//
you're reading...
מהמרחב הפרטי, מהעיתונות

על יצירת המופת חלון פנורמי, כמה מילים על "וואלס עם באשיר" וחזיון עתידני

כשקוראים הרבה ספרים (כשלושה בשבוע, בממוצע, נניח), קשה לפעמים שלא להתפלא כמה מעט, כביכול, צריך בשביל ליצור יצירת מופת דגולה, כזו שמהדהדת לתוככי הנשמה וממזגת פרטים חד פעמיים עם סמלים אוניברסאליים. סיפור מסגרת נדוש, דמויות אפרוריות, התרחשויות מינוריות – כל אלה יכולים להופיע למראית העין, שכן כשמגע ידו הגאוני של מספר בעל זיק כמעט קדוש של כישרון ורגישות נח על יצירה מסוימת, הוא הופך אותה לסיפור המרתק ביותר בעולם.
כשרון גדול של סופר יכול להפוך את הדמויות שבין הדפים לאמיתיות או לאנושיות יותר מהרבה אנשים שאנחנו מכירים. כשרון כתיבה גדול לא נזקק לגימיקים ראוותניים ולא צריך לסחרר עם חידושים צורניים שיתיישנו עוד לפני שהספר יצא ממכבש הדפוס. כל הפרובוקציות והתעוזה המזויפת של כותבים אחרים יכולה להתגמד מול היכולת של סופר אחד לתפוס את תמצית נשמתם של הדברים.
"חלון פנורמי" הוא סוג של יצירה כזו. קצת מוזר לספר עליה לקהל העברי, שכן בארצות הברית של אמריקה, שנדמה כי אנו יונקים ממנה את רוב תזונת התרבות שלנו, הספר הפך לקלאסיקה כמעט מהרגע בו התפרסם בשנות השישים. הספר יצא לאור תחת השם "Revolutionary Road" ולמרות שמעולם לא היה רב- מכר, הוא השפיע על דורות של קוראים וכותבים והביא ליוצרו, ריצ'רד ייטס, תהילה שהלכה ודעכה עם השנים, כשלא הצליח לשחזר את גדולתו של פרי הביכורים שלו.
על פניו, הסיפור בנאלי כמעט כמו החיים של רובנו. פרנק ואייפריל ווילר, זוג יפה מראה עם שני ילדים קטנים, עוברים לפרברים. הם לא עוברים כדי להגשים את החלום האמריקאי אלא בעל כורחם, כיוון שבלתי אפשרי יותר לחיות בעיר מלאת הסכנות, הלכלוך והג'וקים עם שני ילדים קטנים. הזמן הוא שנות החמישים, תקופה שבה השפע שאחרי מלחמת העולם השנייה מתערבב עם חוסר הנחת ההולך וגובר של צעירי ארצות הברית מהמוסכמות הישנות והכובלות.
פרנק ואייפריל רואים את עצמם כמתוחכמים יותר מרוב בני דורם, לפחות אלה שעוברים לפרברים במטרה להפוך למופת של זעיר בורגנות, והם מנסים ללא לאות להדחיק את תחושת ההחמצה של חייהם. הספר נפתח בניסיונה הכושל של אייפריל להשתתף בתיאטרון חובבים קהילתי שנפתח במחוז, וכמו ברומנים גדולים רבים, סצנת הפתיחה מהווה הן אקספוזיציה ליחסים בין הדמויות והן תרשים למבנה של סיפור המעשה כולו.
הזוג ווילר מיודד עם שפ ומילי קמבל, הזוג היחיד בסביבה שנראה להם תואם, פחות או יותר, את הרמה האינטלקטואלית שלהם. הווילרים גם מקיימים מערכת יחסים טורדנית שהולכת ומסתבכת עם סוכנת הנדל"ן מרת גיווינגס. פרנק עובד במה שהוא מכנה "העבודה הכי משעממת בעולם" ואייפריל, היפהפייה, המרוחקת, בעלת הילדות הלא פשוטה, משחקת את תפקיד עקרת הבית המושלמת.
ככל שהקריאה ברומן מתקדמת, הולכת וגוברת תחושת ההחמצה המעפשת את סביבותיה ללא רחם. כל מה שטוב ויפה הולך ויורד לטמיון, מוביל לסוף טרגי שכוחו מועצם דווקא בשל הבינוניות הנינוחה האופפת את גיבורי הספר: "הרהיטים שמעולם לא התבייתו, ולעולם גם לא יתבייתו, מדפים על גבי מדפים של ספרים שלא נקראו, או נקראו למחצה או נקראו ונשכחו, שתמיד היו אמורים לחולל שינוי ומעולם לא עשו זאת, לועו הנתעב והשמח לאיד של מקלט הטלוויזיה, ערמת הצעצועים הזנוחה והמלוכלכת שנראתה כאילו הושרתה באמוניה – הייתה להם יכולת להעלות במהירות בעיניים ובגרון כאב חריף של אשמה וגינוי עצמי…"
ריצ'רד ייטס, לדעתי, מתעלה לגבהים טולסטויאניים, ולא אחת עלו בדעתי במשך קריאת הספר הבזקים מ"אנה קרנינה", בשל כמה סיבות ספרותיות. היכולת של ייטס לדבר בקולן של כל הדמויות, כשהוא מוסר לקורא את פעולותיהן ואת מחשבותיהן, את הפער ביניהן ואת יכולתה האדירה והאגבית של המציאות לכפות את עצמה על תודעתנו, היא נדירה, ומשייכת את ייטס לזן מעורר היראה של הכותבים הגדולים ביותר.
פרנק ווילר, שמעורר את האמפתיה של הקורא וגורם לו להאמין שהוא הגיבור הראשי כיוון שקולו הוא הקול הפעיל ביותר, מפנה אט אט את מקומו לאייפריל, שדווקא קולה הוא המינורי ביותר, מינורי אף יותר מקולותיהם של גברת גיווינגס ושפ קמבל. אין לי ספק שתלי תלים של עבודות דוקטורט נכתבו ברחבי ארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים כדי לעמוד על טיב היכולת של ייטס להקים מבנה ספרותי כל כך מתוחכם ופשוט בו זמנית, מבנה שההתאמה בין יסודותיו, קומותיו, חזיתו וחלונותיו הם מופת לארכיטקטורה ספרותית משובחת.
בלי לזלזל בכבודה של הוצאת "אחוזת בית", שהיא מההוצאות המוקפדות והטובות לטעמי בישראל כיום, ותוך הכרה בכוחות השוק, אפשר להניח שאחת מהסיבות להוצאתו לאור של הספר דווקא עכשיו, היא ההפקה האמריקאית לסרט על פי הספר, עם כוכבי "טיטאניק" בתפקיד הגיבורים הראשיים (אני מהמרת שקייט ווינסלט תהיה מעולה בתפקיד אייפריל, ליאונרדו קצת פחות בתפקיד פרנק).
ואי אפשר בלי שתי הערות קטנוניות: עיצוב העטיפה של הספר יאה ונאה בהחלט, אך חבל שלא מצוין גם שם המאייר. מאייר הכריכה הוא נורמן רוקוול, גיבור תרבות שנוי במחלוקת בפני עצמו, למי שתוהה. כמו כן, אחרית הדבר מאת ריצ'רד פורד, למרות כמה הברקות בהתחלה (כמו האמירה כי אזכור "חלון פנורמי" שימש במשך שנים כלחיצת יד ספרותית חשאית), מגמדת את גדולתו של הספר למעין כתב תוכחה חברתי ונוקב.
בכל יצירה ספרותית דגולה ישנו הרובד הזה, בדרך כלל, אך צמצום הקריאה לכדי התבוננות שכזאת בלבד מעידה לדעתי על אי הבנה בסיסית. ייטס כותב מתוך אהבה לא פחות מאשר מתוך לעג, מתוך הכרה אינטימית של מניעי הד
מויות לא פחות מאשר מתוך הביקורתיות שלו כלפיהן. זה מה שמאפשר לו ליצור דמויות מורכבות ומלאות סתירות, דמויות שהן נלעגות והרואיות בעת ובעונה אחת, כמו כל בני האדם בכל מקום וזמן, אם מתבוננים בהם מספיק לעומק.

"חלון פנורמי", ריצ'רד ייטס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת אחוזת בית, 2008, 379 עמ'

הרשימה פורסמה בנרג' תרבות

 

———

 

ראיתי עכשיו את "וואלס עם באשיר".

 

 

 

 

 

 

 

 

כבר כשארי פולמן בא לבצלאל לספר לנו על הפרויקט החדש והשאפתני שלו, התמלאתי סקרנות. אנימציה דוקומנטרית היא ז'אנר שחשבתי שהגיתי בעצמי, עד שהכרתי את Creature Comforts הגאוני של ארדמן מ-1989 (איכות זוועתית, קחו בדי.וי.די), ואת Waking Life של ריצ'רד לינקלייטר מ-2001 (הנה קטע עם טימותי "ספיד" לוויץ', הגיבור המדרוב של הסרט The Cruise). בכל מקרה, המחשבה על ז'אנר מסוג כזה היא שדחפה אותי ללימודי האנימציה, ואכן חקרתי אותו במשך הלימודים. ל"וואלס עם באשיר" באתי עם חברה וציפיות גבוהות, וכל הזמן אמרתי לעצמי להנמיך אותן. אלא שהסרט התעלה על כל הציפיות. זה סרט באמת מדהים, ואין לי ספק שמחר מקהלה של מתעלפים מתדהמה כמוני יפרסמו את הגיגיהם (מלבד אלה שיילכו נגד הזרם רק כדי שלא יהיה משעמם). אני מקווה שאמצא את הכוחות ואת המילים הנחוצות כדי לכתוב עליו גם בקרוב. אבל תלכו לראות אותו. זאת יצירת אמנות נדירה, מוצדקת ומשתמשת בחוכמה בכל הכלים שלה כדי להביע את כוונותיה. כבוד והדר לארי פולמן, לדוד פולונסקי הגאון וליוני גודמן המוכשר כשד, ולכל החבורה כולה.

———-

אני מקווה שלא אקים עליי מהומת אלוהים, אבל אני מרגישה כורח בלתי נמנע לפרסם את החזיון העתידני הבא:

עוד כחצי שנה, כשאולמרט כבר יהיה חדשות ישנות, כמו שאומרים מעבר לים, תתרפק עליו התקשורת בכזאת נוסטלגיה. כולם יגידו: "אוי, סוף סוף היינו כל כך קרובים להסכם שלום עם הפלסטינים (שבעים פגישות! דיונים על נושאי הליבה!), כמעט התחלנו במשהו רציני עם הסורים, ורק בגלל שחפרו איזה משהו עתיק עם כמה דולרים במזומן (וכאן יתארו את כל מנהיגינו המכובדים ועוזריהם הנאמנים, שכולם תמיד עושים בדיוק אותו דבר ובוודאי דברים גרועים הרבה יותר) העיפו אותו. בהכל אשם ברק, בהכל אשמים 'ישראל היום'. סתם טירפדו את אולמרט ועכשיו אנחנו שוב אוכלים חרא".

זה החזיון העתידני שפוקד אותי בימים האחרונים. אבל מי יודע – אולי במקום אולמרט יעלה ויבוא איזה עלם חמודות צח כפיים, שיעשה כל מה שצריך ולא יתלכלך באף טיפת רפש. אמן.

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

7 מחשבות על “על יצירת המופת חלון פנורמי, כמה מילים על "וואלס עם באשיר" וחזיון עתידני

  1. ובעיני הוא גם ספר קלאסי שיתאים לכל עת, כל עוד המין האנושי יתקיים.
    את ואלס עם באשיר אני מתעתדת לראות ביום ב' הקרוב בבכורה שלו בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות.
    אחזור גם אני עם חוויות.

    פורסם ע"י אסתי | מאי 29, 2008, 6:05 pm
  2. אני מתחייבת לך אישית שגם בעוד עשר שנים אני אתעב את אולמרט.

    ואני מכירה לא מעט ירושלמים שמצליחים לתעב את אולמרט כבר יותר מעשר שנים.

    למען האמת אני לא מכירה מישהו בירושלים שמתגעגע אליו חוץ מדן מרגלית.

    פורסם ע"י ענת פרי | מאי 29, 2008, 6:55 pm
  3. עוררת את סקרנותי ל"חלון פנורמי", ל"ואלס עם באשיר" היה לי חשק מזמן אבל בהחלט התפחת אותו מאוד ואולמרט… נו… אני מקוה שברור לך שהבחילה היא לא ממך, חלילה, אלא ממנו…

    אני חושבת שמתגעגעים פה רק למנהיגי לבן שהגיעו לגיל מופלג בשלטון. לאולמרט-ביבי-ברק קשה להתגעגע. וגם קשה למצוא את ההבדלים.

    בעצם לא, לזכותם ייאמר שכל אחד מדאיג, מפחיד ומגעיל אותי בדרכים הייחודיות לו…

    הלואי שנתבדה כולנו.

    פורסם ע"י טלי | מאי 29, 2008, 10:10 pm
  4. לאולמרט-ברק-ביבי
    כשנקבל את גאידמק.

    פורסם ע"י אסתי | מאי 29, 2008, 10:49 pm
  5. רק לא הוא, בבקשה!
    ברצינות גמורה. הוא מפחיד אותי יותר מכל האחרים, וזה הרבה.

    פורסם ע"י טלי | יוני 1, 2008, 4:25 pm
  6. תודה על ההמלצה המנומקת על ייטס.

    ותיקון: בשנות החמישים, השפע הוא בעקבות מלחה"ע השנייה, ולא הראשונה כפי שכתבת.

    פורסם ע"י אסף ברטוב | יולי 26, 2008, 5:27 pm
  7. צודק, תודה. מתקנת.

    פורסם ע"י מאשה | יולי 27, 2008, 10:24 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מאי 2008
ב ג ד ה ו ש א
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: