//
you're reading...
מאמרים ארוכים ולא ערוכים, מהעיתונות, תרבות רוסית

גארי שטיינגרט – המדריך לרוסי המתקדם

בארצות הברית גארי שטיינגרט הוא סופר ידוע, לפחות עד כמה שסופר יכול להיות ידוע – שני ספריו, "המדריך לרוסי המתחיל" ו"אבסורדיסטן" זיכו אותו בביקורות נלהבות, פרסים יוקרתיים וייצוג בטבלות רבי המכר, הוא מפרסם ב"ניו יורק טיימס מגזין" וב"ניו יורקר", ספרו האחרון תורגם לכ-25 שפות והוא נבחר לרשימת עלית בריטית של 21 הסופרים הטובים ביותר בארה"ב כיום. שטיינגרט נולד והתחנך בלנינגרד (כיום סנט-פטרבורג) והיגר עם משפחתו לאמריקה ב-1980. מגיל שמונה עד 15 הוא למד בישיבה בניו יורק, חוויה שהוא מסכם במילים "התקופה הנוראית ביותר בחיים שלי". בשנה האחרונה בקולג' הוא התחיל לכתוב את ספרו הראשון, והמשיך אותו במהלך שהותו באירופה, ובעיקר בפראג. אהבתו לניו יורק, אותה הוא רואה כאי מבודד באוקיינוס העצום והאטום של שאר אמריקה, נושבת מכל עמוד בספריו וכמעט מכל משפט שני שהוא מוציא מפיו.
על פי נושאי ספריו, נראה היה שהוא היה אמור להיות להיט גם פה: "המדריך לרוסי המתחיל" הוא סיפור הרפתקאותיו הדחוס והמצחיק של ילד-טוב-ניו יורק ממוצא יהודי-רוסי, ההופך לבעל תפקיד מפתח במאפיה הרוסית בפראג, ו"אבסורדיסטן" הוא סיפור הרפתקאותיו האינטנסיבי והקומי של בן אוליגרך שמן ורחב לב, הנתקע בין כמיהתו לעירו האהובה ניו יורק ובין המפלט המפוקפק שהוא מוצא באחת מהרפובליקות המושחתות של ברית המועצות לשעבר. שטיינגרט משתמש בסאטירה נשכנית וחסרת מורא, שטופה בתאווה עזה לחיים הטובים, כדי לתקוף שלושה מבצרים שגיבים שמהן מורכבת זהותו המסוכסכת – הרוסיוּת, האמריקאיוּת והיהדות, שעם כל אחת מהן יש לו מערכת יחסים מורכבת ורבת פנים. כנראה בגלל העובדה שבישראל הוא יצא לאור בהוצאה הקטנה סימנים, לא זכה שטיינגרט להעמדות יצירתיות של ספריו בחלונות הראווה של חנויות הספרים המקומיות. ספריו נקראים בעיקר בשיטת "חבר מביא חבר", ועוברים מיד נלהבת אחת לאחרת (ואולי זה המקום לדרוש מהאלמוני האחרון שהלווה את העותק שלי של "המדריך לרוסי המתחיל" – פג תוקף מנוי הספרייה והנ"ל נדרש להחזיר מיד את הספר שברשותו). השבוע הגיע שטיינגרט לארץ, במסגרת מפגשים עם הקהל בארגון המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. על הדרך הוא גם עושה למגזין הטיולים האמריקאי "Travle&Leisure" כתבה על תל אביב הרוסית.
"זה בעצם מגזין לעשירים זקנים, אבל הם נותנים לי לכתוב כל מה שאני רוצה, כי זכיתי בכל מיני פרסים", הוא אומר כשהוא משתמש בנדיבות בחשבון ההוצאות הפתוח (אמריקה!) כדי לכסות את עלותם של שלל בילויים אורבניים. יש לנו אינטרס הדדי – אני מדריכה אותו בעיר כדי לעזור לו עם הכתבה שלו, ובינתיים אוספת חומר לכתבה עליו עצמו, מסתובב בנקודות החיבור של העולם הישראלי והתרבות הרוסית.
אנחנו נפגשים לראשונה בבאסטה בנחלת בנימין, אומדים בזהירות זה את מידת רוסיותו של השני, משיחים בדברים בטלים ותוהים איך יתפתח היום – מאוחר יותר הוא אמור להשתתף ברב-שיח באוניברסיטה עם אתגר קרת, אלונה קמחי, בוריס זיידמן ואילנה גומל, תחת הכותרת "החוויה הספרותית והצלבת תרבויות". כשאנחנו מפלסים את דרכנו בשוק הכרמל ההומה, אני שואלת אותו אם תרגמו את ספריו לרוסית.
"כן. קצת השתתפתי בעבודת התרגום, אז זה בטח יצא התרגום הכי גרוע".
"ומה היו התגובות?"
"אוי, ברוסיה הכי שנאו אותי. היו ביקורות איומות. 'המדריך לרוסי המתחיל' עוד מילא, אבל כשיצא 'אבסורדיטן' אז כל המבקרים כתבו 'שטיינגרט מוכר את המולדת לאדוניו האמריקאיים'". הוא מספר את זה בחיוך, כאדם שמתענג על הברקה של ילד בן שנתיים שחושף בלי כוונה את מה שהוריו אומרים כשהם חושבים שאף אחד לא מקשיב.
בדרך לאוניברסיטה, אנחנו מצטופפים במכונית הממוזגת עם אלונה קמחי ואתגר קרת. מסתבר שאורן נהרי ראיין את קרת מוקדם יותר הבוקר על הופעתו של גארי שטיינגרט (ובאופן קצת תמוה לא את שטיינגרט עצמו). קרת מתאר את דיאלוג הרדיו: "היה שם משהו נורא מוזר. שתקנו בשידור איזה שתי דקות. בשלב כלשהו הוא אמר 'אז גארי שטיינגרט, בניגוד לג'ונתן ספרן-פויר, הוא…' והשתתק. אחרי זמן מה שאלתי אותו 'אורן, הכל בסדר?' מסתבר שהוא פשוט חיכה שאני אמשיך את המשפט. אני חושב שהשתיקה הייתה חלק הארי של השיחה". שטיינגרט מתפוצץ מצחוק. לא נראה שהוא נוטר טינה לספרן-פויר, הוונדר קינד המובהק של הספרות האמריקאית וחביב הביקורת הישראלית.
"באמריקה כיום", מספר שטיינגרט ברב-שיח, "אין לך כמעט סיכוי כסופר אם אתה לא מהגר, או כותב על חוויות ההגירה. כל הסופרים הצעירים עוסקים בזה – הודים, סינים וכמובן יהודים. בשבילי", הוא ממשיך, "רוסית היא שפה חרדתית. כל החרדות של ההורים שלי, ובעיקר הנוירוזות של אמא שלי, מגולמות בשפה הזאת. אם אני במטוס ויש כיסי אוויר, אני ישר מתחיל למלמל ברוסית מרוב פחד". בניגוד לרוב האירועים האוניברסיטאיים-ספרותיים, שאווירה מעונבת ופורמלית משהו נוסכת עליהם בדרך כלל כבדות רבתי, הסופרים משוחחים ביניהם מעל הבמה, צוחקים ומתווכחים. אתגר קרת, המשתתף היחיד בפאנל שכותב בשפת האם שלו, מפיל את הקהל מצחוק כשהוא מספר על אירוע ספרותי במדינה סקנדינבית כלשהי, בה היה אמור להופיע בפאנל של סופרים "ממקומות דפוקים", כדבריו. לאחר שהסופרים הפלסטינים בפאנל התקוממו, העבירו אותו המארגנים לאירוע שהסתבר כרב-שיח של נשים סופרות. כל אחת בתורה תיארה איך חוויית הכתיבה עזרה לה לצלוח את ייסורי המחזור החודשי ואת דכאונות הלידה הראשונה. שטיינגרט מעורר פרצי צחוק רועמים כשהוא מתאר כיצד נעמד בתור ש
ל האזרחים האמריקאיים בשובו מביקור ברוסיה, "יהודון ממושקף ושעיר, במעיל עם צווארון פרווה מלאכותית", וזכה לתחקיר חשדני מפי אחת מעובדות הביטחון בג'יי.אף.קיי.
"להתבונן מנקודת מבט של אאוטסיידר", חותם אתגר קרת את הרב-שיח הער, "כמעט תמיד מועיל למעשה הכתיבה".
בערב, מאוחר יותר, שטיינגרט נחוש להגיע לאירוע איזוטרי ששמע עליו מפי חבר שפגש במקרה ברחוב – חגיגות יום ההולדת ה-209 של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין במסעדה האתיופית אינג'רה. "למה אתיופית?" מתעניין עובר אורח מקרי שאינו מצוי בסבך הגנטי של המשורר הרוסי הלאומי. "טוב, הוא היה שמינית אתיופי", מבאר שטיינגרט, "אבא של סבא שלו היה בן מלוכה אפריקאי, בן טיפוחיו של פטר הגדול, ותמיד קראו לו 'המשורר השחור'". אלא שכמה שאכטות לתוך הלילה ושיחת רעים קולחת מרחיקה אותנו ממטרתנו. האירוע אמור היה להתחיל ב-19:30, אבל עד ששירכנו דרכנו לשם, השעה כבר קרובה לחצות. חברו של שטיינגרט אמנם כבר התחפף, אלא שאני מגלה בקול תרועה את חברי הוותיק, המשורר הנווד אדיצ'קה פּצ'ול ("הדַּבּוּר"), ומיד מתחילים להתעדכן האחד בקורותיו של השני. הוא ופטיה (פיוטר) פתאח, משורר רוסי-ישראלי ואחד ממארגני הערב, מדווחים שהיה עצום. רוב השירים הוקראו בכלל בעברית, רועי חן הקריא מתרגומו האחרון ל"טרגדיות קטנות" והדובדבן שבקצפת – משורר אתיופי שהקריא שיר מחווה לפושקין שכתב באמהרית. שטיינגרט שולף את הפנקס ומתחיל לכתוב רשימות בתזזית.
ביום שאחר כך יצאנו למשימת המחקר שלנו. המסלול הקלאסי – חנויות הספרים והמעדניות הרוסיות באלנבי – מסתמן כהצלחה. ב"דון קישוט", חנות הספרים הרוסית, אנחנו פונים כל אחד לתחומי העניין שלו. אני מתמקדת במדף המתורגמים לעברית (למיטב ידיעתי, דון קישוט היא החנות היחידה מסוגה בעיר שמוכרת גם ספרות רוסית מתורגמת לעברית), חומדת מהדורה דו-לשונית של ייבגני אונייגין אך מצניעה לכת. שטיינגרט רוכש ספר של ולדימיר סורוקין, אחד הסופרים המצליחים והפרובוקטיביים ביותר ברוסיה כיום (לא פורסם בעברית, עדיין). שטיינגרט מספר כי אחרי שיצא ספרו של סורוקין "שומן חזיר כחול", בו מתוארים יחסים הומוסקסואליים בין סטלין לחרושצ'וב, הוקם במרכז מוסקבה בית שימוש ענק, שאליו נשטפו מאות עותקים של "שומן חזיר כחול" בידי אזרחים נזעמים. "איפה עוד אכפת לאנשים מספרות מספיק", מנענע שטיינגרט בראשו באי אמון, "בשביל להגיע לכדי עשיית מעשים ביזאריים כל כך".
שדרת רוטשילד מעוטרת בסדרת שלטי המשוררים העונתית, ושטיינגרט קורץ לפושקין ולאחמטובה. "יום הולדת שמח!" אנחנו מאחלים למשורר השחור. פושקין נראה קצת מהורהר בין הפיקוסים של שדרות רוטשילד. נראה שעגמומית מסוימת אופפת את דמותו ההדורה בשמש של השבר הסורי-אפריקאי. אני מצביעה על האיור של זלדה, שנראית פה בדיוק כמו הסבתא מ"שלישיית בלוויל", ומספרת לשטיינגרט על דודניתו של הרבי מלובביץ'. האזכור הזה גורם לפניו להתכרכם מיד וסוחט ממנו "אוי" בעל ניגון יהודי מאוד.

אנחנו ממשיכים לטייל, מתענגים על האווריריות ברחובות, יחסית ליום שישי קיצי בתל אביב. כולם במצעד הגאווה, וגם אנחנו מתכוונים להגיע, אבל בינתיים נעצרים להינפשות בנסיך הקטן. בחצר הקטנה הבריזה רוחפת קלות וחבורת החשודים הרגילה יושבת בפינתה הקבועה. תוך כדי נשנוש לחם בטחינה אני מספרת לו על הסכיזופרניה השמית שלי, ישראלית צברית עם שם רוסי למהדרין, שהוריה התמהונים רשמו אותה בתעודת הזהות בשם תנ"כי מיושן אך מעולם לא קראו לה כך. שטיינגרט מהנהן בהזדהות.
"אני נורא מצטער שלא שמרתי על השם המקורי שלי, איגור".
-"אה, באמת? את השם גארי קיבלת באמריקה?"
"כן, בטח. בשביל אמריקאיים איגור (שטיינגארט מקצין את מבטאו האמריקאי על ידי הארכת תנועת האוׁוהדגשת הרי"ש האמריקאית) זה העוזר של פרנקנשטיין, מפלץ מפחיד ומטומטם".
אנחנו מבלים זמן מה בדיון על ייחודן של אותיות השפה הרוסית, ובעיקר של התנועה Ы, שהיא מעין הכלאה של חיריק, סגול וקמץ, ושל ה"סימן הרך" באלפבית הרוסי, זה ששולט באופן ביטויים של העיצורים השונים. אלה הופכים מילים כמו השם איגור, למשל, למשהו שאי אפשר לבטא כהלכה בשום שפה אחרת מלבד רוסית. אני קובעת שמספיק להתלונן אבל שטיינגרט אומר שהחיים בלי תלונות אינם חיים. "עכשיו למשל אני יוצא עם מישהי בניו יורק, והיא כל כך מעצבנת", הוא מתוודה. "היא אף פעם לא מתלוננת, היא אופטימיסטית מושבעת והיא אפילו מאמינה באלוהים. זה בלתי נסבל. אני מנסה להמיר את דתה לאתאיזם, להתגרות בה, אבל זה לא מזיז לה. הכל נחמד בעיניה". אני מעלה את דמותה של פרנצ'סקה, חברתו האלילית והבלתי צפויה של גיבור "המדריך לרוסי המתחיל", ושטיינגרט מתחייך בתענוג. "כן", הוא אומר ועל פניו נסוכה ארשת חולמנית, "יצאתי עם כמה משוגעות נהדרות, והדמות שלה מבוססת על ערבוב של כמה מהן…"
בפינת הקבועים, המשורר הצעיר והמתלהם מגביר לפתע את קולו וחוזר במפגיע על המניפסט שלו בפני המשוררת המבוגרת יותר. שטיינגרט מסב את ראשו בדאגה. אני מתרגמת לו את הצעקות: "כיום יש משבר חמור בעולם השירה! הדור המבוגר לא יכול לקרוא אותנו ואנחנו לא יכולים לקרוא את הדור המבוגר!" שטיינגרט נאנח בהקלה. "למי אכפת?" הוא מפטיר.
אלא שמאוחר יותר, על קינג ג'ורג' בדרך למצעד, הוא אומר: "זה מעולה שיש כזאת התלהבות משירה פה. באמריקה לאף אחד לא אכפת משירה". אני מנסה להסביר שגם פה לאף אחד לא אכפת באמת משירה מלבד לאלה שחיים אותה, אבל מסתבכת כיוון שפתאום נדמה לי שכך היה כמעט תמיד, כמעט בכל מקום.
כשאנחנו מגיעים סוף סוף לחוף גורדון ולשוננו מיובשת כהלכה, שטיינגרט זורח. מראה דגלי הגאווה המתנופפים ("באיטליה ראיתי שמשתמשים בהם כדגלי שלום", הוא מספר), בני התשחורת הערומים למחצה, ההתלהבות של הקהל מלהיטיו הישנים של עברי לידר – כל אלה עושים לו טוב, כנראה. אני עושה לו פסיכואנליזה פרטית ומחליטה ביני לבין עצמי שלאדם בעל זהויות רבות כל כך, שאף אחת מהן היא לא באמת שלו, אולי המצב הנוח ביותר הוא בסביבה קווירית מוצהרת – היכן שהזהות הנזילה היא הזהות הרצויה.
את הערב הבא אנחנו מתחילים אצלי בבית. שטיינגרט סוקר את הספרייה שלי בעניין. שמונה שנות לימודי ישיבה תורנית החדירו לראשו את ידיעת האותיות העבריות, יחד עם סלידה רפלקסיבית מכל מה שקשור בהן. שם מוכר גורם לו לפלוט גיחוך: "בשבילי עברית היא שפה של ספרים עתיקים ומשעממים ושל מכות על אי ציות, אז כשאני רואה שם כמו פול אוסטר – משהו נורמלי וביתי – בעברית, זה עושה לי גליץ' במוח".
בדרך לננוצ'קה אנחנו מחממים אחד את השני בסיפורי גרוזיה. אנחנו מתחילים בשירי הלל למטבח הגרוזיני, ליינות הנהדרים ולנופים המקסימים, אך לאט לאט השיחה מוסטת לכיוונים אפלים יותר. אני מספרת על ההיתקלות שלנו עם שלטונות החוק, כשצילמנו במהלך עשיית סרט תיעודי שוטר תנועה לוקח "קנס" מאולתר מנהג מקרי (מעשה שבשגרה בגרוזיה של אמצע שנות התשעים). כשקלט אותנו דרש השוטר לראות שאנחנו מוחקים את מה שכרגע צולם, ושאל במלנכוליות כשהוא פונה לרגש הכבוד שלנו: "ככה יפה? ככה אתם רוצים להציג את גרוזיה בעולם?"
בננוצ'קה, כתמיד בשעות הערב המוקדמות, האווירה נינוחה, חמימה וביתית. קבוצת אמריקאים משתלהבת בפינה ואנחנו תוחבים את חוטמינו עמוק לתפריט. אנחנו מזמינים ארוחה כיד המלך ושטיינגרט ממשיך לספר על התקופה שבילה בטיבילסי בירת גרוזיה ב-2001, בזמן שכתב את "אבסורדיסטן". בין התגוננות מפני שודד חמוש קינג'אל באמצע שדרות רוסטבלי (השדרה הראשית הקרויה על שם המשורר הלאומי) ודגימת מסעדות האיכות המקומיות, הוא נאלץ להדוף שוב ושוב פקיד אחד של משרד הפנים הגרוזיני, שניסה להדיחו לעזור לו לשלשל לכיסו 600 מיליון דולר מאיזו אגודת צדקה יהודית מקליפורניה שפעלה במקום. בינתיים מגיעים האוכל והשתייה בשפע הראוי: הפחאלי (אנטיפסטי) השונים נתחבים לפיות בעזרת לחם הלבש, הסציבי (נתחי עוף ברוטב אגוזים) זוכה להמהומי הערכה, צ'יבורקי (כיסוני) הבשר החריפים נצבטים בעדינות ומקונחים בוודקת רימונים, מי בורג'ומי ולימונטי, והצ'קפולי (תבשיל בשר ביין ושזיפים) מוכתר מיד כמנת הכתר של הארוחה. בתום אתנחתא קלה אנחנו מסתערים על הנטיה (קינוח גרוזיני מסורתי) בעזוז מחודש, אבל מקהים את הטעם העדין של התפוחים והאגוזים המסוכרים בנגיסות ממרקיז השוקולד מהמם החושים.
יעדנו הבא – הלימה לימה, נמצא במרחק צעדים ספורים, אבל אנחנו מחליטים לעשות סיבוב קצר כדי להיטיב לעכל את כל השפע. שטיינגרט מספר לי על ספרו החדש, שנכנס זה עתה
לשלב ההגהות. העלילה מתרחשת הפעם באמריקה, בעתיד הקרוב למדי, כשהתמוטטות מוחלטת של ארצות הברית פורסת את אדמותיה לנתחים כלכליים בבעלות מדינות שונות, בבחינת כל הקודם זוכה. את ניו יורק שלו הוא שומר במובלעת עצמאית, ששולטת בכל התככים הגלובליים. "זה מסוכן לכתוב על העתיד, ובעיקר על העתיד הקרוב", הוא אומר בפילוסופיות, "אז אני משתדל להנמיך פרופיל בכל מה שקשור למחשבים וטכנולוגיה". אנחנו חוזרים לרחוב לילינבלום, נכנסים ללימה לימה. זהו ערב הסטקנצ'יק השבועי, הליין הרוסי, והלהקה הרוסית-ירושלמית DooLee אמורה לעלות בכל רגע על הבמה. אני מתכבדת בבקבוק טובורג ושטיינגרט בוודקה טוניק. כשהלהקה עולה האוויר נדחס בחלל הפנימי של הלימה לימה, ושפע של נערות יפות מתחילות לנענע את ראשיהן לצלילי המוזיקה. Doolee מגדירים את עצמם כלהקת Urban Folk ו-Drunk&Brass, מה שלא אומר כלום לאף אחד, אלא שיש להם גרוב רציני ביותר. אנחנו מתיישבים על המדרגות, מתבוננים בנגנים. אני מתהפנטת על אנטון קוצ'ר הסולן, שמרביץ הופעה, ושטיינגרט ננעל על הקלידן ואומר: "יש לי חבר בניו יורק שנראה בדיוק כמוהו. איזה חמוד". כמו תמיד בסטקנצ'יק העניינים מתחממים, וכמה צעירים שעברו את סף נענוע הראשים מתפרצים לרחבונת שלפני הבמה ומתחילים לצעוק את מילות השירים, לרקוד, לדלג ולקפץ בהנאה עצומה. אני מתופפת עם הרגל לפי הקצב, מחייכת לפרצופים מוכרים בקהל ומפילה בטעות את כוס הוודקה טוניק של שטיינגרט. עד סוף ההופעה אנחנו חולקים בבקבוק הטובורג.
אחר כך אנחנו הולכים לחצר הפנימית, מצטיידים בשתי כוסות בירה מקציפות, מעשנים כמה שאכטות. מסביב יש זמזום מתמיד של אנשים נפגשים, מצטהלים בברכות שלום, מתחבקים, טופחים זה לזה על השכם ומחליפים שנינויות. לפתע ניגש אל שטיינגרט בחור ממושקף ושואל בביישנות: "גארי?"
שטיינגרט נענה בחביבות של אדם שלמד זה מכבר להתמודד עם המבוכה שבתהילה. אלכס מבת ים, שעלה בגיל שש ודובר רוסית מקרטעת, מכיר את ספריו של שטיינגרט ושואל בסקרנות מהוססת מה עושה הסופר הנודע בתל אביב ואיך התגלגל לסטקנצ'יק. אני נוטשת אותם לסיבוב שירותים ומכרים ועד שאני חוזרת הם כבר שקועים עמוק בשיחה. אלכס שואל אם שטיינגרט בעניין של שח. שטיינגרט מחייך, מניע בראשו לשלילה: "לא, תמיד הייתי גרוע בשח. וגם במתמטיקה, דרך אגב. אני אכזבה של ממש לגזע הרוסי-יהודי". אני מנסה להציל את כבודו ושואלת מה לגבי כינור. "כן, גם זה היה. אמא שלי היא מורה למוזיקה אז באמת שניסיתי. אבל לא הלך לי. מה אני אגיד לך? לא שח, לא מתמטיקה ולא כינור – יש לי ציון נכשל בכל התחומים הקלאסיים".
בדרך חזרה מהלימה לימה אנחנו משוחחים על היום שלמחרת. שטיינגרט מתכנן רביצה ארוכה בחוף הים, מעלה על נס את יתרונותיו הבולטים של עיסוק נלבב זה. אני מברכת אותו על כי הספיק להגיע בדיוק בזמן, רגע לפני פרוץ חופשת בתי הספר התיכוניים ובהלת המדוזות.
אנחנו עוברים על פני גרפיטי של הרצל באלנבי, עם הכיתוב "לא רוצים, לא צריך". שטיינגרט מזהה את האייקון ומתאמץ לפענח את האותיות המוכרות. "מה זה אומר, לא רוצים – לא צריך?" הוא מתעניין. אני מנסה להסביר לו, מזכירה את המוטו של החוזה "אם תרצו אין זו אגדה", מתלעלעת עם המונח "לא צריך". נראה לי שהוא מבין את הכוונה הכללית. כשאנחנו נפרדים בלילה מול בית העירייה הישן ברחוב ביאליק, אני מספרת לו ש"אלטנוילנד" תורגם לעברית כ"תל אביב". אנחנו מסכימים שבסך הכל, בהתחשב בכל הנסיבות הנתונות, תל אביב שואפת להגשים את החלום האוטופי של זה שחזה אותה. היא חמה ולחה ולא כל כך נקייה, היא מדמיינת שהיא רובע של מנהטן או ברלין, היא מעדיפה לשמר בזיכרון את שאפשר היה להמשיך ולתחזק גם במציאות – אבל היא גם עולצת, בטוחה וקלת לב. בדיוק כל מה שבן כלאיים רוסי-יהודי, שאיננו אף אחד משניהם ממש, צריך כדי להירגע קצת מכל החרדות.

והנה הכתבה כפי שהופיעה בעיתון, ערוכה בטוב טעם ועם צילום נחמד של הסובייקט

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

8 מחשבות על “גארי שטיינגרט – המדריך לרוסי המתקדם

  1. אה, ליום המעניין מכולם לא הגעת! אבל גם כך, הכתבה כאן חיה בהרבה מזו המעריבית.

    פורסם ע"י יגאל | יוני 16, 2008, 12:25 am
  2. 🙂

    פורסם ע"י מאשה | יוני 16, 2008, 11:23 am
  3. צריך לקרטע יותר לסטקנצ'יק לשפר תרוסית הממושקפת שלי,פעם הבאה זו בטח תהיה לארה
    איך היה ברקון?

    פורסם ע"י אלכס מבת ים | יוני 17, 2008, 10:32 am
  4. ימי זוהרו (אם היו) של הראקון חלפו. הסטקנצ'יק שולטתתת!

    פורסם ע"י מאשה | יוני 17, 2008, 11:48 am
  5. מאד מעניין- אולי הוא פנוי? ברצינות- הרשימה טובה- יותר בלתי-אמצעית מזו שפרוסמה במעריב ומאד נחמד לקרוא את התובנות שלך לגבי זהות בכלל ואצל רוסים-ישראלים בפרט.
    מה עם הסקירה המובטחת על החדש של אוקונין?

    פורסם ע"י משתמש אנונימי (לא מזוהה) | יולי 1, 2008, 12:04 pm

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: גארי שטיינגרט, מחבר "המדריך לרוסי המתחיל" ו"אבסורדיסטן", מגיע לארץ « לופטגשפטן - פברואר 13, 2011

  2. פינגבק: גארי שטיינגארט – "המדריך לרוסי המתחיל" « לופטגשפטן - פברואר 28, 2011

  3. פינגבק: גארי שטיינגרט – "המדריך לרוסי המתחיל" « לופטגשפטן - פברואר 28, 2011

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יוני 2008
ב ג ד ה ו ש א
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: