//
you're reading...
מהמרחב הפרטי

כשכל הפרספקטיבה קורסת לנקודת מגוז אחת

את מתעוררת בבוקר ונהנית מהרוח הקרירה שמתחילה ללטף לאחרונה. שותה כוס קפה ומתיישבת לעבוד. את אמנם נוטה להסחות דעת, אבל את עומדת במשימה שהצבת לעצמך, לגמור היום את הביקורת כדי שלא תעיק עלייך בחג. את, בניגוד לרבים אחרים מסוגך, אוהבת מאוד את חגי השנה. הברכות משמחות אותך, אחר הצהריים שלפני ערב החג מרגש אותך, את מצפה לסעודת החג כמו ילדה קטנה. הפעם את שמחה במיוחד – הורייך חזרו משהות ארוכה בחו"ל וסוף סוף כל בני המשפחה ייפגשו כדי לחגוג יחד את כניסת השנה החדשה. את אוהבת דבש, את אוהבת תפוחים, את אוהבת גפילטע פיש, ובראש השנה את אפילו אוהבת רימונים.
אחרי שסיימת את הביקורת את יוצאת לקנות מתנות לבני משפחתך. בדרך כלל את לא משקיעה עד כדי כך בחגים, אבל הפעם מתחשק לך לפנק את כולם. את מעיפה מבט אחרון בדירה ששודרגה בימים האחרונים על ידי כמה רהיטים חדשים ומחליטה לקחת את האופניים, עליהם לא רכבת כבר כמה חודשים טובים.
את קונה לאמך ארנק שחשקת בו מזמן, את קונה עוגה שנראית משובחת במיוחד לכבוד סעודת החג, את קונה מתנה לסבתא. את חוזרת הביתה שמחה וטובת לב, ושולחת עוד כמה ברכות באופן אישי לאנשים שאת אוהבת, בצירוף ציור שעמלת עליו עד חמש בבוקר לפני כמה ימים (על בסיס הרישום שהכין בעלך), כברכה לבתך לגן החדש.
את יוצאת לצוד עוד מתנות בחנות הספרים, לאביך ולאחיך, ואז מצטרפים אלייך בעלך האהוב ובתך – היצור המתוק, החכם והיפה ביותר בכל העולם. אתם בוחרים ספרים ואז מחליטים להיפטר קודם מהערמות הענקיות של ספרים מיותרים שעומדים בשלושה עמודים גבוהים בסלון. אתם חוזרים הביתה וממיינים, ואחר כך עוד מגדילים ומפנים את כל קלטות הוידיאו שמעלות אבק על המדפים. מרוצים מעצמכם, אתם חוזרים לחנות הספרים ומקבלים זיכוי וכסף מזומן. אתם משאירים את העגלה שבה הבאתם את הספרים בחנות וממשיכים לכיכר מסריק, לראות את הלוט מוסר מהברווז של דודו גבע. כמובן שאתם מאחרים, אז אתם מביטים בפסל החמוד וממשיכים הלאה לכיכר רבין. אתם בוהים כמה רגעים במרבד הפרחים הנבול, המחווה היפה בכוונותיה של העיר בריסל לעיר תל אביב, ומעשנים סיגריה קלה בכיכר.
אמא מבוהלת מחפשת בהיסטריה את בתה שאבדה. אתם מחליפים כמה מילים בעצלות על כמה מפחיד זה בעודכם עוקבים בעיניכם אחרי ילדתכם המדלגת סביב.
אתם פונים לחזור לחנות הספרים ורגע לפני גן המשחקים של כיכר מסריק, אתם נזכרים שעכשיו ודאי תיאלצו לעצור שם. שניכם תוהים אולי לעקוף את המקום, אבל מחליטים לתת לילדתכם להוציא קצת מרץ.
יש שם מגלשת צינור ענקים אליה מוביל סולם גבוה, אז את מוודאת שילדתך מסוגלת לעלות ולהתגלש, ואחר כך נעמדת בצד עם בעלך. הילדה שלך ידועה ביכולותיה האתלטיות ובעצמאותה, ולמרות צביטת חשש תמידית שיש לך במקומות הומי ילדים את נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה.
את מתלוצצת עם בעלך במחשבה מה היה קורה אילו הייתם מתחילים להתעלס כאן ועכשיו. אתם בוחנים את האפשרויות הרציונליות בעודכם מתלטפים באיפוק, ולפתע נשמעה קריאה ובעלך מזנק אל תחתית הסולם.
היא נפלה.
זאת לא פעם ראשונה.
אבל כשאת שומעת את הצריחה שלה (היא בוכה מעט מאוד), ורואה את הדם שממלא את פיה ונוטף על בגדיו של בעלך ואת כל האנשים שמסתובבים סביבכם – הכל פתאום נעצר.
כל הפרספקטיבה קורסת לנקודת מגוז אחת, ואת פורצת בבכי חסר שליטה.
אתם תופסים מונית ונוסעים למיון. את מנסה להשתלט על עצמך, אבל זה לא הולך.
במיון בעלך רץ עם הילדה פנימה, ואת מחכה מול פקידת הקבלה.
את ממררת בבכי, והיא צוחקת בטלפון.
שעות אתם מחכים במיון – אחות, ורופא מתלמד, ורופא בכיר, ועוד אחות, ואז רופאת פה ולסת, ואז שעות עד שמגיע הפלסטיקאי.
את עומדת מחוץ לחדר התפירה, בעוד בעלך נאלץ להחזיק את גפיה של הפעוטה היפהפייה והאמיצה שלך כדי שיוכלו לתפור את שפתה ואת סנטרה. את שומעת אותה צורחת ולא יכולה להפסיק לבכות. חדר המיון, העמוס באופן בלתי רגיל בילדים חבולים, פצועים וחולים, נראה לך כמו אחד המקומות הנוראים בעולם.
ילדה אחת עומדת לידך ואומרת לך "אל תבכי, לכי תשטפי פנים". אחר כך היא נותנת סוכרייה לבת שלך.
לוקח עוד שעה להשתחרר, בירוקרטיה סבוכה שמתארכת יותר בגלל העומס.
סוף סוף אתם חוזרים הביתה.
בתך אוכלת טיפה ואחר כך הולכת לישון. את מרדימה אותה בשירים האהובים עליה. זה הלילה הראשון בחייה שהיא נרדמת בלי מוצץ.
אתם יושבים בסלון, תשושים מפחד ובכי. דנים בכוחות העליונים שהובילו אתכם לנקודה הזאת.
"מי יודע", את אומרת, "איזה עסקה עשו המלאכים הטובים שלה עם כוחות הרשע כדי שיקרה רק מה שקרה ולא שום דבר יותר גרוע".
איכשהו, המחשבה הזאת לא מעודדת.
בניגוד לציפיות, לא הכל מתגמד אל מול הצרה הזאת. להיפך, הכל מתענק.
שמחות החיים הפשוטות, שהן לחם חוקך, נראות שמחות וטובות יותר – ורחוקות יותר – בסיטואציה הזאת.
את אבלה על רצף החיים המתוק שנקטע לפתע, למרות שאת שבה ומודה להשגחה על שקרה דבר כל כך פעוט יחסית לבהלה שעברה עלינו.
את נרדמת בסלון. בשלוש בלילה את סוחבת את עצמך למיטה.
בלילה עולה לה החום ואתם לא מוצאים את האקמולי. את מתעוררת כל עשרים דקות כדי להשקות אותה מים.
בבוקר, אחרי שבעלך – הנפלא בבעלים ובאבות – מביא אקמולי ואנטיביוטיקה המצב משתפר.
חיוך מהוסס עולה על פניה של הילדה שעליצות הוא שמה השני, ואת משתדלת לא לפרוץ בבכי שוב.
שן קדמית אחת שבורה, שפה נפוחה עם תפרים וסנטר שרוט ותפור הם התוצאה של תעלולי הסטרא אח
א – כנראה ניסו לחבל את כל מה שלא הספיקו במשך השנה.
הכל יעבור, מנבאים המומחים. את יודעת שהם צודקים אבל קשה להתגבר על תחושת המועקה הקוסמית.
כשמצב רוחה חוזר לעליצות הטבעית שלו גם מצב רוחך משתפר.
אתם מתלבטים אם לנסוע לארוחת החג.
את חשה כורח לכתוב, לפרוק את כל החרדה והעצב האלה.
את לא מסוגלת לעשות את זה בגוף ראשון.
את מזמינה את בעלך לקרוא.
את נותנת לבתך נשיקה והולכת לעשן סיגריה, הרביעית מאז הבוקר.
הפריים שדרכו את מביטה על החיים שלך – שיצא מפוקוס אתמול בערב באופן פתאומי כל כך – מתחיל להתייצב ולהתמקד בחזרה. זה מזכיר לך את הטריפים שלקחת בנערותך, אותם טריפים שלקראת סופם ייחלת כל כך לחזור למציאות הפשוטה והיומיומית שלך, על כל טרדותיה הקטנות ושמחותיה שטופות אור השמש.
זה הדבר היחיד שאני מייחלת לו עכשיו.

שנה טובה.

 

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

7 מחשבות על “כשכל הפרספקטיבה קורסת לנקודת מגוז אחת

  1. שנה טובה והמון בריאות לילדה המקסימה ולאמא הנהדרת שלה ובעלה שהוא הנפלא בבעלים ובאבות.

    פורסם ע"י עזרא | ספטמבר 18, 2009, 12:37 pm
  2. מאשקה יקירה זה מקסים. גם בעייני לחלוחית
    ובליבי התרגשות

    פורסם ע"י נועה | ספטמבר 18, 2009, 2:36 pm
  3. וזה יעבור. יעבור לה, ויעבור לך, ויהפוך לזכרון שפרטיו מטושטשים ורק הרגש שהוא צופן ברור וחד. וטוב שכתבת על זה, בגוף שני, בגוף מבוהל, העיקר שכתבת. עיבוד מוביל לאיבוד.

    פורסם ע"י תמי | ספטמבר 18, 2009, 2:58 pm
  4. מאשינקה מתוקה, כמה יפה את כותבת ומרגשת כ"כ, מאוד התעצבתי לשמוע על התאונה הקטנה גדולה הזאת ובאמת מזל שלא קרה משהו יותר נורא…התחושות הן קשות בכל מקרה, מקווה שאת והיא כבר מרגישות טוב יותר עכשיו. שתהיה לכולנו שנה מבורכת ונפלאה.
    נשיקות.

    פורסם ע"י רוזלין | ספטמבר 18, 2009, 4:52 pm
  5. וכמה יפה את כותבת עליכם

    פורסם ע"י אריאל | ספטמבר 21, 2009, 11:34 am
  6. עלו לי דמעות לעיניים…מה שלומה כעת?

    פורסם ע"י Inbaliya | ספטמבר 23, 2009, 11:28 pm
  7. נכון להיום, שבוע בדיוק אחרי התקרית, נרשמה התאוששות מרשימה. כמובן שהפצפונת חזרה לעשתונותיה יותר מהר מאיתנו פי אלף

    פורסם ע"י מאשה | ספטמבר 25, 2009, 2:18 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ספטמבר 2009
ב ג ד ה ו ש א
« נוב   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: