//
you're reading...
מהעיתונות

פנטזיה נשית כפולה

אסף וליאור לא מכירים את הברידרז. הם באו להופעה בזאפה כי הם אוהבים ללכת להופעות. אולי יש להם קומבינה, אולי הם מרוויחים טוב. הם הלכו גם להופעה של מינימל קומפקט בלי שהכירו את המוזיקה שלהם (הם הכירו את סחרוף ופורטיס), הלכו להופעה של מוריסיי (קצת קשה לדמיין אותם מקשיבים לו במלנכוליות של מתבגרים בדאבל-טייפ) ואחד מהם גם הלך להופעה של קרן אן (טוב, היא די שווה באופן כללי).
"איזה אוסף של הזויים", סיכם ליאור. "הופעה פיצוץ" הוסיף אסף.
הרגשתי מוחמאת בשביל הבנות. הנה שתי הבחורות המגניבות ביותר ביקום, בהופעה דו-פעמית במועדון קטן במדינה עקמומית ומתנשפת מלחות, ואפילו שני בחורים מקומבנים שאין להם מושג שהם כרגע צפו באגדה מהלכת, מסוגלים להעריך את האיכות המתפרצת של המוזיקה והנוכחות שלהן.

הבחורות הן כמובן התאומות קלי וקים דיל, המנהיגות של להקת הברידרז והרוח החיה שלה. קים דיל, למי שהשם הזה לא מרטיט איזה נים סמוי בלבו, הייתה הבסיסטית של הפיקסיז. קולה הענוג והצרוב קלות ליחך את הטקסטים הקודרים והסוריאליסטיים של פרנק בלאק ואת הכסאח המחורפן של ההרכב – באיזון שסימל לרבים את המהות האמיתית של האלטרנטיב האמריקאי בשנות השמונים. אלא שמאז זרמו המון סמים ואלכוהול בוורידים של כולם, שלא לדבר על דכאונות, מעצרים, השמנה, פירוק והתפזרות. הפיקסיז, אף שהתאחדו קצרות, לעולם לא יוכלו לחדש את נעוריהם כקדם. הברידרז, לעומת זאת, מעולם לא התיימרו למלוך על כלום. הברידרז תמיד היו בצד האלטרנטיבי של המוזיקה האלטרנטיבית, במובן זה שהם מעולם לא הפכו לאייקון כלהקה (מקסימום איזו גרסת בטא ללהקת בנות רוקיסטית). הברידרז פשוט עושים מוזיקה מעולה. והברידרז עדיין מופיעים במועדונים שכבר אסור להדליק בהם סיגריה, אבל איכשהו עדיין אפופים עשן.

אני, בניגוד לאסף וליאור, קצרה במזומנים ובלתי מקומבנת בעליל ולכן הולכת רק להופעות של אושיות שהרטיטו את נפשי מתישהו. וכראיה לאי המקומבנות שלי – להופעה של הברידרז הצלחתי להשיג רק כרטיס אחד, מה שהוביל אותי מראש למצב רוח מהורהר ונוטה לנוסטלגיה. ואולי זו הסיבה שהיה נדמה לי שיש משהו קצת מוזר בהופעה של יום חמישי בזאפה בתל אביב. קודם כל – העובדה שבאתי לבד הורידה את רמת האנרגיה מלכתחילה. אבל גרוע מזה – לא פגשתי אף מכר לרפואה, מה שדכדך והפליא אותי. הייתכן שבכל המטרופולין הקוסמופוליטית תל אביב, שלא לדבר על המעצמה התרבותית ישראל, אין ולו אח ורע אחד מנעוריי או מההווה, שיבוא לחלוק כבוד – אם לא ללהקה הקצת אזוטרית, אז לפחות למנהיגה המיתולוגית שלה? ואולי יש משהו נכון בזה, הרהרתי לעצמי בעודי מעשנת בעגמומיות בצד (לבד, בחושך, בקור), לפגוש את אגדת נעורייך אחת על שתיים, בלי אף הסחות דעת והעמדות פנים?
הקהל שהגיע לזאפה היה בלתי מגניב בעליל. קים דיל, אף כי שנות השיא שלה ודאי כבר מאחוריה, בכל זאת הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הניו-וייב, זרם שנדמה כי הכה גלים בארצנו הנוחה להתרשם. המסקנה הייתה אחת: הזדקנו. הניו-וייב כבר הפך מזמן לקצף עכור על החוף המזוהם, והנערים (ובעיקר הנערות) הפריקים של תחילת שנות התשעים הם עכשיו מהנדסי תוכנה, עורכי פרומואים וכתבים זוטרים במדורי תרבות. המגניבות היא מאיתנו והלאה.

אבל התאומות לבית דיל לא שמות זין. הן מרביצות את ההופעה שלהן (יחד עם שלושת הנגנים האחרים), מתבדחות, ומוכיחות לעולם שהגנבה היא בלבב פנימה. קולה של קים הוא אותו קול מתוק ומוכר של אפרסקים ופיח מכוניות, קלי מלווה אותה בצעקה במרחק מהמיקרופון והגיטרות משתוללות באלגנטיות. הן שרו כמה מהלהיטים שלהן, ביניהם כמובן את "Cannon Ball", את "Fortunately Gone", את "No Aloha" ואפילו את הגרסה הנהדרת שלהן ל"Happiness is a warm gun" של הביטלס (אחת מגרסאות הכיסוי המוצלחות בהיסטוריה). "אנחנו בחורות קלאסיות כי אנחנו שרות את השיר הזה", הקדימה קלי ואמרה לפני שהתחילו, "אבל לא אנחנו כתבנו אותו". קלי דיל – שנראית יותר כמו קים מאשר קים עצמה – מחליפה כלי נגינה בקצב מסחרר, מלווה את שירת אחותה בפרצופים חמודים, עושה קולות רקע, ומעיפה מבטים בוחנים בעמיתיה, באשת הסאונד ובקהל אחוז עווית הצילום (כמעט קיפחתי את חיי כשאיזו צלמת עם נייד טיפסה לי על הכתף במאמץ להשיג פריים טוב).

הקהל אהב אותן מאוד אך לא יצא מדעתו. מחיאות כפיים, קריאות ושריקות ליוו כל סולו, כל תחילת וסיום שיר, אבל הציבור לא התאמץ יותר מדי להחזיר אותן להדרן שלישי, מעבר לתוכנית.

דווקא את השיר "Do you love me now?", אחד מהמנוני חיי, הן לא שרו, למרות שאיזה בחור בקהל שב וזעק להן לשיר אותו. את עשרות השקלים שעלתה לי המונית לרמת החייל חסכתי בכך שתפסתי טרמפ עם אסף, שמחכה בהתרגשות ובפחד ללידת בתו הבכורה. לא יכולתי שלא לדמיין איך בעולם מושלם אני, קים וקלי היינו נפגשות לשאכטה אצלי על הגג. קים הייתה מספרת שוב על איך אמא שלהן מעדיפה את קלי, קלי הייתה מספרת איזו בדיחת קרש ואני הייתי מתמוגגת מהפנטזיה הכפולה הזאת של מתיקות נשית, שבועטת לכל הסטריאוטיפים בעיטה ענקית בתחת ועושה את הקטע שלה בלי לדפוק חשבון.
ובעצם, זה בדיוק מה שעשיתי.

"אם הייתי רואה אותך עכשיו,
האם הייתי יכולה להסתכל בעיניך?
האם את חושבת עליי כפי שאני חולמת עלייך?
האם את רוצה להיות כאן כפי שאני רוצה להיות איתך?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
האם האהבה נגמרת,
כששני לבבות נקרעים אחד מעל השני,
או שאולי היא ממשיכה,
ופועמת בעוצמה בכל מקרה?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
("האם את אוהבת אותי עכשיו?", הברידרז, תרגום חופשי: מאשה צור גלוזמן)

 

פורסם בנוסח מקוצר בנרג' תרבות

 

כמובן שמתבקשת פה תמונה, שלא לדבר על קובץ אודיו – אבל יש פה בעיות.

אז הנה לינק לקליפ מסרט אימה-נעורים מוזר שלא ראיתי, אבל הפסקול שלו זה ההמנון ההוא.

והנה תמונה של עקרות הבית מדייטון, אוהיו.

 

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

2 מחשבות על “פנטזיה נשית כפולה

  1. לו היית מקדימה ומזהירה, הייתי מצוות אותך לעזר כנגדי ולחברתה הטובה שהלכו גם הן ונהנו עד מאוד.

    פורסם ע"י יגאל | ספטמבר 1, 2008, 1:22 am
  2. תודה בדיעבד היפותטי… 🙂
    אבל גם כך נהניתי מאוד.

    פורסם ע"י מאשה גלוזמן | ספטמבר 1, 2008, 12:29 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אוגוסט 2008
ב ג ד ה ו ש א
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: