//
you're reading...
ספרי יד שנייה

תיאודור ודוד נפגשים על החוף – מיוחד ליום העצמאות

 

את הסיפור הזה מצאתי לפני כמה חודשים בקובץ סיפורים עלום, שנראה כאילו עבר ממכבש הדפוס ישירות לחנויות הספרים המשומשים. לא נראה שאי מי פתח את הקובץ אי פעם, וקצת אחרי שהעתקתי את הסיפור למחשב, הוא נעלם מביתי באופן תמוה ביותר. על הסיפור היה חתום אדם בשם צבי יוספוב, שעד כה לא הצלחתי למצוא עליו כל מידע.

היה שקט בגן צ'רלס קלור. מים ליחכו בעדינות את הסלעים, רוכבי האופניים חלפו מדי פעם באוושה חרישית ואימא צעירה הסיעה הלוך ושוב עגלה מכוסה היטב בשמיכות.
לפתע החלה לנשוב רוח קלה, שהפכה תוך רגעים אחדים לבריזה פראית, סוחפת איתה את כל נינוחות הים מזרחה עד מורדות ירושלים. הגלים, שקודם התרפקו בהתפנקות על החוף המשונן, החלו מתנפצים באשדות ענק, מרססים את השבילים בקצף מלחשש.
האם הצעירה, שבמשך כל ההתלקחות הרטובה והמלוחה הזאת רכנה בפאניקה על העגלה המתנדנדת, החלה להתרומם מתנוחתה העוויתית – כולה רועדת וידיה שמוטות בחולשה. היא ניסתה למקד את עיניה באדים המשונים שתססו מתוך הים, ולרגע מטורף אחד ראתה שני סלסולים – לבנבנים, מטושטשים – מתגשמים במעורפל לשתי דמויות. היא שפשפה את עיניה, זרקה מבט בתינוקה הישן בשלווה והחזירה מבטה לים. כאילו לא קרה דבר, כאילו לא התרגש איזה מבול קדום לשטוף את כל הארץ, היה הים רגוע כבתחילה. האם הצעירה התיישבה, ברכיה פקות, על ספסל אקראי.
תיאודור ודוד התהלכו שלובי יד על השביל הקטן. כיוון שהיו בעלי גובה דומה, שני אנשים נמוכים למדי (אם כי האחד מוצק ופרוע שיער לבן, והשני תמיר בדרכו ובעל זקן עבות, "אשורי למראה" כפי שהעידו אחדים), לא סרבלה האחיזה ההדדית את הליכתם, אלא אף תרמה לקצב שלה.
זה זמן רב שתכננו להיפגש. אך היו דברים כה רבים להשלים, שעות מנוחה כה רבות להתעצל בהן, מכרים כה רבים לפגוש מחדש. פרוע השיער הציק זה כבר זמן מה לשפינוזה, מבאר לו שוב ושוב את מסקנותיו. בעל הזקן האשורי קיים פגישות רבות עד אין מספר, אחוז בולמוס התוודעות. את משה פגש ביראה אומרת כבוד, את סבו תיחקר עד אין קץ על ילדותו המוקדמת, את ידי הקיסר פרנץ יוזף לחץ בהתרגשות ובאנחת רווחה.
אך הנה, בשלה העת להיפגש שוב, אחרי נצח אקראי של פרידה, ועתה היו השניים מתהלכים שלובי יד. כשהתבססו בתוך צורתם המוכרת שילב דוד את זרועו עם זרוע רעו, ולא שם לבו שהלה מופתע מעט.
ללא הקדמות, כממשיך דיון סוער מיד מהנקודה בה הפסיק לפני כשלושה עידנים, פתח דוד בדברים נרגשים, שיניו מתיזות רוק – וזה מתערבל עם רסס הגלים:
"אני מתפלץ", צעק לתוך אוזנו של תיאודור. "כל מה שהשקענו בו את חיינו יורד לטמיון. עם קשה עורף!"

תיאודור חייך מתחת לשפמו. עתה, משלא היה כבול עוד בענייני החומר והגוף, התרוממה לה נפשו בגבהים עליזים תמיד, והוא ראה את המציאות כפי שנועד לראות אותה – כמחזה דרמטי עשוי היטב, עם כניסות ויציאות מתוזמנות לעילא, שרק הצופים באולם המוחשך יכולים להעריכן כראוי.
"אל נא באפך, דוד יקירי" הרגיע את ידידו, בטפחו קלות על שכמו. "עשית כל מה שיכלת ועתה רק ההיסטוריה תעיד אם מאמציך ישאו פרי".
דוד מחט באפו בקול ונעמד אל מול תיאודור.
"מילא אני, שזכיתי לראות את החלום קורם עור וגידים, את אומתנו האומללה מתגבשת לעם חדור נחישות ומתקבצת בארץ עם ריבונות עצמאית. אבל איך אתה, שירקת בדם את האכזבות שהנחילו לך רבים כל כך, שהיית כמשה שהעביר את העם במדבר ארבעים שנה אך לא זכה להיכנס לארץ המובטחת, איך אתה יכול לעמוד מנגד ולרחף על בהונותיך עם החיוך האווילי הזה?"
תיאודור נפנה אל הים והביט בו שעה ארוכה.
"מה חורה לך כל כך, זקן?" שאל לבסוף, ובקולו עייפות מעורבת בקוצר רוח קל.
"מה חורה לי?!" התיז דוד ניצוצות. האם הצעירה הרימה את מבטה מן העגלה. משלא הבחינה בדבר מלבד שני סלילי אדים משונים למראה, הפנתה את העגלה לצד השני והחלה להתרחק בהעמידה פנים שלוות להפליא.
"כמאה שנה שאנחנו מרקדים במחול השדים הזה עם הערבים, אבל במקום להתחזק בעמדתו האיתנה – העם נחלש. ריקנות ונהנתנות השתלטו על כל חלקה טובה, וערכיה של תנועת העבודה ירדו אל מתחת לאפס. העם נוטש את חזון המדינה הציונית, ברוחו ובגופו. הנוער כבר לא רואה בצבא את הילת הגיבורים, והמבוגרים אינם יודעים עוד איך להנחיל לבניהם תחושה של מטרה ואחדות. דור המדינה שוכר מלוכסנים בני אסיה לטפל בביתו ובהוריו. כנסת ישראל הייתה לצנינים בעיני הגויים, ולמשל ושנינה בפי בנינו אנו. אנה אנו באים?"
"תזכיר לי, בשביל מה רצינו מדינה?" שאל בנימין תיאודור הרצל את דוד בן גוריון, מלווה בעיניים מלאות הערכה את גלישתו החלקה של רוכב אופניים מיומן.
"על מנת שתשמש מקלט בטוח עבור אומתנו הנרדפת…" החל לדקלם דוד כתלמיד צייתן. "על מנת שנוכל לזקור שוב את ראשנו בגאווה במשפחת העמים…" המשיך תיאודור בטון סבלני. "נו…" החווה דוד בידו על העיר תל אביב, "וכל זה נראה לך כמו מקור לגאווה?  העם שכח את המטרה. העם הפנה את גבו לציון".
"אבל זה היה האמצעי, זוכר? המטרה הייתה עם נורמלי בארץ נורמלית, עם בעיות נורמליות – כמו אצל כולם" אמר תיאודור, ולקולו התגנבה נימה מתחננת. "תראה אותם – שותים קפה מעל דפי עיתון, הולכים להצגות ולסרטים, מתעכבים לשיחה בטלה בכיכר דיזנגוף. הם משוחחים בעברית, שכמו בגנבה הולכת ומתעשרת, הם חוזרים לשורשיהם באלפים, ללא כפייה ואפילו כנגד הממסד הדתי הישן ולמרות מערכת החינוך נקובת החורים שבה גדלו. נכון, יש את העניין הזה עם הערבים – …" כאן השתעל תיאודור שיעול קטן ומחה את פיו בקפידה בממחטה צחה כשלג ומבושמת קלות ששלף מכיסו. "אבל תסתכל על זה כך – אם לא היה את העניין עם הערבים, מי יודע אם כל השבטים האלה, הזרים כל כך אחד לשני – כמו המרוקאים והפולנים (כאן השתעל דוד שיעול קטן, ומחה את פיו בשרוולו) היו מספיקים להתרגל זה לזה, ללמוד האחד את אורחותיו של השני. בצל האיום המתמיד על כולנו כקבוצה אחת,
מה שמלכתחילה העניק לנו את הזכות ההיסטורית, איכשהו התערבבנו שוב, ועתה קמים לתחייה בני ישראל – לא יהודים, לא ציונים, אלא בני יהודים ובני ציונים, שירשו את תחלואינו יחד עם חלומותינו…" תיאודור כבר החל להיסחף לנאום מלא שאר רוח, כשהוא הולך ומתגבר כארי הזה, וזקנו רוטט על בריזת הים הרכה ברצינות הראויה, אלא שדוד התפרץ בזעם לתוך דבריו: "אז כל הדם הזה שנשפך, כל הזיעה והדמעות, כל קורבנות המלחמות והטרור שלנו וכל קורבנות הכיבוש והגירוש שלהם – כל זה בשביל שבני הנוער יורידו את הפתיח של 'סקס והעיר הגדולה' לרינגטונים שלהם?! זה 'האריה בין אריות' שעליו חלמנו?!"
"כן", השיב תיאודור בפשטות, ובעיניו נצצו דמעות כמו יהלומים מלוטשים. "בעלי החזון הם תמיד מעטים. השאלה עד כמה רע או טוב הוא מצבו של הרוב הממוצע. ועדיף שנערות מתבגרות יעריצו את רוני סופרסטאר מאשר שייאנסו על ידי קוזאקים, ולא משנה עד כמה אבותיהן מלומדים".
דוד הבליע אנחה. את הדיון הזה הם כבר ניהלו אלוהים יודע כמה פעמים – בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, בכיכר דיזנגוף, על הספסלים של רחוב פרישמן, במוניות שירות קוסמופוליטיות…
"בוא נעלה פעם לירושלים, נראה אותך מדבר ככה שם", אמר לבסוף דוד, רק כדי להתגרות בבן שיחו קל הלב. "עזוב", הצטמרר תיאודור וצמצם את עיניו, "צללים ארוכים מדי משתרעים שם על קברי".
עתה מדד דוד במבטו את האופק. כל העוולות הנושנות, כל ה'עשו לי' שהטיחו בו בחייו האמיתיים ובחיי הנצח שלו החלו להתעמעם שוב, להתפזר בבריזה הרכה של הים התיכון.
"טוב, אז בוא נרד על כבד קצוץ בקיטון" הציע דוד ברוח טובה.
"או, זה רעיון", אורו עיניו של תיאודור. "ואחר כך נראה את 'פליאצ'י' באופרה. משהו מדהים".
"אני בטח אירדם" רטן דוד.
"אז נבוא שוב" הבטיח בחיבה תיאודור. שלובי זרוע הם התרחקו מהשביל הקטן, וגלי הים המשיכו להתנפץ על הסלעים, מחרישים בשאונם את אוושתם של רוכבי האופניים.

תל אביב, ינואר 2005

 

 

 

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

2 מחשבות על “תיאודור ודוד נפגשים על החוף – מיוחד ליום העצמאות

  1. טוב אז ככה: קצת ילדותי ולא מעובד אבל מה שמיוחד לדעתי שמאגד בתוכו את כל הדעות הפופולריות הרווחות ויש בסוף את הטוויסט- הקלשיאתי בפני עצמו, ואף על פי כן הערך הוא בקישור ביניהם.
    איך באמת רואה העלליה של שנות ה- 90 את הגשמת החלום הציוני? איך המדינה מצטירת בעיניהם מעבר למיתוס האתנוצנטרי הרוסי? אולי תכתבי על זה?

    פורסם ע"י שירה | מאי 10, 2008, 2:05 pm
  2. די מסכימה איתך בכל מה שכתבת לגבי הסיפור.
    קשה לי לדבר בשם העלייה של שנות התשעים, בטח בנושאים שכאלה (אני בת לעולים של שנות השבעים וההכרה שלי את עליית שנות התשעים לא באה מתחום התיאוריה המדינית…:)
    הנה לך לינק לבלוג של ולדי דבוייריס, אני לא יודעת אם הוא מייצג נאמן של כל המיליון, אבל הוא כותב יפה ומעניין, ובנושאים האלה הוא נוגע לעתים קרובות:
    http://curateipsum.net

    פורסם ע"י מאשה | מאי 10, 2008, 8:27 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מאי 2008
ב ג ד ה ו ש א
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: