//
you're reading...
מהמרחב הפרטי

חיים של אחרים, או: המאזדה והדייהטסו (סיפור לשבת עם מוסר השכל)

הבוקר היה נעים. הכל תקתק כהלכה – קמנו בזמן, שטפנו כלים, תלינו כביסה, ארזנו את ציוד הצילום, את חומרי ההפקה ואת המטען של ילדתנו המתוקה. יצאנו מהבית בדיוק בשעה שייעדנו לעצמנו והפנינו את חרטום הדייהטסו הירוקה והאהובה, ירושת סבא, לכיוון היציאה מתל אביב. ברקע מתנגן "האוסף הישראלי האולטימטיבי", דיסק האוסף שצרב אחי – איתו אנחנו חולקים את האוטו. כל שנותר היה לאסוף את ציוד התאורה מחברת ההשכרה, לעבור בפאתי ירושלים ולהניח את קטינא אצל סבא וסבתא שלה, לפגוש את הצלם ולנסוע דרומה דרומה. זהו יום חשוב לסרט שאנחנו עושים.
הנחתי את ראשי על זגוגית החלון ובהיתי ברחוב דיזנגוף המתפרש בעקביות לפני הגלגלים. יש רגעים בחיים שהכול קורה כמו שצריך. מקווים ומתכננים וחולמים והנה – הכל מסתדר לפי משאלות הלב. אם יש אושר בחיים אז הוא ודאי גלום ברגע כזה, שאתה אומר לעצמך – בעצם, הכל מושלם. מה עוד אפשר לבקש?
"Convertible", הגה בעלי, מגלגל בהנאה את העיצורים.
"מה?" שאלתי, מניחה כי דיבר לעצמו בקול קצת רם מדי.
"אני אוהב את המאזדה ספורט האלה", שב ושנה, מניד בסנטרו כלפי מכונית קטנה וכסופה עם גג פתוח. במכונית ישב זוג צעיר. הנהג בחור עב רעמה עם משקפי שמש אופנתיות, ולצידו צעירה עם שיער דבש מתולתל, שפע אצעדות, צמידים ושרשראות ושפתיים שביטאו את חושניותן למרחקים.
"הילדה הכי טובה!" השמיעה את קולה הקטנה מאחור. ככה היא קוראת לשיר "הילדה הכי יפה בגן", מס' 78 באוסף. בדיוק התחיל "דצמבר" ואני אמרתי "שנייה" והצטרפתי למזי כהן ודפנה ארמוני.
"עושים חיים…" מלמל בעלי אל עבר עב הרעמה במאזדה, שעכשיו העביר ג'וינט לבת לווייתו.
המאזדה הכסופה נסעה לפנינו באיטיות בתוך טור של מכוניות המפלסות דרכן החוצה מהעיר החמה והלחה. חלונות המכונית שלנו היו סגורים כדי להקל על המזגן המתאמץ, אך אפשר היה לנחש שמהמאזדה בוקעת מוזיקה כי עכשיו ראשיהם של שני הדובשנים זזו בקצב אחיד בעוד שיערם מתנופף ברוח. הג'וינט חזר אל הבחור.
"ווי, איזה כיף להם!" נתמלטה אנחה מגרוני.
"מה?" נחר בעלי בזלזול, "היית רוצה שאכטה עכשיו?"
"הילדה הכי טובה!" דרשה קטינא.
"בקונסטלציה הזאת ברור שלא", הטחתי בהתגוננות, "אבל לא בא לך לפעמים לצאת למסע בבוקר ולהתמסטל בלי שהיות?" 
אישי קבר את תשובתו בתוך האור שהתחלף לירוק, ואני ליוויתי בקולי את אפרים שמיר.
המאזדה ספורט ויושביה השאננים שבה ונגלתה לעינינו לאורך הירידה לאיילון. "מעניין אם הוא קנה לעצמו את האוטו או אבא שלו" אמרתי. "זה לא אוטו כל כך יקר, אבל בטח אבא", אמר בעלי, "אולי הוא האפטריסט הכי מבוקש בעיר", הצעתי אני, "בכל מקרה יש לו כסף, רואים את זה לפי איך שהוא מזיז את הראש", חתם בן זוגי.
"הידעת את הדרך אל בית אהובתי?" פיזמנו אני ואפרים שמיר בעדנה.
"הילדה הכי טובה" נשמעה קריאה מאחור.
שמתי לה את הילדה הכי יפה בגן.
"אולי היא בכלל אחותו", שב אביר חלומותי אל הנושא כששפתי הדובשנית הבזיקו במראה הצדית שוב. "גם אני בדיוק חשבתי על זה," הגבתי מיד. "מנחם לחשוב ככה, לא?"
-"כן…" השיב בעוגמה קלה.
"מה העניין?" פרץ בעלי לפתע, "את חושבת שיש אנשים מצליחים יותר מאיתנו?"
הגיע תורי לנחור בלגלוג. "מצליחים?! בטוח שיש אנשים מצליחים יותר מאיתנו. זאת לא השאלה הנכונה. השאלה היא אם הייתי רוצה להחליף את חיי עם החיים של מישהו אחר, והתשובה על זה היא לאו גמור!"
"גם אני לא".
"יש לה עיניים הכי יפות בגן וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן" פיזמה יהודית רביץ, "וכמה שמביטים בה יותר יודעים שאין מה לדבר…" כולנו התעטפנו במחשבות.
"בכל זאת יש לי לפעמים פנטזיות על מסיבות בריכה עם קוקאין וזיונים…" הרהרתי בקול רם.
"איזה פתטית", פלט בעלי בקמטו את גביניו באכזבה.
"למה פתטית, יא מניאק?! אני חולקת איתך את הרהורי לבי ואתה אומר לי פתטית?!"
"בסדר, את לא פתטית", נסוג כשקלט שאולי הלם חזק מדי. "אבל מה את צריכה פנטזיות כשהחיים שלך הם פנטזיה בהתגשמותה? יש לך את הילדה הכי מתוקה בעולם, את נוסעת לראיין סופר גדול לסרט שאנחנו חולמים לעשות כבר שנים ו…" הוא ניסה למצוא במהירות משהו במקום "יש לך את הבעל הכי נפלא בעולם", אבל אני השלמתי את המשפט במקומו כדי להבהיר שאת כל זה אני יודעת.
20 ק"מ עד מודיעין, הודיע שלט אדיב.
"נכון, נכון!" אמרתי, מנסה לבלוע את עלבוני, "דבר ראשון אמרתי שלא הייתי מתחלפת עם אף אחד. אבל למה לקרוא לי פתטית?"
"טוב, את לא פתטית, זה המצב האנושי הזה פתטי. זה שתמיד אחרים נראים לך יותר מאושרים… זה בגלל שאת החיים שלהם אתה רואה לרגעים קצרים, כמו סרט ומשלים לך את התמונה האידילית. בשלב זה של חייך את צריכה להבין שקוק וזיונים זה בדיוק מה שלא יספק לך את הריגוש האמיתי…"
"אני יודעת שאנחנו מאושרים, כלומר אני מאושרת. פשוט…" "שיט!" אמר פתאום בעלי. לרגע חשבתי שהוא מתחרט מעומק לבו על הדברים הקשים שהטיח בי, ואילו הוא החל להאט את המכונית בעוד שיערה של דובשנית מתנופף לתוך האופק.
"שכחנו לקחת את התאורה". אמר, נועץ בי מבט אבל.
"הזוג הארור הזה, הכל בגללם!" זעקתי בחימה, והחיוך שמסתתר בקצות שפתיי פוגש את המבט הממזרי של בן זוגי, שכבר היה עסוק בחיוג לצלם.
כשעה אחר כך, דחוסים באוטו של הצלם (שברולט), בלי קטינא אבל עם כל הציוד (כולל התאורה), אנחנו משתדלים לסבר את אוזנו מדוע נאלץ לנסוע מרחובות ללטרון דרך תל אביב. הוא מנענע בראשו בסטואיות האופיינית שלו. הוא גם ככה תשוש מפרידתו מלאת הסקנדלים מזוגתו ואם ילדיו, כך שהוא נוט
ה לקבל את הצרות הניתכות עליו במידה של השלמה. מצונפת במושב האחורי אני מחליקה בכפי על לחיו של בעלי, שהסכים לשבת במקומי במושב-שליד-הנהג, הרטוב ממים שנשפכו קודם על ידי הצלם ביש המזל.
"איזה זוג אתם", הוא מצדד אלינו מבט בלי להסיר עיניו מהדרך, "תאמינו לי, אין דברים כאלה בעולם".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*רשומת יומן זו היא פרי שיתוף פעולה נוסף בין הדמויות הראשיות הנזכרות לעיל

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

14 מחשבות על “חיים של אחרים, או: המאזדה והדייהטסו (סיפור לשבת עם מוסר השכל)

  1. חמוד מאוד 🙂
    ושוב אציין שאני אוהבת את הכתיבה שלך

    פורסם ע"י רננה | ספטמבר 6, 2008, 3:55 pm
  2. תודה 🙂

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 6, 2008, 4:10 pm
  3. בעיקר בגלל שמלא אנושיות

    פורסם ע"י תמר | ספטמבר 6, 2008, 5:27 pm
  4. תודה רבה

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 6, 2008, 6:32 pm
  5. איזה באסה זה. מצד שני הרבה יותר גרוע להרגיש שגם קוק וזיונים זה לא משהו, ושהשניים במכונית ליד בטח עוד הרבה פחות מאושרים.

    פורסם ע"י יון | ספטמבר 6, 2008, 6:54 pm
  6. נהניתי מכל שורה.

    פורסם ע"י מיכאל | ספטמבר 6, 2008, 10:20 pm
  7. יון – בכלל לא באסה, יקירי.
    מיכאל – תודה רבה רבה 🙂

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 7, 2008, 1:37 pm
  8. לא מבין למה את לא שולחת את הכתיבונים שלך לאיזה איתון בעל תפוצה הסטרית, להגברת החשיפה של אנשים לכתיבתך המלבבת והמצחיקה
    נשיקות

    פורסם ע"י עופרצ'ה | ספטמבר 8, 2008, 6:21 pm
  9. וגם היטבת לתאר את זה בצורה מענגת ומשעשעת גם יחד.ובטח ההם קינאו בכם- גם על הילדה וגם על הגשמת החלומות. ואם לא קנאו, היה ראוי שכן.
    (-:

    פורסם ע"י טלי | ספטמבר 9, 2008, 2:43 pm
  10. יורגהול! – תודה מותק, אבל מה זה העילגות הזאת? זה בכוונה או שעבדת יותר מדי בזמן האחרון? (איתון?!)
    טלי – תודה רבה. אני לא חושבת שהם הבחינו בנו, ואם כן, אז רק בתור הקהל הראוי לבהייה בדואט הדבש שלהם 🙂

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 9, 2008, 2:59 pm
  11. ובהחלט יש מה לקנא בכם

    פורסם ע"י רייץ | ספטמבר 14, 2008, 2:51 pm
  12. איזה כיף לקבל תגובה ממך!

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 14, 2008, 3:37 pm
  13. רוסייה יפה וחכמה זה כל כך כיף.

    פורסם ע"י פנדורין | ספטמבר 16, 2008, 2:05 pm
  14. תודה – אם הכוונה היא אליי כמובן (לא בדיוק רוסיה והכל, אבל בכל זאת) 🙂

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 18, 2008, 10:25 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ספטמבר 2008
ב ג ד ה ו ש א
« אוג   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: