//
you're reading...
מהמרחב הפרטי

מצוקותיו של הנופש בגן עדן

גן עדן עלי אדמות הוא חלום נכסף, והעובדה שהוא קיים באמת יכולה להפוך כל אדם בר דעת לחצי משוגע מרוב אושר. על מנת לאזן כנראה את החסד הבלתי נתפס הזה, יצר הממונה הגדול על המאזן הקוסמי כל מיני מצוקות והצקות, שהופכות את השהייה בגן עדן לקצת יותר נסבלת מבחינת אפשרות הקיום שלה על האדמה, והרי רשימת המאזן:

 

ההגעה

ההגעה לגן העדן אינה פשוטה. על מנת שלא יגבה עליו לבו של האדם, וכדי שרק הנבחרים והראויים ביותר יוכלו להגיע לאותה פיסה שמיימית של העולם, משופעת הדרך במעקשים ובמכשולים, שרק מיטיבי הלכת שבין הנוסעים מתגברים עליהם.

קודם כל – ישנה הטיסה. מועדה של זו הינו תמיד בשעה הבלתי נוחה ביותר, מוקדם מדי בשביל להיקרא בוקר ומאוחר מדי בשביל להיקרא לילה. טובי האורזים מרימים ידיהם ולמרות כל תוכניותיהם המעולות, אורזים בסופו של דבר בשעות האחרונות שלפני הטיסה, ואינם מספיקים לישון על מנת לאזור כוח. ברגע שבו בכל זאת הם מפקירים את תודעתם לשכחה מעולפת, מצלצל הטלפון בקול רם שמחריד את כל השכונה באשמורת כה מאוחרת. זהו נהג המונית, שהקדים כמובן בחצי שעה למרות כל ההשבעות והנדרים של הרכז במוקד. כשהנוסעים עוברים את כל המחסומים המעיקים בדרך לעלייה הנכספת – בדיקה בטחונית, צ'ק אין וריצה מטורפת בין מדפי הדיוטי פרי, הם מגיעים בשנייה האחרונה של הבורדינג וזוכים למבטים נוזפים מהדיילות.

כשהם כבר מתמקמים בנוחות במושבם, וברגע שראשם צונח על חזם בשינה מתוקה, ניגשת הדיילת ומטרידה אותם במנות האוכל המחוממות, שלמרות כל רצונם הטוב ונסיון העבר העשיר, אינם מסוגלים לסרב להן.

כשהם נוחתים סופסוף, עליהם לשכור מכונית, וכיוון שהם מתקמצנים על כל אירו, הם שוכרים את המכונית הקטנה ביותר, וגם עם הילוכים. כיוון שידוע לכל שמונחים כמו "זינוק בעלייה" ו"טורים גבוהים" הם מושגים שאבד עליהם הכלח עם התחלפות המאה, מה עוד שפיתולים רבים עוד מחכים לנהג התשוש בדרכו לגן עדן, רק האמיץ והמיומן ביותר מבין הנוסעים נותר לבסוף עם היכולת לנהוג את חבורתו העולצת אל עבר גן העדן, וזאת למרות כל הרשיונות הבינלאומיים שהונפקו ברוב אופטימיות בארץ המוצא.

ארבע שעות של אוטוסטרדות לצד משאיות ענק חולפות עם מוזיקה מקומית, בדיחות וניקורים מזדמנים, ואז לבסוף מכריע הרעב את הנוסעים והם מתחילים לחפש בתזזית מקום להשביע בו את רעבונם. אלא שאבוי, זהו הזמן שבו כל המקומיים פורשים לסייסטה שלהם ואין למצוא אף מסעדה או אף בית קפה. הדרכים נסקרות בייאוש איטי וכשלבסוף מזהה אחד הנוסעים פונדק מזדמן הוא מודיע על כך בתרועת ניצחון כה רמה, עד כי הנהג התשוש כמעט מאבד את השליטה על ההגה. הוא עוצר בחריקה שלא הייתה מביישת אף עבריין מדופלם, והגמול עבור כל אותן שעות סבל של רעב ועייפות, הוא שיפוד בשר מהטעימים בעולם, בזוק באורגנו, שמן זית וחומץ עדין ומלווה בסלט כפרי כה מענג לחך, עד כי כל הנוסעים – מלבד הנהג האומלל המתגבר כארי – מתמוטטים בנחרות עזות על מושבם ברגע שהם נכנסים חזרה למכונית.

לבסוף הם מגיעים לפיסת גן העדן שלהם. הוותיקים סוקרים את הנוף בבעלביתיות אוהבת והחדשים זה מקרוב באו תוהים האם הם צופים בגלויה מעובדת או במראה אמיתי: הרים ירוקים, מנוקדים בעצי זית כסופים; שלף זהוב וטרי, בתי אבן שלווים עם גגות רעפים בצבע אדום חימר משרים עצלות וסימני קריאה בצורת ברושים כהים, שיורדים כל הדרך עד הים – מאפיינו הבולט של גן העדן: מפרצים ומפרצונים, ככל שהעין משגת, של ים שקוף בכל צבעי הכחול האפשריים – טורקיז, תכלת, כחול ירוק, קובלט ואינדיגו…

הנוסעים נאנחים בחוסר אמון מאושר ופונים אל עבר הבית שיאכסן אותם במשך שהותם בגן העדן.

 

הים

רגילים לחופים מלוכלכים, צפופים, עמוסי מדוזות, צעקות, מוזיקת פופ מחרישה וכדורים מכל המינים במהירות שעשויה לפצפץ אף רומאי נוקשה, שלא לדבר על ים עכור, ירקרק-חום, בטמפרטורה של בריכת תינוקות מלאה שתן, עם בקבוקי פלסטיק ריקים לקישוט, מתקשים הנופשים בהתחלה לרפות את איבריהם בגן עדן. נופשים ותיקים יותר מסתגלים עד מהרה וכשהם מתמסרים בין הבירה, הסיגריה והספר שהביאו מבעוד מועד, הם נושמים את האוויר הנקי ביותר ביבשת באנחת שמחה בלתי מוסתרת. הנופשים שזה מקרוב באו נרגעים אט אט. זוג שמשחק מטקות במתינות מזכיר להם את הבית, והם מתקרבים טיפין טיפין אל המים, הנראים כיהלום נוזלי ומנצנץ. הם מטבילים בחשש את בוהנם השמאלית ונסוגים בצווחה: המים קפואים! אין אלה מי הפיפי שהתרגלו אליהם, על כן נדמה להם בתחילה כי הים צונן באופן ארקטי ממש. אך כשהם חוזים בקשישה לוחמנית הקופצת ראש אל תוך היהלום אחרי שתיים-שלוש פסיעות על חלוקי האבן הצבעוניים, וכשהשמש חורכת בבשרם עד תום, הם אוזרים את כל אומץ לבם ובתרועת מלחמה מזנקים אל תוך המים. הגמול עבור חוסר פחד הירואי זה מגיע עד מהרה: כילדים שזה עתה למדו לשחות הם משתובבים במים הקרירים, צוללים פנימה באבחות של יצורי ים קדמוניים ולאחר מכן משתרעים במים הרדודים ונותנים לים של גן עדן ללחך וללקק את עצמותיהם הזקנות. אחוזי אושר עמוק שאין כדוגמתו, שמזכיר במשהו את הסמדהי ההינדי, הם מתרווחים תחת השמשייה הקטנה שלהם ומהרהרים ברחמים בכל האומללים העלובים בבית, שאינם יודעים על האושר הצרוף הנמצא כמטווחי יד מהם.

 

האוכל

כאחוזי אמוק מנסים הנופשים לטעום מכל הבא ליד בגן עדן. הבוקר מתחיל בארוחה מפוארת, עם לחם כפרי רך ושחמחם, עגבניות כה עסיסיות, אדומות ובשלות עד כי הפטפטן המתפייט ביותר שבין השפים היה גומר עליהן את ההלל, מלח ים גס וגבישי, זיתים כפנינים שחורות המתפצחות בפה ומגירות את עסיסן – שמן הזית הטעים בעולם, שאפשר ללקק אותו באצבע במשך כל היום כולו ולא להתעייף… ולצד אלה – גבינת פטה טרייה וצחה כשלג, יוגורט בעל אחוזי שומן כה גבוהים עד כי הוא מתנהג כשמנת, ודבש זהוב וסמיך, בעל גוון חלבי, המזכיר בצבעיו את השמש רבת החסד, הזורחת על מקום ברוך אל זה.

אך התאוששו מארוחת הבוקר, וכבר פונים הנופשים להשיב את רוחם בפרפה קפה מתוק על חוף הים. בתחילה הם מתלוננים על גבישי הסוכר שלא נמסו במשקה, מעירים הערות עוקצניות על נחשלותו של גן העדן ואף מהרהרים ברצינות במחשבה לייבא מי סוכר ולעשות קופה, אך ככל שעובר הזמן גוברת עליהם התשוקה לגרוס בין שיניהם דווקא את אותו הסוכר, ופרפה מוקצף היטב ללא גבישי סוכר מעכיר את הנאתם. עוד לא הספיק להתעכל המשקה בקיבותיהם, הגיעה השעה לארוחת הצהריים. זהו כבר עסק רציני. ההתלבטות כמעט מכריעה את הנופשים והם רחוקים כצעד אחד מסקנדל נוראי ומריב שיפלג את שורותיהם. אך בגן עדן אין מקום לריבים ולטינות ולבסוף מושגת פשרה: במקום להתווכח על מנה זו או אחרת, יזמינו הנופשים את כל המנות: וכך מונחות על שולחנם של הגרגרנים מנות ראשונות – הסלט הכפרי שכבר הוזכר, שאין טעמו אלוהי כל כך בשום מקום מלבד בגן עדן; ביצי דגים טריות; קלמארי מטוגנים בציפוי ענוג; שעועית ענק מנוקדת בנענע; המלפפונים ביוגורט, הבזוקים בשום ביד נדיבה; סרדינים קטנים מטוגנים ועוד מיני תרגימא כיד דמיונו הטובה של בעל הטברנה. למרות שבטנם כבר מלאה להתפקע, תוקפים הנופשים ברוב עוז גם את המנות העיקריות המובאות לפניהם, עם שיפודי הבשר, הצ'יפס הרך, תבשילי העגל והכבש…. את כל אלה מקנחים הנופשים האמיצים באותו משקה אניס הנודע לתהילה בעולם כולו, או בבירה פשוטה, המיטיבה לשטוף את כל המעדנים לקיבה העובדת במרץ. למנה אחרונה יקבלו הנופשים שמנת סמיכה מעורבבת עם ריבה ביתית נוזלית שבתוכה צפים הפירות ממנה נעשתה, מלווה בקפה שחור חזק ומתוק. כשהכפית האחרונה נזנחת והלגימה האחרונה של הקפה נלגמת, שולחים הנופשים את גפיהם לכל עבר, ראשם מתחיל להתנדנד לשם ולכאן ועיניהם מחפשות בעצלתיים מצע מאוזן עליו הם יכולים להניח את גופם הממולא להתפקע.

מדי פעם מגוונים הנופשים את ארוחותיהם בפיתה גירוס נפלאה ופשוטה: מעין שווארמה הכרוכה עם יוגורט, עגבניה ובצל בתוך פיתה עבה וטעימה להפליא, ממש על חוף הים – בין טבילה, סיגריה וטבילה נוספת.

כך עוברים הימים, עד כי הבחורות שבנופשים מתחילות לסקור את גופן בדאגה הולכת וגוברת, וכולם מתעייפים כל כך מהזלילה המופרזת, עד כי לפני שיורד הערב המאוחר, הם מתרסקים על משכבם בעפעפיים כבדים, ולמרות כל רצונם הטוב אינם מסוגלים להניד ולו אף איבר אחד. הם נשבעים לעצמם שביום הבא יקפידו על תזונה מאופקת, אלא שהים התכול הצונן, השמש הזהובה-חמימה ורפיון האיברים הכללי מגבירים את תיאבונם שוב ושוב, והם נכנעים כבראשונה לפיתויים האינסופים של המטבח הגן-עדני.

 

מיזֶרְיה

אחרי כמה ימים של הסתגלות מאושרת, של טיולים באיזור הכפר ושינון מילות הברכה המקומיות, נתקפים הנופשים במחלה הידועה הקרואה "מיזריה". אין זה בדיוק שעמום, וגם לא ממש דיכאון; זו לא לגמרי מלנכוליה ואף לא עצב כהלכתו, אך יש במיזריה את כל המרכיבים שצוינו. היא תוקפת בדרך כלל בשעה היפה ביותר – שעת בין הערביים, המתמשכת בגן העדן פרק זמן ניכר ביותר מבכל מקום אחר. השמש נוזלת בצבעי נחושת בוהקים על כיפות הכנסיות הקטנות, על ענפי הברושים, על צלעות ההרים ועל מרבד הכסף של הים המנצנץ במרחק מה. ינשופים קטנים מתחילים לצווח את קריאותיהם ההומות ומבתי הכפר מתחילים להישמע קרקושי סירים. כל הספרים הטובים כבר נקראו, כל הבדיחות המצחיקות כבר סופרו, כל הפלירטוטים הקטנים כבר פלורטטו, כל מקומות החמד כבר נחקרו ולפתע מתחיל להדהד רגש עמום ומשונה: געגועים.

געגועים למי ולמה? אף הנופש הוותיק ביותר, שכבר התנסה באותה מיזריה פעמים מספר ומתייחס אליה בביטול שווה נפש, לא יוכל להסביר בדיוק למה הוא מתגעגע. אולי להמולת הכרך, אולי לזיהום האוויר ולקדחתנות הרגילה, אולי לאנשים שכבר מתו או נעלמו מהחיים. אולי הוא אף מתגעגע למישהו שנמצא איתו ברגע זה, אלא שאותו מישהו אחוז אותה מיזריה בעצמו, ואין נפשו פנויה לחיבובים ונחמות… ולפעמים זה ההפך: מיזריה של מניית ימי גן העדן החולפים במהירות, כשהנופש כבר רואה באופק את סוף חופשתו החלומית, אותו סוף שבתחילת המסע נראה רחוק כל כך. הנופש הוותיק עשוי להיתקף מיזריה מסיבות אחרות: כשהוא חוזר שנה אחר שנה לגן העדן, שכמעט ואינו משתנה (פה ושם מת איזה זקן של הכפר, פה ושם מתחלף בית קפה אחד באחר), חש את השנים העוברות ביתר שאת. גן העדן כמעט ואינו משתנה, ואילו הוא עצמו משתנה ללא הרף: גופו מזדקן, נפשו משתופפת, והזכרונות לפתע מכריעים אותו. המיזריה יורדת על הנופש כשהשקט השלו שורר בכל, ונפשו העצבנית לא מוצאת פורקן להרגלי הרוגז שלה. אין על מי להתעצבן, אין את מי לקלל, אין על מה לכעוס…

המיזריה חולפת כפי שהיא תוקפת, כלאחר יד ובדרך כלל ללא כל סיבה נראית לעין. עד מהרה שרים הנופשים בקולות רמים ומזייפים כשהם צועדים תחת השמיים זרועי רבבות הכוכבים המנצנצים, והם אף מתבדחים על המרה השחורה שתקפה אותם, עוקצים זה את זה בארסיות שובבה וממשיכים בדרכם. עם זאת, שינוי קל בכל זאת התרחש בהם. משהו בהם נרגע באופן עמוק יותר, ועתה הם נופשים בלגימות איטיות וארוכות יותר, מתענגים על כל רגע בעידון ניכר יותר, ועצב מלווה בחוכמת הניסיון מלווה את חיוכיהם וצחוקם.

 

חרקים

החרקים, בכל מקום בעולם ובכל עת, הם האיזון הקוסמי התמידי לכל אושר וכל שמחה. כך למשל, היתושים הם המחיר שאנו נאלצים לשלם עבור עדנתם של צהריי יום שישי (הקרובים קרבה מפורסמת לרוח גן עדן, כידוע).

כך גם במחוז העצלתיים הבטלני והקסום: הרי ידוע כי האדם משתעמם מאושר רב מדי, ואין עצביו למודים להכיל מצב מתמשך של נחת מרובה, ועל כן סידר הממונה הגדול על האיזון הקוסמי איזון מושלם לפתרון בעיה זו. קודם כל – ישנן הצרעות. אלו, בניגוד לדבורים השמנמנות, החמודות והמועילות, הן חרקים מעצבנים, מטילי אימה וחסרי פחד.

ברגע שתוציא סעודה ערוכה כיד המלך למרפסת הנפלאה עם סוכת הגפנים, שעציצי גרניום בשלל צבעים מקשטים בחינניות את גבולותיה, יגיעו מכשפות מרושעות, מכונפות וזמזמניות אלו, יתקפו בכל עוז כל פיסת נקניק וגבינה ואף בירקות לא יבחלו, ולנגד עיניך ממש יקרעו פיסות מכובדות ממזונך, יעופו לקינן הנסתר וידווחו לחברותיהן אודות הביזה המנצחת. כל ניסיון להבריח אותן יתקל באיומי עקיצות כואבות ובתגבורת מאיימת, ועל כן עליך להפגין נחישות ועוצמה וללמוד להתעלם מהן לגמרי. אפילו בגן העדן יש ללמוד את חוקי הג'ונגל.

כשכבר התגברת על המחסום הפסיכולוגי של סעודה בחברה של כמה עשרות צרעות, יגיע תורן של הנמלים. אין מדובר בחבורה המכובדת והחביבה של הפועלות הענוות, אלא בלילות הזיווגים המטורפים של זכרי הנמלים. כמה פעמים בקיץ, אין איש יודע על פי איזה סדר ושיטה, ובדרך כלל דווקא בערב שבו יערכו הנופשים סעודת פרידה מפוארת במסעדה כפרית לכמה מהם הנוטשים חזרה לארץ מוצאם, יתחולל פתאום מחול שדים חסר כל עכבות, ועדר בלתי נתפס של נמלים מכונפות יתקוף במיליונים כל מקור אור, ויפיל את גופות חלליו האינסופיות לתוך כל מנה, כוס וגביע. העניין לא יסתיים בזה, אלא אף יגדל ויגבר בשולחו גופות מכונפות נוספות על גופיהם, שיערם וכליהם של הנופשים. עד שלא יקפצו הנופשים על מקומם, ינערו כל איבר וכלי ויזעקו חמס, לא יעזבו אותם הנמלים, ואף תישאל השאלה אולי התבלבלו הנמלים מפאת מיני אסונות סביבתיים, והם מנסים להזדווג עם בני האדם?

אך כמו תופעות רבות בגן העדן, נחיל הנמלים המכונפות שוכך כפי שהתקיף – בנחת וכלאחר יד, וכמעט מבלי להרגיש. יום או יומיים לאחר מכן ימשיכו להתגלות גופותיהם בשלל מקומות בלתי צפויים לחלוטין, ברחבי הבית והגוף. זמן מה ידברו בהם הנופשים סרה אך לבסוף ינצחו השלווה ויישוב הדעת. ברור לכל הרי, כי היה זה אך מעשה משובה שגרם להם להעריך מחדש את חיי התענוגות המופלאים שלהם, ואכן – כל ערב חופשי מנמלים מכונפות לאחר מכן, על המרפסת לאור הירח המלא ומתחת לכנסייה המקומית הקטנה, יזכה לתשבחות גדולות אף יותר ולשירי הלל שאין הלשון מתעייפת מלהשמיע. בתוך כך נעשים הנופשים לחיות טבע אכזריות וחסרות פחד, כשהם מתמודדים בביטול עם כל עקרב או נדל המסתנן בטעות לחדר השינה שלהם, והם חוזרים לארץ מוצאם כשהם מחושלים ותקיפים יותר, כחוקר ארצות זה היוצא ורוד כאחוריו של תינוק למשלחת חיפוש וחוזר שחום כאדמה חרוכה, מציג את צלקותיו ופציעותיו כמונה מדליות ועיטורים וכולו מתפוצץ מגאווה על מאבקו וניצחונו באיתני הטבע.

 

החזרה לגיהנום

לכל דבר יש סוף, גם לדברים הגרועים ביותר – לא כל שכן לחוויות אלוהיות. הנה הגיעה השעה לארוז חזרה את המזוודות, להיפרד מזקני הכפר, להסתכל בפעם האחרונה על מחמדיו של גן העדן ולבלוע גוש קטן בגרון. זה לא שלא התעוררו כבר הגעגועים לרעש, לזיהום, להמולה ולקצב המהיר, אלא שבכל זאת, יש משהו פאטאלי, כל פעם מחדש, בלעזוב את גן העדן.

הנופשים חוזרים למקום שאותו הם מכנים בחיבה "גיהנום", בשל מזג האוויר האיום, הנודע לשמצה, השורר בו בחודשי הקיץ. אין זה מקום כה גרוע, בסך הכל. אמנם חם, לח, דביק ומיוזע כמו בתיאוריו הקודרים ביותר של דנטה; הפריצות, השחיתות והניוון שוררים בכל; וטרדות חיי היומיום מכות בכל עוז ברגע שנכנסים למונית המשדרת את חדשות הבוקר, אותן היה כה נעים לשכוח בגן עדן.

ובכל זאת – הגיהנום הוא הבית, ויש בו חברים אהובים, מסיבות עולצות, אירועי תרבות עד דלא ידע ואינספור אמצעים להתבדר, וכמובן סמים ואינטרנט.

הנופשים חוזרים לגיהנום, מדליקים את המזגן, נושקים בכל עוז את בני משפחתם המתגעגעים שבאו לאסוף אותם בהפתעה משדה התעופה, מתרווחים אחורה ונושמים נשימה עמוקה של שביעות רצון. הם מדמיינים בתענוג איך יספרו בפרטי פרטים וניואנסים את חוויותיהם המופלאות בגן עדן, כשהם מלווים זאת כמובן בתצוגת תמונות באורך הגלות. הנופשים, רפויים מרוב הנאה מתמשכת, מדמיינים ברוב מעוף את עיניהם היוצאות מחוריהן ואת קנאתם הכוססת של שומעיהם, ומבינים שיש יתרונות בולטים גם בחזרה הביתה.

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

10 מחשבות על “מצוקותיו של הנופש בגן עדן

  1. אח גן עדן גן עדן, אח המיזריה….
    נשיקות.

    פורסם ע"י רוזלין | יולי 21, 2010, 2:25 pm
  2. ראשונה שולטתתתתת
    אח גן עדן גן עדן, אח המיזריה….
    נשיקות.

    פורסם ע"י רוזלין | יולי 21, 2010, 2:25 pm
  3. אוה, רוזלין… לגמרי שולטתתת 🙂

    פורסם ע"י mashkazg | יולי 21, 2010, 2:37 pm
  4. כיוון שאת משפיעה גן עדן בכתיבתך כלילת היופי, נמלאתי השראה, אולי על פני קנאה מיוזעת ודלוחה במדור הגיהנום שאני חיים בו.
    שלא לדבר על ההומור והדיוק שאת כותבת. צהרי שישי הם אכן ויוותרו לעד שעות של חסד. והמיזריה אוי המיזריה, מכרה ותיקה שלא ידעתי להגדיר. כתבי עוד, מאש!

    פורסם ע"י שלי חח | יולי 22, 2010, 7:31 am
  5. שליחחקה 🙂
    תודה מותק, נעים לי מאוד

    פורסם ע"י mashkazg | יולי 22, 2010, 10:34 am
  6. אין מדוייק מזה! באמת יש מקום כזה? איפה צילמת את התמונות המאתגרות האלו

    פורסם ע"י שירה | יולי 22, 2010, 7:19 pm
  7. תודה 🙂
    צולם ונחווה במאני שבפלופונס, יוון
    http://en.wikipedia.org/wiki/Mani_Peninsula

    פורסם ע"י mashkazg | יולי 22, 2010, 10:07 pm
  8. תודה 🙂

    פורסם ע"י שירה | יולי 24, 2010, 9:39 pm
  9. במילה אחת -מרנין
    🙂

    פורסם ע"י שרון | יולי 29, 2010, 10:42 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יולי 2010
ב ג ד ה ו ש א
« אפר   אוק »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: