//
you're reading...
מהעיתונות

למכור דבר שאין לו מחיר במחיר שלא ניתן לעמוד בפניו

"הנה לכם טרגדיה קלאסית", כתב פעם קורט וונגוט. "אדם מוכר דבר שאין לו מחיר במחיר שלא ניתן לעמוד בפניו". במכתם שנון זה אפשר לסכם את "חיי החלום של סוחאנוב", רומן הביכורים של אולגה גרושין. גיבור הספר הוא אנטולי פאבלוביץ' סוחאנוב, והתקופה היא אמצע שנות השמונים בברית המועצות, ערב הפרסטרויקה. סוחאנוב הוא העורך הראשי של כתב העת "אמנות העולם", תפקיד רב השפעה אשר מזכה אותו בדירה מרווחת (בתקופה בה רוב האוכלוסייה הסובייטית מצטופפת בדירות משותפות) ומאובזרת בנוחות במיטב התוצרת הסובייטית ותוצרת החוץ (בתקופה בה מוצרים מחו"ל הם מותרות השמורים לפקידים בכירים ומקורבים לצלחת). סוחאנוב נשוי לנינה, יפהפייה אלגנטית ומרוחקת, ולהם בן ובת בגיל ההתבגרות. בעוד ואסילי הבכור מקדם את עצמו במעלה הסולם החברתי-סובייטי, קסניה הצעירה מפגינה רוח מרדנית וזלזול כלפי אביה ומעמדו.

וכך אנחנו עורכים היכרות עם סוחאנוב, שבתחילת הספר הוא אדם בגיל העמידה, מרוצה מעצמו ובעל הפרעת קשב קלה, המתענג על מנעמי החיים שמעמדו מאפשר לו. אלא שכבר בפתיחה, בתערוכה המתקיימת לציון יום הולדתו ה-80 של חותנו, הצייר מלינין, בן טיפוחיו של המשטר, אפשר להבחין בצרימות משונות בתפיסה המציאות שלו. הוא מדחיק מחשבות על העבר, מתערער קשות כשרכבו והנהג הפרטי שלו נעלמים משדה הראייה שלו, מתעמת עם בתו החתרנית ולא מצליח לתקשר עם אשתו ועם חותנו. משם מוביל הרומן את סוחאנוב להתמודדות עם התהליכים שהביאו אותו לתפקיד כה רם במנגנון כה מסואב, על ידי העלאת זכרונות שהודחקו מילדותו, התבגרותו ובגרותו ובאמצעות אפיזודות סוריאליסטיות, ספק חלומות ספק הזיות, ההופכות עד מהרה לסיוטים.

השפה של גרושין יפה מאוד, מלאה בדימויים חזותיים עדינים ומלאי הבעה, והיא מיטיבה לשרטט את הדמויות השונות. ההישג הגדול של "חיי החלום" הוא הקשירה המעודנת והמוצדקת בין האפיזודות החלומיות-סיוטיות, הפרנויות ההולכות והגוברות של הגיבור והדיון באמנות סוריאליסטית כאמצעי ביטוי בלתי לגיטימי ואף מושמץ בברית המועצות. כך מצליחה לגרושין להעניק חיים ואישיות לאיש מנגנון סובייטי באופן שלא הרבו לעסוק בו עד כה.

אף כי גרושין עוסקת בעיקר בבחירות האישיות של אדם פרטי, המובילות אותו למכור את נשמתו כמעט בעל כורחו, הרומן מניב תובנות על אופי האמנות הממוסדת ככלל. רבות כבר דובר באמנות מגויסת, צנזורה וביקורת מוכתבת. ככל שהשוק החופשי מתחזק ומאבד כל רסן ציבורי, עולות שאלות נוקבות יותר ויותר בנוגע לכוחה של האמנות להיות עצמאית ומשוחררת ממניעים פוליטיים, כשהשאלה הנוקבת מכל היא האם שיקולים מסחריים מוכתבים אינם שווי ערך, בתנאים מסוימים, לשיקולים אידיאולוגיים מוכתבים, והאם יש או אין לאופנות פוליטיות וחברתיות השפעה הרסנית על רוחה המשוחררת כביכול של האמנות, כמעט באותה מידה כשל מגמות פוליטיות במשטרים טוטליטריים. כך למשל תוהה אחד מחבריו של סוחאנוב בצעירותו, באחת מההתכנסויות האינטלקטואליות שבהן הוא משתתף כאדם צעיר ואמן מתפתח:
"ומה נשאר לנו? אוסף עלוב של תוויות ונסיונות פתטיים מזדמנים לנסות לשחזר משהו מתהילת העבר של האמנות על ידי אנשים נואשים הדוגלים באמנות לשם אמנות ומנסים להשיב את היופי על כנו, אבל בסופו של דבר מציירים פודלים ורועות צאן או את מקביליהם האסתטיים, או על ידי מהפכנים להוטים המחפשים את הנשגב בדגל אדום כאות לאנושיות, בתקווה לרתום את האמנות לטובת הכלל כאילו מדובר בכיכר לחם או בזוג מגפיים. אין צורך לומר שמדובר בניסיון שווא, כיוון שהמטרה לא הופכת למקודשת רק משום שהיא אצילית". מילים אלה בדיוק אפשר להחיל על העולם המערבי, הליברלי והחופשי כיום, אם מחליפים את הריאליזם הסוציאליסטי בפנטזיה הקפיטליסטית – עולם הפרסום ותקשורת ההמונים, ואת המהפכנים של אתמול באבירי "אהבת האחר" של ימינו. על כך משיב בעקיפין חברו הטוב של סוחאנוב, בלקין, שמייצג בספר את האדם הנשאר נאמן לעצמו ומשלם על כך כמעט את אותו המחיר שמשלם האדם המוכר את נשמתו. "האם בסופו של דבר השאלות האלה לא חשובות?" שואל סוחאנוב הצעיר את בלקין הספקן. "'חשובות? כן, כמובן,' עונה בלקין, 'אבל חשובות לי רק כבן-אדם, לא כאמן. לאדם יש מוח וקיבה וזין שאותם הוא צריך לספק, אבל לאמן אמיתי יש רק עיניים לראות את העולם, נשמה כדי להבין את העולם וידיים כדי לצייר אותו – וזהו זה'".

הביקורת האמריקאית התעלפה מגרושין (כולל השוואות מוגזמות לטעמי לנבוקוב, בעיקר בזכות ההמרה המוצלחת מאוד מכתיבה בשפת האם הרוסית לכתיבה בשפה האנגלית הנרכשת). אך מה שמעניין הרבה יותר הוא שגם הביקורת הרוסית משבחת אותה. זה כבר הישג בלתי מבוטל מכיוון שביקורת הספרות הרוסית מתייחסת לרוב בחשדנות לכתיבה מבחוץ על רוסיה; קל וחומר כשמדובר בתקופה כה מתעתעת כשנותיו האחרונות של המשטר הסובייטי, בסביבה חברתית בלתי סימפטית כמו הפקידות הבכירה בו וברומן שנכתב על ידי סופרת שהיתה בת 15 בתקופה המדוברת וששנתיים אחר כך עברה לגור אצל המתחרים, באמריקה.

"חיי החלום של סוחאנוב", אולגה גרושין, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצאת מטר, 2008, 349 עמ'

 

התפרסם בנוסח כמעט זהה במדור הספרות של מוסף התרבות במעריב, 18.7.08

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

8 מחשבות על “למכור דבר שאין לו מחיר במחיר שלא ניתן לעמוד בפניו

  1. מה את אומרת בסופו של דבר? אהבת? לקרוא או לא?
    כי מלבד התשבחות של האמריקאים והרוסים הייתי רוצה לדעת את דעתך.
    העטיפה אגב, נפלאה בעיני.

    פורסם ע"י אסתי | יולי 19, 2008, 9:00 pm
  2. אני נהניתי לקרוא, וכמו שכתבתי, השפה שלה מאוד יפה והיא כותבת מזווית לא כל כך מוכרת (באמפתיה למי שבדרך כלל שונאים). זאת לא יצירת מופת בסופו של דבר, אבל נראה לי ששווה לקרוא.

    פורסם ע"י מאשה | יולי 19, 2008, 9:43 pm
  3. מדוע 'גרושין' (שלום לך, קסברי פאופילקטוביץ'!) ולא 'גרושינה'? למה רוב האוכלוסייה מצטופפת בדירות משותפות? השלב הזה חלף בשנות השבעים כבר, למרות שעד היום התופעה עצמה ממשיכה לשרוד פה ושם. האם המשוואה דיכוי סובייטי=דיכוי מערבי-ליברלי היא שלה או שלך?

    פורסם ע"י יגאל | יולי 20, 2008, 8:14 am
  4. אכן תהיות לעניין:
    ככה שמה מופיע על עטיפת הספר. נשים רבות מחוץ לרוסיה (כמוה, שמתגוררת זה עשרים שנה באמריקה) מציגות את עצמן בהטייה הגברית וכאילו-נוטראלית, לא?
    אולי הגזמתי קצת עם "רוב" האוכלוסייה בקשר לדירות משותפות, אבל זה היה בשביל להדגיש את נוחיות חייו של הגיבור ביחס לרוב האוכלוסיה.
    ובנוגע למשוואה – תקרא את הספר ותגיד לי מה דעתך, האם המשוואה היא שלי או שלה… 🙂

    פורסם ע"י מאשה | יולי 20, 2008, 12:09 pm
  5. היי מאשה,תגידי מה עם הכתבה של גארי על תל אביב היא נגנזה או סתם לא מוצא אותה?מה נשמע בסטקנציק מזמן לא הייתי

    פורסם ע"י אלכס | יולי 20, 2008, 3:56 pm
  6. הנה היא:
    http://www.notes.co.il/masha/45040.asp

    הסטקנצ'יק חי ובועט ככל הידוע לי.

    פורסם ע"י מאשה | יולי 20, 2008, 4:24 pm
  7. (מאשה,את זאת קראתי גם קראתי (ואפילו הגבתי
    אני מתכוון לכתבה שגארי היה אמור לכתוב על חיי הקהילה הרוסית בארץ לטראבל אנד לאז'ר..

    פורסם ע"י אלכס | יולי 20, 2008, 4:28 pm
  8. אה, הוא טוען שלוקח להם שנים לפרסם ושהוא יודיע כשזה אכן יקרה. אז כשהוא יודיע גם אני אודיע 🙂

    פורסם ע"י מאשה | יולי 20, 2008, 4:43 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יולי 2008
ב ג ד ה ו ש א
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: