הפעם האחרונה שבה הרגשתי מצוקה חריפה בשל המצב הפוליטי (דיכאון, חרדה, תחושת חוסר אונים, רצון פיזי להימלט) היה בעת מבצע חומת מגן. גרתי אז במושבה הגרמנית בירושלים. היה זה אחרי תקופה ארוכה שבה בכל נסיעת אוטובוס נפרדתי לשלום מהחיים ומהעולם, בידיעה ברורה שזה עלול לקרות:
אחרי כל פיגוע השתבללתי יותר ויותר. לא רציתי לצאת מהבית. לא רציתי לראות חדשות וגם לא יכולתי להפסיק. התחלתי לחלום חלומות פוליטיים-מיסטיים, חלומות מלחמה חוזרים ונשנים. רבים מסביבתי הקרובה העידו על תחושות וחלומות דומים. לילה אחד התעוררתי מהפצצות. זינקתי מהמיטה בלב שחישב להתפקע, מוכנה לברוח למקלט הקרוב, לשדה התעופה הקרוב. אחרי כמה דקות הבנתי שההפצצות הן לא עליי. הן על שכניי בבית לחם. שאלתי את עצמי איך הם מרגישות שם, כל הבחורות הסטודנטיות בגילי, שבשבילן ההפצצות רועמות פי 100, וחלקן אף נופלות על ראשן.
באותה תקופה התחלתי להרגיש (לראשונה בחיי) דחף פיזי ממש להימלט מהמקום הזה. כי מה שקרה בזמן חומת מגן הייתה ההכרה המוצקה והישירה שלי בעובדה שאיום ממשי ויומיומי על חיי מתרחק רק על ידי איום ממשי ויומיומי על חיי אחרים. אי אפשר לתאר את התסכול והדילמה המוסרית שההכרה הזאת מילאה אותי. קול התבונה וההיגיון אמר שלא יכול להיות שזו הדרך היחידה. שחייבת להיות דרך של הידברות והסכמים ורציונל, של הסדרים והבנות ותוכניות לטווח ארוך. הקול השורד, זה שהתחבא בבית אחרי כל שיירת אמבולנסים צורחים (שבעקבותיה שיירת נביחות מהדהדות מכל רחבי העיר במשך שעות), נשם לרווחה כשהאיברים של בני עמי (ובפוטנציאל – גם שלי) הפסיקו להתפזר על שברי זכוכיות.
אני שונאת לכתוב על פוליטיקה. אני תמיד מרגישה שאין לי מספיק מידע ענייני בשביל לנסח תמונת מצב מושכלת. כותבים משכילים ומודעים ממני כותבים ללא הרף, משמיעים את קולם, מתנסחים בהיגיון מוחץ, מביאים דוגמאות ומובאות, מוחים, צועקים, מפגינים. אני לא רואה שום טובה צומחת מכך, מלבד מירוק מצפונם (החשוב לכשעצמו). בפועל, המצב כל הזמן רק מידרדר ומידרדר.
לי יש בעיקר אמוציות ואינטואיציות, כמו לרובנו. האמוציות והאינטואיציות שלי מורות לי שלא יתכן שמגרימת עוול בלתי פוסקת לבני עם אחר יכולה לצמוח טובה למישהו.
הן גם אומרות לי שאין סיכוי לחיות פה בשלום.
לא בגלל הטרור האיסלמי מצד הפלסטינים ולא בגלל הטרור הצבאי מצד הישראלים. מהסיבה הפשוטה, וכנראה הברורה לכולם, שיותר מדי זמן חיים פה על הדם ועל הריגוש שהוא מביא. כוחות גדולים מדי (כלכליים, פוליטיים, צבאיים, תקשורתיים) מכל הצדדים ומכל העולם – שואפים להמשיך את הסידור הזה של מעגל אינסופי של אלימות, שנאה ופחד. ולאלה, כפי שמורה ההיסטוריה, תמיד יש כוח חזק יותר מלפייסנות, אהבה ופתיחות. אף מלחמה לא הסתיימה בגלל מנשר מוחץ של איזה פילוסוף. לצד אחד היה יותר בשר תותחים, או פצצות מתוחכמות יותר, או מחסנים מלאים יותר. זה הכל.
מאז חומת מגן לא התהלכתי עם כזאת מועקה בגרון, בולעת את דמעותיי ברחוב. יום השואה היום, ואני חושבת על מה שהחזון הנאיבי, הכמעט היפי, של הרצל (שחזה גם את השואה) הפך: מדינה שנשלטת על ידי הרשות הצבאית, המתירה לרשות האזרחית מרחב נשימה רק בטווח שמותיר את הרשות הצבאית חופשייה מלהתעסק בקצבאות ילדים ובקופות חולים. הרשות האזרחית קורסת מרוב שחיתות ורשלנות, מכיוון שרוב האנרגיה המנהיגותית מופנית להסברים תדמיתיים של הרשות האזרחית לשליטה ההולכת והמחריפה של הרשות הצבאית. כל עם ישראל צבא. לכל אחד – אפילו לפעיל השמאל הרדיקלי ביותר – יש אח, או דוד, או אחיין בצבא. מעטים יכולים להתווכח עם הטיעון שלולא היינו מדינת צבא לא היינו שורדים פה. מעטים יכולים להתווכח עם הטיעון שנכונותם ומסירותם של חיילי צה"ל היא זו שמאפשרת לאזרחים לחיות בנוחות יחסית. וכך הופכת המדיניות הצבאית פרועה יותר, שתלטנית יותר וחסרות עכבות יותר. כמו שכל מנהיג ישראלי משתמש בזוועות השואה על מנת להצדיק את קיומה של מדינת ישראל מחד, אך מורח את הקצאת הקצבאות, סלי התרופות וההנחות בשירותים שונים לניצולי השואה מאידך, כך משתמשת הרשות הצבאית במציאות המורכבת של האזור על מנת להרחיב את מעגלי השליטה שלה במוסדות המדינה ובאופני הפעולה שלה, שלא לדבר על הדיכוי המתמשך והשרירותי (הרבה מעבר לדרישות הביטחון) של בני העם הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.
האדם השמרן הממוצע יאמר "רחמנות" כשיראה איך הבת של שכניו (הדומים לו בגילם ובמעמדם, ובד"כ גם במוצאם) נופלת במעגל הסמים ומדירה שינה מהורי עיניה. האדם הרדיקלי הממוצע יאמר "רחמנות" כשישמע על עוולות חברתיות וכלכליות המתרחשות ברחבי העולם כולו. מי ישפוט מי מהם אנושי יותר? ובכלל – מה "אנושי" ו"טבעי" יותר? כאב והתקוממות כנגד כל עוול או סבל שהוא, או כאב והתקוממות כנגד עוול וסבל של מי שקרוב אליך? אין טבעי ואין אנושי. יש רק סוגי אופי מסוימים, המוטענים בחינוך וניסיון חיים, המובילים את האדם להפוך ל"ימני" או ל"שמאלני", ל"שמרן" או ל"רדיקלי".
בכל מקרה, זה לא משנה.
במלחמת האזרחים הבאה, אני ואמא שלי (האוהבות זו את זו מאוד וקרובות קרבת נפש עזה) נעמוד משני צדי המתרס. שתינו לא מאמינות בהתכנותו של שינוי גדול, ושתינו נרתעות רתיעה רפלקסיבית מהתארגנויות קבוצתיות מכל סוג, אך שתינו מרגישות שאין ברירה לאדם אלא להפגין את עמדתו כשבאים מים עד נפש. אני תוהה מה יקרה כשניפגש בפועל משני צדי המתרס. היא תהיה עם ביבי וליברמן והצבא, ואני אהיה עם מפגיני בלעין ושייח ג'ראח, עם אנשי בצלם ורופאים למען זכויות אדם. האם ניפול האחת בזרועות השנייה ונניח את נשקנו, או שמא נבלע את דמעותינו ונפנה עורף סופי?
ביומיום אף אחת מאיתנו לא פעילה בתחומה. שיחות – כן, ויכוחים – כן, קריאה והקשבה אובססיבית (כל אחת למקורות המידע שלה) זה כן. אבל שתינו איבדנו את האמונה בפעולה. כי היא, ממרום 60 שנותיה (ביניהן 20 שנה של חיים תחת המשטר הקומוניסטי) ואני, מתחתית 30 שנותיי – לא ראינו שפעולות אזרחיות מביאות לשינוי. לאיזה שינוי הביאו מהפכת הקטיפה בפראג, מהפכת הסטודנטים בפריז, ההפגנות נגד וייטנאם, המהפכה באירן, המהפכה הבולשביקית? לעוד טרור (צבאי או עממי), לעוד אלימות ולעוד שפיכות דמים – בראייתי אני; לאימפוטנציה והתנערות מאחריות – בראיית אמי.
וכך אני מוצאת את עצמי בולעת עוד ועוד דמעות כשאני קוראת על הצו הצבאי החדש שיאפשר לצה"ל לגרש את תושבי הגדה לפי רצונם, כשאני רואה איך הצבא שולט בדעת הקהל באשר לחשיפת המסמכים המתעדים את זלזולו בבג"צ, כשאני רואה איך המדינה לא מסוגלת לתמוך בצורה המינימלית ביותר בניצולי השואה ובסתם זקנים, כשאני רואה איך חברים ומכרים מתמסרים לאלימות המשטרה בהפגנות, כשאני רואה איך חברי הכנסת מהימין לא מתביישים להתנסח בצורה שהייתה גורמת לסביהם לרצות להתנצר…
והכל לשווא. הכל לשווא. אין עתיד למדינת ישראל, וככל שעובר הזמן העתיד הופך לעבר רחוק או קרוב. כל הלופים האלה: האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, ביבי השני, ברק השני, רון ארד השני… הכל חוזר על עצמו בצורה מפלצתית.
ואני ממשיכה לתהות מה מוסרי יותר – להתקומם על התוצאות הפרקטיות של כל העוול שנגרם מסביב, להתקומם על עצם קיום העוול, או להתקומם על כך שהעוול נגרם על ידי מערכות שממומנות מכספי המסים שלי ונעשות בשמי. כל אחד יענה תשובה אחרת, והמוסריים מכל יאמרו שכל התשובות הנכונות. ואני כורעת תחת העול של העוול האינסופי ושל חוסר האונים המוכח של החברה האזרחית בישראל לשנות אותו. קראו לי ניהליסטית, קראו לי תבוסתנית, אך אמרו בעצמכם: במשך ארבעים שנות כיבוש הפעילות הישראלית-אזרחית להפסקתו רק הלכה והתגברה, לא? ומה קרה בפועל? המצב רק הידרדר יותר ויותר. אם זו לא הוכחה לאימפוטנציה של החברה האזרחית בישראל אז אני לא יודעת מה כן.
חברה שלי הולכת לעשות דוקטורט על סימפטום "חוסר האונים הנלמד" בחברה הישראלית והפלסטינית. זה יקח לה איזה שש שנים. אני מקווה שנשרוד פה עד שהיא תחזור עם תשובות.
ולסיכום האלגיה המבולבלת הזאת, הנה שיר שמדבר על ארץ אחרת בזמן אחר, אבל מבטא את רגשותיי
לופטגשפטן 
The main obstacle to reaching a peaceful solution to this conflict is not, as most commentators observe, age-old hatreds or religious wars. It is not even incompatible nationalism. It is a psychological condition demonstrated by Israelis -and mirrored by Palestinians- that sociologists have termed "learned helplessness". in societies where people feel events are outside their control, either because they see themselves as effectively disenfranchised or because they believe powerful and uncontrollable forces are at work, they give up, refusing to take responsability for their lives or their choices. Their response ranges from "nothing will make any difference, so I wont bother trying" to uncritical support for strong, even fascistic leaders. – Susan Nathan (2005), "The Other Side of Israel".
פורסם ע"י Helene | אפריל 12, 2010, 10:22 amמאשקה! מרגש, אינטנסיבי, נוקב. נותרתי מעורערת ומהורהרת. ופוחדת. גם אני מאמינה שאנו מביאים על עצמינו את הקץ. ובשבוע הבא נבכה את "בנינו". יש למה לחכות.
פורסם ע"י שלי | אפריל 12, 2010, 8:39 pmאת לא מבינה בפוליטיקה? את מבינה בפוליטיקה, כפי שהיא צריכה להיות. פוליטיקה עוסקת בבני אדם. זה מה שמזמן שכחו אצלינו, תאבי הדם והבצע.
פורסם ע"י שלי | אפריל 12, 2010, 8:40 pmלא ניהיליסטית ולא תבוסתנית. כתבת פוסט מעולה שמביע המון, ואני מזדהה מאוד עם הדברים. מאוד מתסכל. כל מה שכתבת במיוחד על הרשות הצבאית והרשות האזרחית הוא נכון ומדכא. גם השיר שבחרת מצויין. תודה. שרון רז
פורסם ע"י bddaba | אפריל 13, 2010, 9:13 amהלן, שלי ושרון – תודה.
ממש קשה לי עם טקסטים כאלה (כשאני כותבת אותם) ולכן זה מאוד מחזק לקבל תגובות חיוביות.
תודה רבה והלוואי שיהיה טוב
פורסם ע"י mashkazg | אפריל 13, 2010, 9:23 am"כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ;" הושע ח', פסוק ז'.
לטעמי, הפסקה המסכמת העלתה את הרעיון המעניין ביותר, אשר לא פותח דיו:
"במשך ארבעים שנות כיבוש הפעילות הישראלית-אזרחית להפסקתו רק הלכה והתגברה, לא? ומה קרה בפועל? המצב רק הידרדר יותר ויותר."
ובכן, המסקנה המתבקשת פוספסה, לדעתי – הדבר אינו מעיד על האימפוטנציה של מה שאת מכנה "החברה האזרחית בישראל". הרי תראי כמה שינויים הביאה הפעילות הזאת: נסוגנו משטחים שהם גדולים יותר משטח המדינה כיום. הבאנו לפלסטינאים שלטון אזרחי וצבאי משלהם וסיפקנו לשלטון הזה מימון ונשק. סייענו לדעת הקהל העולמית לחדול מלראות בהנהגה הפלסטינאית הגולה טרוריסטים גרידא והענקנו לה לגיטימציה איתנה. עוד לפני כן, הסרנו את הממשל הצבאי מערביי הארץ ופעלנו לשלבם בחיים האזרחיים במדינה: בחינוך, הרפואה, בכנסת. הקמנו תשתיות ואוניברסיטאות ביהודה ושומרון, הסגרנו את צמרת השלטון המסורתית, ששיתפה פעולה עם ישראל, לידי רדיקלים גולים ויורשיהם המקומיים. כל העת רמזנו לדרוזים ברמה"ג שיום יבוא והם יוחזרו לסוריה. הפנינו עורף לבעלי-בריתנו בלבנון. באמצעות מחאה אזרחית, שינינו את אופן הלחימה של צה"ל – המנהיגות הפוליטית והצבאית חדלו לחתור לניצחון מוחץ, פסקו לדאוג לחיי האזרחים, ושואפים עתה רק לצמצום האבדות בקרב החיילים ולסיום מהיר ככל הניתן של הלחימה (בלי להתחשב בתוצאות שהושגו או לא הושגו). וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה.
האם זו אימפוטנציה? ראי כמה דברים הצלחנו לעשות! לא רק שינינו, אלא גם הבאנו את התוצאות המתבקשות:
בלבנון הסגרנו את המדינה לידי שלטון איראני/סורי, והפכנו אותה לבת-ערובה בידי החיזבאללה, ארגון שטווח טיליו מכסה כיום את כל הארץ כולה, דבר שמונע מאתנו להגיב באופן כלשהו לפרובוקציות שלו, הכוללות חטיפות חיילים ואזרחים, רצח והברחות סמים קשים.
בסוריה יצרנו ציפייה להשבת הגולן, ציפייה שמאלצת את הדרוזים ברמה להוכיח פעם אחר פעם את נאמנותם לאויבנו.
בירדן מחקנו את האווירה החיובית ששררה בימי חוסיין וקיבלנו את העוינות השקטה של עבדאללה.
במצרים קיבלנו שלום מקפיא עם מדינה שבכל פעם חותרת לפגוע בנו דיפלומטית. לא הסתפקנו בזאת, וכיום אנו מעודדים אותה להפר את הסכמי הפירוז ולהכניס סוף כל סוף צבא לתוך סיני.
אין כל ספק שההישגים הגדולים ביותר שלנו השגנו בתחום הפלסטיני. הפכנו אוכלוסייה ששמחה לקבל את מרותנו (במקום החיים בעידן הברונזה, כפי שחיו תחת השלטון הירדני), אוכלוסייה אוהדת, שלווה, ומסופקת, לעם של מחבלים מתאבדים. לימדנו אותם זאת במשך שנים, ולבסוף הצלחנו להביא אותם לאינטיפאדה הראשונה. כאשר זו גוועה, בלחץ ממשלת שמיר ומתוך התנגדות פנימית, המשכנו ללמדם ביתר שאת. הבאנו את צמרת המחבלים מטוניס, הענקנו לה שטח, משאבים ונשק, והפכנו את השטחים למדינה פיאודלית, עם הנהגה קלפטוקרטית וצמאה לכוח. המשכנו ועשינו את מה שאפשר לעשות כדי שהעמדות של ההנהגה הזאת יקצינו עוד יותר, כדי שחיי הפלסטיני המצוי יורעו ככל האפשר, פעלנו לחזק תנועות איסלאמיות רדיקליות ונתנו לכל העולם להבין שככל שלוחצים אותנו יותר, כך ניתן יותר. מובן שאיש מלבדנו לא העלה על דעתו חלמאיות כגון אוסלו א' וב', שארם-א-שייח', קיימפ-דייוידים למיניהם, תוכניות "התנתקות" חד-צדדיות, יוזמות ז'נווה וגד'… אין שום "חברה אזרחית" אחרת שמסוגלת להיכנס לפלונטרים כאלה. אבל אנחנו, בדרך לא דרך, עם מיצובישי פה, ומינוי פוליטי שם, עם שוחד לשליחי האיחוד האירופאי והזרמת כספים לצד הנלחם מולינו (ממש אגב לחימה!) הצלחנו בשלנו!
שכנינו התחזקו, הם נלחמים מולנו בכל החזיתות, מן הדיפלומטית ועד לממשית, עמנו איבד את האמונה בצדקת קיומו, והעולם סבור סוף כל סוף שכל ההרפתקה הזאת עם מדינה ליהודים הייתה סוג של טעות.
אז, בקיצור, אינני מסכים אתך, לדעתי, פירות עמלנו הבשילו, וכדאי כבר לקצור את מה שזרענו.
פורסם ע"י יגאל | אפריל 13, 2010, 9:51 amיגאל,
אני לא מתפתה לענות לך נקודה נקודה – אנחנו יכולים להתנצח עד אינסוף לגבי מי אשם ולמה, אבל זה לא מוביל לשום מקום, וזה חלק מהייאוש שאני חשה.
פורסם ע"י mashkazg | אפריל 13, 2010, 10:59 amגם אני אוהב אותך מאשה צור גלוזמן
לצערי אני נוטה להסכים עם דברייך. סוד החיים הטובים הוא לדאוג ליקיריך ולהשתדל לא להיקלע לאש צולבת של חולי נפש אלה או אחרים
שינוי המצב אפשרי על ידי שילוב בין תמיכה המונית שקטה ופאסיבית לחוד-חנית מיליטנטי ואלים – זה לא שינוי במובן העמוק כי כפי שציינת, רוב המהפכות רק שינו את הצורה, המיקום והסגנון של אי הצדק. אבל בהחלט יש מקומות וסיטואציות שהשתפרו אחרי מאות שנים של סכסוך שהתישו את האוכלוסייה עד שכבר לא היה לה כוח יותר להיות גזענית ובהמית, או לחילופין כתוצאה ממהפיכה עקובה מדם שהשאירה אחריה אומה מוכת טראומה אבל עם שירותי סעד טובים קצת יותר…יכול להיות שהטעם של מאבק הוא רק ברגע הנצחון, לפני שמבינים ששום דבר לא השתנה, או בתקופת ביניים אופורית לפני שהחיים חוזרים לשיגרה. אני לא אומר זאת במרירות. יכול להיות שזה באמת שווה את זה רק בכדי לחוות רגע חסד כזה
פורסם ע"י אבי פיטשון | אפריל 13, 2010, 4:19 pmאבינקה תודה 🙂
אני מהנהנת בהסכמה ובמרץ לדבריך
פורסם ע"י mashkazg | אפריל 14, 2010, 7:08 amכולם תמיד מעריצים את הדרוזים על הנאמנות שלהם למדינה בה הם יושבים, ומלאים אמפטיה למה-יקרה-במלחמה-שתעמוד-מול-אחיך-הדרוזי-מעבר-לגדר וחושבים כמה יפה הנאמנות הפשוטה הזו לעקרונות, שבסופו של יום, באמת באמת, פשוט מהווה רצון לחיות בשקט ובהגיון פנימי היכן שאתה חי.
וכנראה שגם אנחנו, אנשי "הבועה", שאמך ושותפיה לדרך אוהבים לראות כאכזבה ציונית שכזו, קצת דרוזים שכאלה. וגם אנחנו פשוט רוצים לחיות בשקט ובהגיון פנימי היכן שאנחנו חיים. כי כך: https://mashkazg.wordpress.com/2008/05/07/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A3-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D/
באמת באמת.
ואולי אף נעמוד מולם במלחמת האזרחים הבאה, ונהיה בדילמה דרוזית שכזו.
אך הבעיה האמיתית היא שאנו לא עומדים מולם כעת, ולא מוכנים לומר שאנחנו לא רוצים ככה. לא ביקשנו מהם ולא רצינו מעולם ולא החלטנו, לא להיות שם ולא לדהור אל האפרטהייד המשפטי הבלתי נמנע, ותמיד רצינו רק להיות כאן, עם-חופשי-בארצנו. באמת באמת.
פורסם ע"י אריאל בן-דוד | אפריל 16, 2010, 10:27 am