 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אפריל 2008
ב ג ד ה ו ש א
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: