//
you're reading...
מהעיתונות

המיתולוגיות של דוקטורוב

בסיפור הקצר "הסופר שבמשפחה" מספר א. ל. דוקטורוב, בגוף ראשון, על נער בשם ג'ונתן שאביו נפטר. סבתו הקשישה עד מאוד מבלה את ימיה האחרונים בבית אבות. דודתו נשואת הפנים, פרנסס, שאינה רוצה לגרום זעזוע מיותר לאמה, מסתירה ממנה את החדשות הרעות אודות בנה ומבקשת מג'ונתן המוכשר שיכתוב מכתבים בשם אביו, שכביכול נסע לאריזונה כדי לטפל בבעיית הברונכיטיס רבת השנים שלו. כך משייף הנער המוחמא את כשרונות הכתיבה שלו, כשמחד הוא אחוז בעתה מסוימת משיתוף הפעולה עם חילול כבוד המת, ומאידך נרגש מהיכולת המפתיעה ליצור לאביו חיים אלטרנטיביים, חיים בהם הוא משיג מה שלא הצליח להשיג בימי חייו האמיתיים. יש בסיפור הקטן הזה, המינורי בין יצירותיו הגדולות של א.ל. דוקטורוב, מגדולי הסופרים האמריקאיים החיים כיום, בכדי ללמד על יצירתו של דוקטורוב בכללותה. "הסופר שבמשפחה", שהופיע לראשונה בקובץ "חיי המשוררים" (יצא בעברית בהוצאת זמורה ביתן בתרגומו של גדעון תלפז, ב-1988) כנראה היווה את ההשראה הראשונית לרומן האוטוביוגרפי הנהדר של דוקטורוב, "היריד העולמי", וכמוהו זוכה תכופות לתיאור "אוטוביוגרפי למחצה". שכן הגבול בין אמת לבדיון אצל דוקטורוב ידוע בנזילותו הרבה: דוקטורוב אוהב לקחת סיפורים מהפולקלור האמריקאי, דמויות ידועות או אפיזודות מוכרות, ולתת להם את הפרשנות האישית שלו. מבחינה זאת, הוא ממשיך את דרכם של מספרי הסיפורים הקדומים, שהיו מוסיפים נדבכים חדשים למיתוסים ידועים כדי להעניק למאזיניהם זווית מפתיעה למה שנדמה להם שהם כבר מכירים.

אדגר לורנס דוקטורוב, שחגג בשישי לינואר את יום הולדתו השמונים, נולד בניו יורק וגדל בברונקס למשפחה יהודית עם שורשים במזרח אירופה. הוא למד פילוסופיה בקניון קולג' באוהיו, ואחר כך השלים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. כבחור צעיר הוא עבד בסרטי קולומביה ובערוץ הטלוויזיה סי.בי.אס, מתקין תקצירים עבור ספרים שנחשבו כמועמדים טובים לעיבוד קולנועי. בשנות השישים שימש כעורך בכיר בהוצאת הספרים New American Library ואחר כך כעורך ראשי בהוצאת Dial.

כ-11 רומנים יצאו לאור תחת ידו בחמישים השנים האחרונות, בלי לכלול קבצי סיפורים, מאמרים ומחזות.

"רגטיים", ספרו המהולל ורחב היריעה ביותר (שגם עובד לקולנוע על ידי מילוש פורמן), הוא גובלן רב פרטים של דמויות היסטוריות ובדיוניות, הבוחן את האמריקנה על רוב גילוייה בעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים. בשביליה הצדדיים של עלילה מרתקת על גורלן הנכרך יחדיו של כמה משפחות ממעמדות וצבעים שונים לחלוטין, מופיעים ומככבים ב"רגטיים" אוולין נסביט, נערת הזוהר ששמה נקשר בפרשיית קנאה ורצח; אמה גולדמן, מהמנסחים הרהוטים ביותר של התנועה האנרכיסטית; הארי הודיני, אמן ההימלטות הנודע ורבים אחרים. כולם מקבלים אצל דוקטורוב מרחב מחיה ספרותי שווה, ומוצגים על מעלותיהם וחסרונותיהם, תשוקותיהם ופחדיהם.

גדולתו של דוקטורוב מתבטאת ביכולת שלו לבחון רעיונות מופשטים כמו חיי משפחה, רצון חופשי, חירות הפרט, נאמנות ליחידים ולקבוצה – לא כאידאות פילוסופיות מנותקות, אלא כערכים הנבחנים במציאות היומיום; לא כנגד ערכים פילוסופיים אחרים, אלא כנגד חולשותיהם של בני אנוש, תוך כדי שימוש בשיטה הספרותית החביבה עליו – היא, כאמור, הבדיה ההיסטורית.

כמו ב"רגטיים", כך גם בספרו "ספר דניאל", המבוסס בחופשיות על סיפורם של אתל ויוליוס רוזנברג – מרגלי האטום הנודעים שהוצאו להורג בשנות החמישים, הופך דוקטורוב דמויות איקוניות (במקרה זה דמוניות, בתודעה האמריקאית הקולקטיבית) לאנשים בשר ודם. במפגש שערך עם קוראיו בניו יורק ב-2006, הסביר את בחירתו ליצור דמויות בדיוניות במקום לכתוב על הזוג רוזנברג האמיתי: "לא רציתי לכתוב אודות הרוזנברגים. רציתי לכתוב על מה שקרה להם".

זה מה שעושה דוקטורוב גם ברומן החדש שלו שיצא לאחרונה בעברית, "הומר ולנגלי" (הוצאת סימנים וידיעות, תרגום: ניצה פלד, 2010). הומר ולנגלי קולייר היו גם הם אנשים אמיתיים: בנים למשפחה אמידה ומכובדת, שהתגוררו בשדרה החמישית היוקרתית במנהטן, במשך רוב המחצית הראשונה של המאה העשרים. כניסתם לפנתיאון האמריקאי הלא קטן של גיבורי תרבות תמוהים, באה להם בשל התבודדותם המסתורית ורבת השנים, התנכרותם והתקוממותם כנגד כל סוג של ממסד ורשות, וגילוי גופותיהם, בסוף שנות הארבעים, בביתם הענק – שהתגלה במותם כמחסן עצום ובלתי עביר של אספנות אובססיבית.

ביתם של האחים קולייר כפי שנמצא אחרי מותם

"כילד, סיפורם של האחים קולייר לא ממש ריתק אותי, אבל בהחלט שמעתי עליהם. הם היו פולקלור. ילדים הוזהרו לסדר את החדר שלהם אם הם לא רוצים לגמור כמו האחים קולייר. התקשורת התייחסה אליהם כצמד תמהונים ביזאריים, דמויות שאפשר להתבדח עליהן. לפני כמה שנים התחלתי לתהות למה הם התנתקו מהעולם החיצון, זאת הייתה השאלה הראשונית ביותר", מספר דוקטורוב בראיון שנערך באמצעות דואר אלקטרוני. "האחים קולייר היו צאצאים למשפחה אמידה מאוד. היה להם כסף, ועם זאת הם הסתגרו בבית שלהם, הוציאו את עצמם לגלות. מדוע? המחשבה על כך גרמה לי לכתוב את הספר".

"הומר ולנגלי" לא תואם את הפרטים היבשים של המציאות המתועדת, ובמידה מסוימת אף יוצא נגדה. בניגוד למציאות, בספר הומר הוא הצעיר ולנגלי הוא הבכור ושניהם חיים עד שנות השבעים (כנראה), בעוד שבמציאות הם חיו עד 1947. נדמה כי דוקטורוב עיוות את הפרטים האלה במפגיע, במופגן, כביכול בזאת הוא מצהיר על אי-נאמנותו לאמת האובייקטיבית, כשעל חשבון "מה שידוע" הוא יוצר את "מה שיכול היה להיות".

"לא ערכתי כמעט שום תחקיר", הוא מוסיף בראיון. "הסתכלתי על תמונות מפנים הבית ורשמתי לי את החפצים שהשוטרים והכבאים סילקו אחרי מותם. לא התעניינתי בפרטים הקליניים של הפרעת הכפייתיות שלהם. ראיתי אותם כדמויות מיתיות שלא צריך לדווח עליהן אלא לנסות ולפרש אותן. חשבתי עליהם כאנשים מייצגים".

הדמויות של הומר ולנגלי, כפי שדוקטורוב מתאר אותם, הן של אנשים שנותרו כפרוטומות חסרות גפיים מעידן קדום שחלף, בנים לתקופה בה היופי היה נעלה על התועלת, ולעתים קרובות על הצדק. הספר מתחיל בהתעוורותו הבלתי מלודרמטית של הומר, המספר, כנער בעשור הראשון של המאה העשרים: "כשסיפרו לי מה מתרחש היה לי עניין למדוד את זה, הייתי בשלהי גיל ההתבגרות, כל דבר הלהיב אותי". התיאור של דוקטורוב את התפתחות תפיסת המציאות של הומר כתוצאה מעיוורונו מלמד על הרגישות העזה בה ניחן דוקטורוב עצמו: "אני מרגיש צורות, איך שהן הודפות את האוויר, או חום שעולה מדברים, אתה יכול לסובב אותי עד שאני סחרחר ועדיין אוכל לומר היכן מלא האוויר במשהו מוצק". הומר הוא אדם טוב מזג, מוסיקאי חובב מוכשר ועדין, הנוטה לרצות את סובביו – שעם השנים מצטמצמים לאדם אחד בלבד, אחיו הבכור. לנגלי, לעומתו, הוא יצור זועם, שואף צדק, עם נטייה למרידה במוסכמות וחיפוש אחר הנשגב. קצת לפני שהוא מתגייס למלחמת העולם הראשונה, ממנה יחזור מצולק רגשית ובעל קול חורקני, הוא מתחיל לפתח את "תאוריית התחלופה" שלו, הגורסת לכל דבר בחיים יש תחליף, וכי הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא מחדש משבצות של "גאונים", או "אלופי בייסבול", או פשוט ממשיכיהם של הורינו. תיאוריה זו, שהומר מגדיר כ"סטודנטיאלית למדי", היא זו שמעוררת בלנגלי את הדחף להתחיל לאסוף עיתונים יומיים, דחף שיהפוך לביטוי העז ביותר של תאוות האיסוף האובססיבי שיפתח עם השנים ושתגרום לו לפתח את אחד הרעיונות הפילוסופיים המשונים והמעניינים ביותר שלו לאורך הספר: "העיתון העל-זמני של קולייר". הרעיון של לנגלי הוא כי ניתן ליצור מעין מהדורה יומית קבועה של כל האירועים החדשותיים המדווחים מדי יום בעיתונים, על ידי מיון סטטיסטי של אירועים המשתייכים למה שהוא מכנה "ליבת ההתנהגות האנושית":  "תמורת חמישה סנט, אמר לנגלי, יקבל הקורא על נייר עיתון את דיוקן חיינו עלי אדמות. לא יהיו לסיפורים יותר מדי פרטים ספציפיים שכמותם מוצאים בעיתונים היומיים הרגילים, כי החדשות האמיתיות כאן הן מסוג התבניות האוניברסאליות שכל פרט ספציפי מהווה להן רק דוגמה". גרסת העיתונות, אם תרצו, לרעיון האידיאות של אפלטון, וביטוי נוסף לאהבת המשחק של דוקטורוב עצמו בתבניות של מיתוסים מודרניים.

כך חיים להם הומר ולנגלי, עשור אחרי עשור – מגיבים על המתרחש סביבם, מנסים לצוף על פני הזרם העכור לפרקים של המציאות החברתית והכלכלית המשתנה. לאורך השנים הומר משמש כנגן פסנתר מלווה בסרטים אילמים, האחים מתחברים עם מאפיונר מטיל אימה שמוצא עניין משועשע בהומר, בשלב מסוים הם עורכים בביתם ערבי ריקודים שבועיים בתשלום (מה שמתקבל בעין עקומה למדי על ידי השכנים הסנובים).

כשהמשטרה פושטת על ערב ריקודים אקראי והאחים נאלצים להתגונן בפני אישומים משפטיים, מתחיל תהליך ההסתגרות וההתבודדות שלהם – תהליך שיתרחש טיפין טיפין וילווה במיני התרחשויות אקסצנטריות, כמו הכנסת מכונית פורד מודל טי לבית המידות המכובד והצבתה בחדר האוכל הענקי והמפואר לשעבר.

ביתם של האחים קולייר בשדרה החמישית פינת רחוב 128, ביום בו נמצאו גופותיהם

אם להזדקק להשוואה גסה במקצת מהתרבות הפופולארית, ניתן לומר שהומר ולנגלי הם מעין כפילי "פורסט גאמפ" ספרותיים, החולפים על פני המאורעות החשובים של המאה ונשארים נאמנים לעצמם בעוד שהכל סביבם משתנה – הומר בסקרנות מתונה ושלווה, לנגלי בהתקוממות זועמת ובהסקת מסקנות אנרכיסטית.

כשמגיעים האחים המזדקנים לשנות השישים, מגיעים אליהם הדיה של עצרת אנטי מלחמתית גדולה המתרחשת בסנטרל פארק, הסמוך לביתם. האחים המדוכדכים מחליטים להעיף מבט. להפתעתו העצומה של הומר, הוא שומע את לנגלי מתבדח עם צעירים ונתקף בעצמו "תחושת חברותיות משונה". הומר מגלה שה"ילדים", כפי שהוא מכנה אותם, מקבלים את האחים התמהוניים, מגודלי השיער ובעלי הבגדים המרושלים, כאנשים "משלנו". עד מהרה, ובאופן הטבעי ביותר, מגיעה חבורה של "ילדים" לביתם של השניים, ונשארת למשך חודש שלם. הומר של דוקטורוב מתאר את חבורת ההיפים באהבה סלחנית, בסקרנות אנתרופולוגית ובסופו של דבר באותה משיכת כתפיים מלווה באנחה קלה בה הוא מתאר את כל התופעות האנושיות החולפות לנגד חייו הארוכים, ובכל זאת הוא נוטה להם חסד מיוחד "הילדים האלה, בצורת החיים שלהם, היו מבקרים קיצוניים של החברה, יותר מן המתנגדים למלחמה או מאנשי זכויות האזרח שקיבלו תשומת לב רבה כל כך בעיתונות. לא היתה להם כל כוונה לשפר את המצב. הם פשוט שללו את התרבות בכללותה. אם השתתפו בעצרת נגד המלחמה בפארק הרי זה משום שהיתה שם מוזיקה והיה נעים לשבת על הדשא ולשתות יין ולעשן ג'וינטים. הם היו נוודים שבחרו בחיי עוני והיו צעירים וחסרי אחריות מכדי לחשוב מה תעולל להם בסופו של דבר החברה כדי להתנקם בהם". הומר ולנגלי מוצאים את עצמם מוקסמים מהחבורה ההיפית, ומוחנפים מכך שהצעירים רואים בביתם מעין מעוז סרבנות אידאלי. אך בסופו של דבר מגיע החורף, וההיפים, "שלא היה להם די כוח סבל, הקיום שלהם בשוליים דרש אקלים מיטיב, חמימות יציבה ובלתי משתנה שבה יוכלו לשרוד במאמץ מינימלי" – נוטשים את הבית בשדרה החמישית, ואיתם נעלם הזיק האחרון של חמימות אנושית קבוצתית אליו האחים חשים שייכות כלשהי. כשנשאל דוקטורוב אם זה נכון שהיחס שלו לתנועה ההיפית, כפי שהוא מתבטא בספר, אכן מורכב מלגלוג מלווה בחיבה, הוא עונה: "אפשר לומר שיש לי חולשה מסוימת אליה. תופעת ההיפיות הייתה חלק משינוי תרבותי פוליטי בארה"ב בשנות השישים – התנועה האנטי-מלחמתית, תנועת זכויות האזרח שהונהגה על ידי מרטין לותר קינג, המוזיקה המהפכנית שנודעה בשם רוקנרול. אנשים התלבשו באופן שונה, גברים גידלו את שיערם, נשים זנחו את החצאיות לטובת הג'ינס. הנשיא קנדי ואחיו רוברט נרצחו, ד"ר קינג נרצח, פעילי זכויות אזרח נרצחו. פצצות התפוצצו. הארץ הייתה כמרקחה ולא היה כל כך קשה להבין מדוע הצעירים נשרו מבתי הספר, עישנו סמים, יצאו למסעות דרכים, הילכו יחפים בקליפורניה, ישנו היכן שיכלו וזימרו 'לאן נעלמו כל הפרחים'. תנועות הימין, שנבהלו מאוד מכל ההתרחשות הזאת, יזמו מהפכת נגד ומצאו את מושיעם בנשיא רייגן. ההיפים התנערו מצבירת כוח ומהתארגנות, הם חתרו לתודעה גבוהה יותר, וכך הם בעצם התפוגגו".

היפים

הספר ממשיך לתאר את הידרדרותם האיטית של האחים, עד לסוף הבלתי נמנע, הקודר והעצוב, אך דוקטורוב לא מרצף את הדרך למטה במלודרמה. חבורות של ילדים זורקות אבנים באופן קבוע על חלונות הבית המסתורי, הרשויות מחזירות מלחמה שערה באחים הסרבנים, וההיסטוריה שועטת קדימה, אדישה לגורלם של יחידים. קשה שלא להמשיל את ההתנוונות וההסתגרות של האחים לתהליך דומה שעבר על הערכים החשובים ביותר, כביכול, של רוח החופש האמריקאית, אך דוקטורוב עצמו – כך נראה – מתנער מכל ניתוח רגשני או סכמטי של דמויותיו. בתשובה לשאלה אם לא נעשה עם השנים מריר מעט כלפי ההווה ונוסטלגי כלפי העבר, עונה דוקטורוב – מספר הסיפורים השבטי באצטלה מודרנית, המסתכל בפרספקטיבה רחבה על פיתוליה של ההיסטוריה סביב עצמה: "איך אני יכול להיות נוסטלגי כלפי 'הזמנים הישנים'? הרי ממילא חזרנו אליהם. הציוויליזציה בנסיגה, כביכול הזמן עצמו נתפס בלולאה. תשכחו מהנאורות. הנה אנחנו שוב ניצבים לנוכח האידיאולוגים הדתיים שמנהלים את ההצגה בכל מקום, וטוענים שאלוהים הוא בצד שלהם".

אדגר לורנס דוקטורוב

הטקסט פורסם במקור במוסף הארץ, 14.1.2011

ובלי שום קשר, טקסט יפהפה של בן שלו, שפורסם ב"גלריה" כמה ימים קודם

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

אין תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ינואר 2011
ב ג ד ה ו ש א
« אוק   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: