//
you're reading...
מהמרחב הפרטי

הרהורים על אושר ועושר והספד משונה ומאוחר לסולז'ניצין

עושר ואושר
ביום שישי נכחתי באחד האירועים הנעימים ביותר שיצא לי לפקוד בזמן האחרון. הרעיון היה פשוט – עלמה יפהפייה ובעלת לב נדיב הפעילה את קסמיה וכמה ממטבעותיה הנזילים כדי לשכור בריכה של קיבוץ בערב שישי, לשם הזמינה כמה חברים טובים ושם הכינה מבעוד מועד כיבוד טעים. על המוזיקה היה מופקד האדם הכי אהוב עליי בעולם (מלבד עוד שניים), האלכוהול זרם בעורקי כולם, חומרים אחרים נשאפו בחדווה והחשוב יותר – שלל אנשים יצירתיים הפגינו את מלוא יכולת הדמיון והפעלת הגוף שלהם בניסיונות, מוצלחים יותר או פחות, ליצור שחייה צורנית נהדרת, שהתפרשה כמחווה של כבוד כלפי המשחקים האולימפיים.
אני, שביליתי את רוב המסיבה בבריכה (נכנסתי ארבע פעמים. הרסתי, כנראה, שמלה חביבה עליי מאוד כי כל הזמן לבשתי אותה על בגד הים הרטוב שלי), הסתכלתי בעיון על כל האנשים המבוגרים למראה, היוצאים כמעט מדעתם מרוב תענוג, והבנתי דבר בסיסי מאוד לגבי העושר.
וזאת התובנה (שגם במרחק של יומיים והתפכחות מלאה אני עדיין עומדת מאחוריה): אנשים רוצים להיות עשירים כי הם רוצים בריכה משלהם – או כל מקווה מים מתוקים ונעימים למגע. בריכות ציבוריות הן נהדרות, אבל הן נוטות להתמלא, מטבע הדברים, בכמות גדולה מדי של אנשים וזאטוטים ולאבד כך את קסמיהן. השאיפה לבריכה פרטית מיטשטשת במהלך השנים ובמרדף אחר העושר, והופכת לסמל סטטוס בלבד, בדיוק כמו ג'יפ ענק ושחור, שרשרת יהלומים, פרוות צובל ועיקומי אף מול מנת השף במסעדת הגורמה המקומית. אם כל האנשים העשירים היו נהנים מהבריכות הפרטיות שלהם כפי שראוי שייהנו, נראה לי שהיינו חיים בעולם יותר טוב.
אני, אישית, הצבתי לי למטרה להשיג לי בריכה פרטית. שימו לב, לא להתעשר – רק להניח ידיי על איזה מקווה מים מתוקים ונעימים למגע (לא אכפת לי לחלוק אותו עם עוד כמה משפחות קטנות ומצדי גם שיהיה טבעי). זה אולי לא מבטיח לי את האושר, אבל אני בטוחה שזה הביטוי הנעלה ביותר של חיי מותרות מענגים.

 

 

הספד משונה לסולז'ניצין
לפני כמה שבועות בהיתי, כהרגלי, במדפי הספרים בחנות המשומשים הקרובה לביתי, ובכך, כרגיל, הפרעתי לעבודתן השוטפת של המלצריות החינניות במקום.
"סולז'ניצין!" הערתי לעצמי ושלפתי כרך אדמדם ומתפרק. "אני צריכה לקרוא קצת סולז'ניצין, אף פעם לא יצא לי. בכל זאת, אני יוצרת את הרושם כאילו יש לי איזו גישה בלתי אמצעית לתרבות הרוסית, וצריך לעמוד בסטנדרטים. הנה 'אגף הסרטן', דווקא מאוד במקום עם כל המחלות שהחלו לשרוץ בסביבה, והוא עולה כ-35 ₪ בלבד". כך אמרתי לעצמי, ועל הדרך גם לקחתי את "אריק ובנץ – ניקיון כללי", בשביל האיזון הקארמי בכלל ובשביל בתי הקטנה בפרט.
את הספר התחלתי לקרוא אצל ההורים שלי. "טוב, הוא לא סופר" אמרה אמא שלי, בעודה מעלעלת בין הדפים, "אבל הוא היה הראשון שגרם לי להבין במה מדובר בכלל". לא ידעתי אם היא התכוונה לסרטן או לחיים באופן כללי, וגם לא שאלתי. יש אמירות שעדיף להשאיר תלויות בחלל. הוא הפיל עליי דכדוך, כמובן, וכנראה שקראתי קצת יותר מדי ספרים חדשים בשנה האחרונה – התרגום המיושן דגדג את אפי והדפים המאובקים גרמו לי לצמרמורת משונה באצבעות. אבל לא אמרתי נואש. בשעות אחר הצהריים השקטות, כשעל בית הוריי נופלת הדומייה הקרירה העוטפת את כל מעולפי השלאף שטונדה, גררתי את סולז'ניצין לגינה ועישנתי איתו סיגריה.
בערב באו חברים של ההורים שלי. כטוב עליהם לבם ביין שיחקו במה שנקרא אצלנו שאראדי, אצל דוברי אנגלית Charades ובעברית חידון תנועות. שלא כמקובל במדינות המושפעות מסרטים אמריקאיים, המשחקים מבצעים מילה אחת או שתיים בכל פעם (בדרך כלל מילה מפורקת לשני חלקים, כמו בשבור את הראש), ולא שם של יצירה כלשהי. המילים, בדרך כלל, ברוסית.
כשהיינו ילדות, אני וחברה שלי היינו מציגות את הגרסאות שלנו למשחק, מה שגרר פרצי צחוק ותשואות מצד הורינו. כזכרון לחסד ילדות זה, הציע לי אחד מהחברים (ואביה של אותה חברה) לבצע יחד איזו מילה בעברית והציע שנעשה את המילה "חיפה". הוא טען שאפשר לפרק את זה ל"חי" ו"פה" (מה שנכון), ושעל החלק הזה אני אהיה מופקדת, ואילו לו יש ביצוע מעולה לעיר חיפה עצמה. מושפעת מדימויי חולי וריפוי שאפפו אותי בזמן האחרון, התחלתי לתאר לו מיד איך נבצע את "חי": הוא ישחק שכיב מרע המוטל על מיטתו ונעשה צלילים של מכונת הנשמה או קוצב לב. אני אשב ואחזיק את ידו. לפתע הצלילים יפסיקו, או יהפכו לרצף אחד ארוך ומטריד ואני אטה את ראשי בבהלה ואקשיב ללבו, על פניי הבעת חרדה. לאחר כשניותיים יחזור הצליל המונוטוני לסדרו (טו… טו… טו…) ואני איאנח בהקלה. עוד אני מתארת לו בפרץ של אדרנלין את הסצינה, טרטר הנייד שלו בסדרת צלצולים מעצבנת. הוא ענה, התרחק קצת. אני הכנתי תה, ישבתי עם דודיי, הסתלבטתי עם אהובי, בדקתי איך בתי הקטנה ישנה וכשחזרתי סיפר החבר לכולם שכרגע קיבל הודעה שחבר טוב שלו נפטר זה עתה.
זו לא פעם ראשונה שצירופי מקרים מורבידיים כאלה קורים לי. זה קצת הטריד אותי (את החבר לא הכרתי). את "אגף הסרטן" של סולז'ניצין שכחתי, ליתר ביטחון, אצל ההורים שלי.
לפני כמה ימים הסתלק סולז'ניצין מהעולם, מה שגרם לי לקצת ייסורי מצפון בנוגע לכרך האדמדם והמאובק. אולי אם הייתי מתאמצת קצת יותר, הבנאדם היה מחזיק עוד כמה חודשים.
בינתיים חזרתי לקרוא ספרים חדשים, ואני שואלת את עצמי אם אי פעם יצא לי לבחון איך חברם הטוב של הוריי מבצע את העיר חיפה.

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

12 מחשבות על “הרהורים על אושר ועושר והספד משונה ומאוחר לסולז'ניצין

  1. הבעיה עם סולז'ניצין זה שמאז שנפל הקומוניזם ברוסיה הוא הפך ללאומן חשוך (מין ליברמן שכזה).

    פורסם ע"י אבי | אוגוסט 10, 2008, 7:39 pm
  2. מסכימה איתך לגבי הבריכות ומטרת העושר, חבל רק שרוב העשירים באמת לא ממש נהנים ממקווי המים שלהם…

    אם את משיגה בריכה פרטית ויש לך מקום- תגידי…

    ואהבתי מאוד את מה שכתבת על הספר, היוצר והמשחק.

    פורסם ע"י טלי | אוגוסט 10, 2008, 8:52 pm
  3. טלי, תודה 🙂
    נראה לי שכתבנו אחת לשנייה תגובות באותו רגע ממש.

    ולאבי – זה מוזר ומפחיד, אבל קרה לרבים

    פורסם ע"י מאשה | אוגוסט 10, 2008, 9:07 pm
  4. את סטורי טלרית נהדרת. הגיע הזמן שתכתבי לא רק על ספרים, אלא את הספרים עצמם.

    פורסם ע"י ליובקה מילמיד | אוגוסט 10, 2008, 11:01 pm
  5. בחופש הזה אנחנו נהנים מבריכה פרטית של קרובים רחוקים ששוהים בחו"ל והשאירו לנו את הגישה לטירתם ולבריכה הצמודה שלה.
    אחרי הפעם הראשונה שהיינו שם, הבת שלי הגיעה לאותה תובנה שלך, ואמרה שהכי כיף זה בריכה שבה מכירים את כל מי שנכנס אליה, ואף אחד לא מפריע לנו להיות בה לבדנו.
    אכן – זו תמצית האושר (עושר?) בכל גיל 🙂

    אצל הרבה אנשים שראיתי, הבריכה הזו היא סמל סטטוס ללא שימוש כמעט, ולא ביטוי חומרי מפנק למותרות שהכסף יכול להשיג.

    פורסם ע"י מיכאל | אוגוסט 11, 2008, 9:09 am
  6. גם בגלל שבימים אלו בהם אין מים בישראל זהו פשע הגובל בחטא נגד האנושות, וגם כי קרוב אלי שהוא מהמתעשרים החדשים יחד עם בניית ארמון חדש למגורים ולמען שופוני, גם חופר בריכה בחצרו ובעקבות העניין פסק הדיבור בינינו

    ולגבי סולז'ניצין הגדולה היחידה שלו – כי סופר גדול לא היה – היא בחשיפת העולם המערבי לפשעי הסטליניזם ולקיומם של הגולאגים.
    לא הפסדת כלום כשלא ממש קראת, למרות שבשביל השכלה כללית אולי כדאי שתקראי את יום בחיי איוון דניסוביץ'.

    ומצטרפים למתפעמים – פוסט נהדר.

    פורסם ע"י אסתי | אוגוסט 11, 2008, 11:45 am
  7. מאשקה יקירתי.
    זה מאוד מרגש שהעלת את הערב המדהים הזה, שהיה אף בשבילי חויה עוצרת נשימה , שמסרבת לצאת לי מהגוף ומהנפש, על הדף(אם זה לא זקן מדי מצידי לקרוא לזה דף).ובכלל ההקשרים שלך חורכים. את ללא ספק הכותבת מס' 1 שלי.נשיקות.

    פורסם ע"י רחלי | אוגוסט 11, 2008, 4:41 pm
  8. תודה רבה למגיבים הנחמדים 🙂

    פורסם ע"י מאשה | אוגוסט 11, 2008, 7:46 pm
  9. מי שטוען באוזנייך שסולז'ניצין לא היה סופר – מקש… מגזים, בוא נאמר. סולז'ניצין לא היה סופר קל לעיכול, או קולח, אך סופר הוא היה. וכיאה לסופר ב"ס" רבתי, הייתה לו גם יצירת מופת – "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" וזהו ספר שכדאי לכל אחד לקרוא אותו, בייחוד – במקום "אגף הסרטן" הרפרפתי.

    פורסם ע"י יגאל | אוגוסט 12, 2008, 9:10 pm
  10. האם אתה קורא לאמא שלי גוזמאית????
    האמת שאת "יום בחיי…" אני מתכוונת לקרוא בכל מקרה, אז תנוח דעתך

    פורסם ע"י מאשה | אוגוסט 13, 2008, 6:02 pm
  11. אני רוצה להצטרף לתגובה שהציעה לך לכתוב את הספרים עצמם. אני גם מאוד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת 🙂

    פורסם ע"י רננה | אוגוסט 29, 2008, 11:15 am
  12. תודה על המחמאה ותודה על ההשראה 🙂

    פורסם ע"י מאשה | אוגוסט 30, 2008, 9:11 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אוגוסט 2008
ב ג ד ה ו ש א
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: