//
you're reading...
אנימציה, מהעיתונות, תרבות רוסית

מן הפח אל הפחחחחחחח

 
בספטמבר 2001 החל אולג קובאייב – צייר, פסל, גרפיקאי ומתכנת – לשחק עם טכנולוגיה חדישה למדי בשם פלאש. סתם בשביל הכיף, יצר ודיבב קובאייב דמות של בחורה בשם מאסיאניה (Masyanya), תושבת סנט פטרבורג שברוסיה, כמוהו עצמו – והעלה אותה לאינטרנט. היו לה ראש אליפטי גדול עם שלוש שיערות בכל צד, חצאית מיני כחולה, גופיית בטן אדומה, גפיים בצורת קווים דקיקים, גיחוך רפטטיבי ולשון חריפה. שנה אחר כך כבר כמעט לא היה בנמצא דובר רוסית מתחת לגיל 60 שלא הכיר את מאסיאניה. ביטויים ואמרות כנף שלה נכנסו ללקסיקון הדיבור היומיומי ברחבי העולם דובר הרוסית (שכולל כמובן את כל ברית המועצות לשעבר ואת קהילות המהגרים הגדולות), וסדרת הפלאש בכיכובה הפכה רשמית לאנימציית הפלאש – ולאחת מתופעות הסרטונים הוויראליים – הראשונה והמצליחה ביותר בעולם הרוסי.

מאסיאניה בסביבת המחיה הטבעית שלה

 מה שהיה גאוני ב"מאסיאניה" לא היו דווקא האנימציה והעיצוב, אם כי הם שודרגו והתמקצעו מאוד ככל שהסדרה התפתחה. בארץ שבורכה באמני אנימציה מצוינים ובמסורת אנימציה מהמפוארות בעולם, החדשנות ב"מאסיאניה" היתה דווקא ברוח השטות והחופש שלה – מישהי שלא לוקחת שום דבר ברצינות, ופחות מכל את עצמה. האפשרות חסרת התקדים לחלוק את הבדיחה המצוירת הזאת בלחיצת כפתור, הפכו אותה במהרה לכוכבת ענקית. אבל מאסיאניה לא רק שלא נתנה להצלחה לעלות לה לראש, אלא שלקחה את עצמה ואת העולם עוד פחות ברצינות.

מאסיאניה וחבריה הם חבורת בטלנים-סטלנים מסנט פטרבורג, עם קולות גז הליום, שהעיסוק העיקרי שלהם בחיים הוא להסתלבט על העולם ועל עצמם. מהסדרה נשבה רוח של תרבות אלטרנטיבית שכבר לא היתה צריכה להיות מחתרתית, תופעה שהיא בגדר דיסוננס קוגניטיבי בתרבות הרוסית. השימוש האינטליגנטי בסאונד ומוזיקה, וההתייחסות העקבית לסביבה הרוסית בכלל והסנט-פטרבורגית בפרט (עם כמה עקיצות ברוח טובה לכיוון מוסקבה), על שלל פרטי היומיום שלהן, היוו גורם חשוב באהבת הצופים השוצפת.

 אולג קובאייב (43) לא רק שלא ציפה להצלחה המטורפת והמהירה הזו, אלא שהוא עד היום די מופתע. אחרי הנסיקה – שכללה שידור טלוויזיוני שבועי, תשומת לב תקשורתית הדוקה, מאבקים משפטיים על זכויות יוצרים, סקנדלים והמון המון צחוקים (בדרך כלל בדמות גיחוכים רפטטיביים) – נישא קובאייב לישראלית, והיום הם גרים בגבעתיים. אחרי ארבע שנים בישראל, קובאייב העלה לרשת בחודש האחרון סרטון דובר עברית פרי יצירתו, על פי סיפורו של אתגר קרת, "לשבור את החזיר".

בשיחה בבית קפה, ביום הראשון של הסתיו, מתגלה יוצרה של מאסיאניה כאב ביולוגי של ממש: הצחקוק של מאסיאניה – סמלה המסחרי – הוא הצחקוק של קובאייב, והתכונה המלבבת שלה לא להתייחס לשום דבר ברצינות, ופחות מכל לעצמה – מתגלה כאחת התכונות המהותיות שלו.

"מאסיאניה, בגדול, זו דאחקה אחת גדולה, זה מין חוש הומור כזה של… כשאתה יושב עם החבר'ה, מתבדח – ואף אחד לא צוחק, למרות שזה מצחיק. זה קרה לי לעתים די קרובות. אז את הבדיחה הזאת אפשר להעלות לרשת ושם בטוח יימצא עוד מישהו שזה יצחיק אותו. עשיתי אחר כך סדרת אנימציה יותר פילוסופית ועמוקה מ"מאסיאניה", אבל גם שם היו המון צחוקים. רק ככה אנשים מבינים עניין. הרי כשאתה מתחיל לדבר עם בני אדם ברצינות הם פשוט נרדמים לך מול העיניים", הוא צוחק.

 גילוי הפלאש

קובאייב נולד בסנט פטרבורג, ב"משפחה ממוצעת לגמרי, שום דבר דרמטי", כפי שהוא מתאר. למד ביסודי בבית ספר אנגלי, בתיכון במגמת פיזיקה-מתמטיקה, ובאוניברסיטה תכנות מחשבים. "אפילו התקבלתי לקורס מומחים להנדסת כלי תעופה חלליים. זה היה אמצע שנות ה-80, אף אחד לא שמע על מחשבים ואני ישבתי לי ותיכנתתי.

"כשאתה חי באטמוספרה של פיטר (שם חיבה נפוץ של בני העיר לשם עירם האהובה), במשפחה אינטליגנטית, אתה לא רואה כלום. אתה חי במין בועה אידיאלית, אם אתה לא מתרחק יותר מדי מהמסלול הצפוי. כך חייתי עד גיל 18. אבל פתאום, ב-86', גייסו אותי לצבא – ממש באמצע הלימודים, כפי שקורה תכופות ברוסיה, למקום מאוד רחוק ומאוד לא טוב, בגבול רוסיה-סין. חוויתי התנגשות עם המציאות – התנגשות חזקה וכואבת מאוד.

"כשחזרתי מהשירות בצבא, כבר לא עניין אותי לחיות חיים של אינטליגנצ'יק סובייטי, ואז התחיל ברדק שלם. התחילה תקופה היפית, חברים אמנים, בית הקפה סייגון (מעוז תרבות האנדרגראונד הפיטרבורגית מאמצע שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-80). עבדתי בהמון עבודות: הייתי שומר, חצרן, עבדתי בתיאטרון, התגלגלתי בכל הארץ. הזיכרון שלי די מטושטש מהתקופה הזאת, אבל היה שמח – עברתי בין ערים, ציירתי ציורים בכל מיני מקומות – נדדתי ברוסיה, באוקראינה, בארצות הבלטיות".

בתחילת שנות ה-90 החתימה את קובאייב גלריה גרמנית על חוזה במסגרתו נדד בין גרמניה ורוסיה, כשאת מרבית זמנו בילה בסטודיו עם קירות זכוכית בלב יער בסביבות העיר בוכהולט שבגרמניה. באותה תקופה צייר ופיסל ללא לאות, ובאמצע שנות ה-90 עבר להתגורר בקביעות בגרמניה.

אחרי שהגלריה נסגרה, עקב התערערות שוק האמנות הגרמני בסוף שנות ה-90, חזר קובאייב לסנט פטרבורג. הארץ עדיין ליקקה את פצעי ההתפכחות של שנות ה-90 – התפכחות שכללה הבנה ששום דבר בעצם לא משתנה ברוסיה אף פעם, ושכל הבטחה לחופש היא שימוש מחודש ומתוחכם יותר בכוח. אזרחי רוסיה גילו שבזמן שהם חגגו את הפריקה מעול הטוטליטריזם הסוציאליסטי – על חייהם השתלט קפיטליזם פראי וחסר כל רסן; שהמאפיה הפלילית לקחה את מקום הבירוקרטיה הקומוניסטית; ושהארץ הופשטה מכל נכסיה הלאומיים על ידי כמה אנשי עסקים ממולחים וזריזים.

וזאת עוד היתה התקופה הטובה: המעמד הבינוני החל להתקיים לא רק ברמת התיאוריה. חופש הדיבור היה בשיא פריחתו – פריחה שנקטמה עד מהרה בידי המנגנון של פוטין. המסורת הרוסית להפיץ מידע בדרכים פיראטיות, שעד סוף שנות ה-80 נבעה ממניעים דיסידנטיים, הפכה לשוק פרוע לחלוטין של שכפולים לא חוקיים (ממותגי בגדים ועד סרטי קולנוע שעוד לא יצאו להפצה בארץ המקור), בד בבד עם הסתערות אדירה על עולם המחשבים ורשת האינטרנט.

קובאייב גילה שהוא יכול לשלב את כישוריו השונים על מנת להתפרנס: "כשחזרתי לרוסיה הופיעו המחשבים, ונזכרתי בלימודים שלי מהאוניברסיטה. שלטתי בשפות מחשב, וזה היה בדיוק הזמן המתאים לאנשים שיש להם ידע גם בגרפיקה וגם במחשבים – כמו שהיה לי. ברוסיה המקצועות ההומניסטיים והריאליים תמיד היו נפרדים לחלוטין – כמו בנים ובנות ביהדות – מצד אחד אנשי הרוח ומהצד השני אנשי המדע. ואז פתאום הגיעו זמנים שהיו דרושים אנשים שיש להם ידע בשני העולמות. כך שהיה לי מזל.

"התחלתי לעבוד בחברת פיתוח משחקים אמריקאית, ואחר כך בחברות אחרות, ובין השאר היינו עושים אנימציית תלת מימד. ופתאום הופיע הפלאש, תוכנת מחשב לאנימציית דו מימד, ומיד התחלתי לעשות בה ניסויים. זה היה עולם חדש מופלא והיה לי ממש כיף לחקור אותו, בעיקר ביחס לטכנולוגיית האינטרנט שהיתה די חדשה לנו אז – וכיוון שהיא עוד היתה די איטית היו בה בעיקר טקסטים.

"עד אותו רגע ברוסיה עוד לא היה שום דבר כזה; באמריקה, נראה לי, כבר היה אז את 'Cartoon Joe' ו-'Happy Tree Friends' כבר הופצו ברשת. בשביל לצפות בסרטוני פלאש נדרש plug-in מיוחד ולכן הטכנולוגיה לא היתה כל כך נפוצה. ברוסיה אני הייתי הראשון ולכן היתה לי התחלה קלה, יחסית".

עד סוף שנות ה-90 היתה הרשת מקום קינונם של אנשי הטקסט. אמנם אתרי אינטרנט העלו תמונות (ולעתים רחוקות יותר סרטים), אבל לרוב צרכני האינטרנט לא היו הכלים או הסבלנות לצרוך אותם, שכן עלייתם על המסך נמשכה זמן רב בשל כובדם היחסי למהירות הגלישה אז. מה שתוכנת הפלאש הציעה היה חדשני ומרגש: מצד אחד, האפשרות ליצור סרטוני אנימציה ביתיים, ללא צורך במומחים ובציוד מקצועי; ומצד שני – האפשרות להפוך את אותם סרטונים לקבצים קלים, להעלותם לרשת ולהפיצם לכל עבר.

בזאת התחיל עידן פרוע וצוהל של סרטוני אנימציה חסרי עכבות (שלעתים קרובות עסקו באלימות גרוטסקית ובהומור שחור משחור), שעצם קיומם היה לעג לכל צנזורה או פיקוח באשר הם – תיעול של כל דחפי האיד האפשריים לכדי דאחקה מתמשכת ופראית. החובבנות ששלטה ברבים מהסרטונים היתה חלק מובנה מהעיצוב והאנימציה, אך עד מהרה הפכה אנימציית הפלאש לסגנון מובחן ומשויף עם כללים משלו, עם תת-קטגוריות, ז'אנרים שונים וזרמים אמנותיים.

 פה גדול רוצה עוד

כשקובאייב התחיל להשתעשע עם התוכנה, לא היו לו תוכניות גדולות: "סתם עשיתי מין סרטון צחוקים, לשעשע את החברים הדבילים שלי", הוא צוחק. "הייתי אז רווק הולל ולא הגבלתי את עצמי בכלום. ככה התחיל כל הקשקוש עם מאסיאניה. זה היה קשקוש כי היתה לי עבודה נורמלית לגמרי, משרדים במרכז העיר, הקמנו אחלה אתרי אינטרנט, זו היתה חברה שהתקדמה בהדרגה, כך שבאותו זמן לא הייתי צריך שום דבר אחר. אבל הוצפתי בהמון תגובות והעסק התגלגל בלי שליטה: היו כל כך הרבה מבקרים בדף האינטרנט שהעליתי בו את הסרטונים עד שהייתי צריך להחליף שרת, לעשות דומיין, לפתח את האתר.

"הסרטון הראשון עלה ב-22 באוקטובר 2001, ובדצמבר של אותה שנה מאסיאניה כבר שודרה בטלוויזיה. כבר אז היו כמה אלפי מבקרים ביום, והסרטונים היו פשוטים לחלוטין, הייתי עושה סרטון בלילה אחד. אנימציה, למעשה, לא ממש היתה שם. בשל כך כמובן עוררתי את שנאתם העמוקה של כל האנימטורים המקצועיים…"

הוא צוחק. "זה נכון שבאותה תקופה הבנתי מעט מאוד באנימציה", הוא מודה, "פשוט השתעשעתי לי. ופתאום הסתער עלי נחשול אדיר של תגובות – התחילו לזרום אלי עיתונאים, הצעות עבודה, כל מיני הזמנות מוזרות. והתחיל, באמת אני לא יודע איך לקרוא לזה…" הוא מחפש את המלה ברוסית ולבסוף אומר בעברית: "פשוט בלגן. בלגן אמיתי, שאף אחד לא היה צריך אותו – אבל היה שמח. חצי שנה אחרי שמאסיאניה עלתה – קיבלנו את פרס האינטרנט הלאומי, מועמדויות לשישה פרסים נוספים, הכל מכל בכל. למה? השד יודע. הרי בעצם לא עשיתי שום דבר גאוני. אבל היה שמח וככה חשבו גם הצופים.

"חוץ מזה שבאותה תקופה הכל היה די טוב בתחום חופש הביטוי, יכולת לעשות פחות או יותר כל מה שבא לך, בעיקר באינטרנט – כל מיני גופי סמכות לא הגיעו לשם עדיין, בכלל לא ידעו על זה כלום. אפשר היה לדבר על סמים, בדיחות הכי לא תקינות פוליטית, הכל. זאת היתה תקופה מדהימה למדי, שנגמרה די מהר".

בפרק "יום הולדת", השמיני במספר, מאסיאניה מחייגת בסלולרי ומודיעה למאן דהו שיש לה יום הולדת. היא טוענת שלא תחגוג, אך באינטונציה של דודה חסודה שמסנג'רת את האורחים, היא מפילה כדרך אגב על מישהו, כנראה הדילר שלה, להביא ארבעה גרם קוקאין, שלוש שקיות גראס, עשרה בולים, כמה אקסטות, כדורים מסוגים שונים לבחירתו ועוד ועוד סמים, מכל המינים והסוגים. היא מרגיעה אותו שפורנוגרפיה יש לה במלאי ומסרבת להצעתו להביא בירה: "אני בחורה הגונה", היא טוענת, "אני לא צריכה פה סצנות של אלכוהוליסטים".

הפרק "יום הולדת" (רוסית בלבד)

 

 אין ספק שחלק מסוד קסמה של מאסיאניה היה היותה פורעת חוק ביסודה. אלא שמה שבאמת שבה בה את הלב, היה האנושיות הפשוטה שלה, הנטייה התמידית שלה לצחוק מכל דבר, הסקרנות, הפתיחות והפשטות שלה, ואולי יותר מכל – מזגה הטוב, שעמד בסתירה מוחלטת לאפיונה כחוליגנית אחד הפרקים הנצפים ביותר עדיין הוא הפרק "דיכאון". הסרטון היה יוצא דופן בקדרות ובאיטיות שלו, אך הסתיים במאסיאניזם אופייני – התעודדות ולגלוג עצמי.

הפרק "דיכאון" (עם כתוביות באנגלית)

 ככל שנעשתה הסדרה פופולרית יותר, כך הפכה ל"חשובה" יותר, ובעלי עניין שונים החלו להביע את דעתם עליה ולדרוש מקובאייב לקחת אחריות על השפעתו התרבותית. "סיור בסנט פטרבורג", פרק שבו מאסיאניה משתלטת על אוטובוס תיירים ומדריכה אותם ב"ונציה של הצפון" בז'רגון מדריכי תיירות טיפוסי אך בנוסח מאוד לא מסורתי ("אנחנו נעבור בשדרות הנהדרות של עירנו, העמוסות עד עייפה בעלובי חיים, חסרי בית ואלכוהוליסטים; לעולם לא תשכחו את תעלותיה היפהפיות, המוצפות עד גדותיהן בקונדומים משומשים ובבקבוקים ריקים"), התקבל במחאות עזות.

הפרק "סיור בסט. פטרבורג" (רוסית בלבד)

 

  "לא היה בפרק על פטרבורג שום דבר מיוחד: סתם, נסעתי במונית והקלטתי על רשמקול חלק מהפטפוטים של הנהג, ואז עשיתי סרטון שבו מאסיאניה מדברת על פטרבורג בסגנון ההבלים שלו. לא היו שם ביקורת קונסטרוקטיבית או משהו חכם במיוחד, סתם פטפוט אנושי יומיומי. הפרק עורר סקנדל גדול, בדיוק בזמן שהעניקו לנו את פרס האינטרנט לאותה שנה, אפילו רצו להגיש נגדנו תביעה משפטית. כל מיני עיתונאים ופוליטיקאים קפצו על הגל, וזה היה פשוט נורא".

ואז נכנס לתמונה ליאוניד פרפיונוב, מגיש הטלוויזיה הפופולרי, שהנחה תוכנית שבועית בערוץ NTV. פרפיונוב הזמין את קובאייב ליצור מדי שבוע פרק "מאסיאניה" שיחתום את תוכניתו השבועית. קובאייב הסכים, "מאסיאניה" שודרה במשך שנה באחד הערוצים הנצפים ביותר ברוסיה דאז, והפכה לכוכבת טלוויזיה שכל האומה הכירה. "אני, בשלב הזה, כבר לא כל כך הרגשתי את כל זה, כי ישבתי בסטודיו יומם ולילה בלי להוציא את האף", נזכר קובאייב כשהוא מעווה את פניו. "לעלות עם שידור טלוויזיוני בזמן אמת מדי שבוע זה קשה בטירוף. לא היה לי זמן אפילו לבזבז את הכסף שהרווחתי אז.

"מה שעשיתי לא נכון זה שלא עשיתי ניתוח כלכלי של כל העסק הזה. השארתי את מאסיאניה כפרויקט אמנותי ולא מסחרי. לבסס עסק על יסוד זכויות יוצרים – זה בכל מקרה לא היה אפשרי ברוסיה. פעם הגיע אלי איזה במאי יפני ושאל: 'נו, אתם כבר מפתחים מרצ'נדייז?' ואני אמרתי לו 'אנחנו לא עושים דברים כאלה'. הוא שאל למה והתחלתי לענות לו בהקשר של הקונספט האמנותי, אבל כל מה שהייתי צריך להגיד לו זה שאין טעם אפילו לנסות ברוסיה".

כיום ניתן למצוא באתר של mult.ru מרצ'נדייז של מאסיאניה למכירה, כולל חולצות לנשים ולגברים, תיקים וספלים, אבל הדרך לשם היתה קשה וארוכה. ב-2003 תבע קובאייב את ערוץ המוזיקה Muz-TV על הפרת זכויות יוצרים, בשל שימוש בדמותה של מאסיאניה על בסיס קבוע וללא כל אישור. קובאייב זכה במשפט והסדיר את זכויותיו המלאות והמוחלטות על דמותה, ואף הגדיל ויצר פרק מיוחד בו לעג בחריפות לערוץ ולשימוש הקלוקל שלו בדמותה של מאסיאניה (כשבהקדמה הוא עצמו מופיע ומבקש את סליחת הצופים על כמה ביטויים גסים במיוחד אך מסביר שהמצב מצדיק את השפה המלוכלכת).

 http://www.justteam.ru/masyanya_dermuz_tv.html

 השערוריות המשפטיות גרמו לקובאייב למאוס באווירת הכרישים המאיימת של העסקים ברוסיה. השידור הטלוויזיוני נפסק אבל הסטודיו המשיך ליצור פרקים חדשים של מאסיאניה שעלו לאינטרנט, יצר סדרה חדשה בשם "מגזינצ'יק בו" ("החנות הקטנה של בו"), שנחשבת על ידי רבים לעמוקה ומעניינת יותר, ולייצר סדרות ופרסומות לפלטפורמות שונות (לאינטרנט, לשוק הסלולרי ולטלוויזיה).

 מגזניצ'יק בו – הפרק הראשון (עם כתוביות באנגלית)

 

 

לשחות מהר ובסגנון מקומי

ב-2003 הוזמן קובאייב לישראל לשמש כשופט בתחרות פרסומות האנימציה "אנימאניה" שיזם האגף הרוסי של חברת התקשורת 012. כך פגש את פולינה פרבר, שעלתה לישראל מרוסיה ב-91'. השניים התאהבו ותוך זמן קצר נישאו. ב-2006 הם החליטו להשתקע בישראל.

למה החלטתם לגור בישראל? לא חששת לגדוע את הקריירה שלך בשיאה?

"במידה מסוימת ממש ברחתי מזה. לא ממש אהבתי את זה, כי בחיים כאלה המישור האישי בעצם נעדר לחלוטין. כל הזמן מזמינים אותך לטוק-שואוז מטומטמים, 60 אחוז מהעיתונאים מתבררים כאידיוטים, אני מקווה שאת לא נעלבת, נראה לי שזו הערכה נדיבה…" הוא צוחק.

"התלבטנו והחלטנו שאנחנו מעדיפים לגור בישראל, כי פה הכי טוב לעסוק ברבייה", הוא מצחקק שוב. "הכוונה להקמת משפחה כמובן. ברוסיה לא אוהבים ילדים. כאן ילדים מרגישים הרבה יותר טוב, בכל פרמטר. מה שכן, עד היום אני עובד מול רוסיה, קנדה, אמריקה, אני מקבל הזמנות ממקומות שונים, רק לא מישראל. משום מה, הרומן שלי עם ישראל באספקט המקצועי לא התממש בינתיים. מכל בחינה אחרת ממש חמים ונעים לי פה.

"אני יודע שאנשים שהגיעו לכאן מרוסיה בתחילת שנות ה-90 חוו תנאים אחרים לגמרי מאנשים שמגיעים כיום. מי שהגיעו אז היו כמו אנשים שלא יודעים לשחות ונזרקים למים. מצד אחד זה רע, בעיקר בהתחלה, אבל מצד שני, הם למדו לשחות מהר ובסגנון המקומי. אלה שמגיעים עכשיו, קשה להם לא בתקופה הראשונה אלא אחר כך. הם שוכרים כמעט מיד דירה טובה למדי, לפעמים כבר יש להם עבודה מראש. הם מגיעים מארץ קפיטליסטית ולא מרגישים בהבדל כל כך חריף, להבדיל למשל מאשתי שהגיעה ב-91' ובמבה נראתה לה כמו משהו נורא טעים… אבל אחרי שלוש-ארבע שנים הם מבינים שהם בעצם נשארו שם.

"גם לי קרה משהו דומה. עזבתי את רוסיה אבל לא ממש הגעתי לישראל. מנהל החשבונות שלי, למשל, הוא יוצא רוסיה, כמובן, כי כשהגעתי לא ידעתי עברית. בבנק, כשפתחתי חשבון, לא מצאתי שפה משותפת עם הפקידות הישראליות, אבל עם הפקיד ההולנדי שמצאתי בבנק איגוד הכל הסתדר מעולה. הוא כמוני – לא מקומי.

"בעיקרון, אין לי על מה להתלונן, הכל טוב. אנחנו מחכים לתינוק שני – יש לנו ילדה נהדרת בת שנה וחודשיים בשם טלי, וכמובן שהילדים יגדלו כישראלים לגמרי. כשהם יגדלו ויבינו שאבא קצת מוזר, לא לגמרי מפה – אני לא יודע מה תהיה הריאקציה".

כרגע אתה חש יותר כישראלי או כאזרח העולם?

"אני מתקשה לענות על זה אפילו לעצמי. בעיקרון, כל החיים הכרזתי שאני אזרח העולם, למרות שעכשיו אני כבר רוצה להפוך לישראלי דווקא. אבל כנראה שכתוצאה מהנטייה שאני עצמי טיפחתי, האישיות שלי נמשכת לתפקד כאישיות של אזרח העולם, כנגד רצוני. זו אפילו לא שאלה של רוסי או לא רוסי, אלא עניין כזה שהחברה הישראלית קצת סגורה בתוך עצמה, והכי מעניין אותה מה שקורה בתוכה. כן, היא פתוחה לאמריקה, אבל לכל שאר התרבויות היא מתייחסת קצת בחשדנות. לאירופה, ובטח ובטח לרוסיה. כל זה מנקודת המבט שלי, כמובן. אני לא מתיימר להבנה מושלמת של החברה הישראלית, בכל זאת אני פה רק ארבע שנים – אבל אלה המסקנות שהגעתי אליהן בינתיים".

 הישראלי הראשון

לפני שנתיים התחיל אולג קובאייב להעסיק את עצמו בפרויקט חדש: סרט אנימציה על פי סיפורו של אתגר קרת "לשבור את החזיר". בחודש שעבר הועלה לרשת הסרטון, בן שש וחצי דקות, בו הוא משלב בין סגנון אנימציית הפלאש הקדחתנית שלו לבין צבעוניות עזה וטקסטורות קודרות (שמזכירות יותר את סגנון ציורי השמן שלו), יחד עם הטקסט המינימליסטי והכה-נתון-לפירוש-אישי של קרת. את הסיפור – שאת סיומו הוא מפרש בסרטון באופן מפתיע – הוא קרא בעברית.

 "לשבור את החזיר" (עברית עם כתוביות ברוסית)

 למה החלטת לעבד דווקא סיפור של אתגר קרת?

"כשהגעתי לכאן התחלתי מיד להתעניין בתרבות הישראלית. מה שמוצא חן בעיני בה זה שלמרות גודלה הזעיר, יש תרבות מצוינת – קולנוע מעולה, המון מוזיקה נהדרת, ספרות ממש טובה. באופן מפתיע ממש לחברה כל כך קטנה, למרות שקהילות יהודיות לעתים קרובות היוו את השכבה התרבותית השלטת. ברוסיה, למשל, כמעט כל המוזיקאים היו יהודים וזה היה נחשב נורמלי. במגמת הפיזיקה-מתמטיקה שלמדתי בה, 70 אחוז היו יהודים, וגם זה היה נורמלי. כך שאולי זה לא כל כך מפתיע.

"אתגר קרת מאוד מצא חן בעיני, למרות שאני מבין שמייחסים אותו לזרם הפוסט-מודרני וזה כבר לא כל כך באופנה" צוחק קובאייב. "הספרות שלו היא רבת-רבדים, הוא רב משמעי, ורציתי לבטא את זה בסרט, שאפשר יהיה לראותו אותו כמה פעמים ובכל פעם לגלות משמעות חדשה שלא שמת לב אליה קודם. הסיום ב'לשבור את החזיר' הוא קצת פתוח, יש מקום לדמיון של הקורא. באנימציה אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך. אתה חייב ללכת קצת מעבר לקצה כדי להדגיש את הנקודה".

קובאייב התאכזב לגלות שלמרות תגובות וכניסות רבות של צופים רוסים, על אף שיכלו להבין את הנאמר רק מהכתוביות שהטביע קובאייב עצמו – הסרט זכה לתגובות ספורות בלבד מצופים ישראלים.

"לא יודע", הוא מהרהר, "אולי אני עושה משהו לא בסדר. עשיתי המון דברים בחיי בצורה לא נכונה, ואני לא מצטער על זה, אבל אולי גם עכשיו אני עושה משהו לא נכון. לא יודע במה העניין, אבל ככה זה".

גם אתגר קרת עצמו טרם ראה את הסרטון. כשביקשנו לשמוע את דעתו, התברר שהוא בימים אלה בטיול במזרח.

 *הכתבה התפרסמה במוסף הארץ, 22.10.2010

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

10 מחשבות על “מן הפח אל הפחחחחחחח

  1. איזה יופי (הקלקתי על "אהבתי", אבל ההתפעלות מחייבת תגובה מילולית)

    פורסם ע"י דפנה לוי | אוקטובר 23, 2010, 5:32 pm
  2. מאשה, זה מרתק! חלק מהתמונות לא מופיעות.

    פורסם ע"י רוני | אוקטובר 23, 2010, 7:47 pm
  3. רוני – מעולה 🙂

    פורסם ע"י mashkazg | אוקטובר 24, 2010, 8:12 am
  4. מאשקה בלין אולג שולת

    פורסם ע"י אלכס | אוקטובר 25, 2010, 9:01 am
  5. אויש, חיפשתי את זה ב"הארץ" ואפילו לא ידעתי שזה שלך. אחלה כתבה, וקובאייב תותח, כהרגלו.

    פורסם ע"י איגי | אוקטובר 31, 2010, 1:24 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אוקטובר 2010
ב ג ד ה ו ש א
« יול   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: