//
you're reading...
Uncategorized

היד פתוח והפנקס רושמת

באפריל 2010 הקים שר האוצר שטייניץ את הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל, הידועה יותר בשם "ועדת ששינסקי", ומטרתה לבחון את נטל המס הראוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל (כולל המים הכלכליים שלה). הוועדה הוקמה על מנת שהמדינה תוכל ליהנות מהתגליות האחרונות בתחום, ובראשן מאגר "לוויתן", באמצעות מיסוי נאות שלהן. במהלך עבודת הוועדה, ביולי 2010, הקים חבר הכנסת לשעבר מיכאל מלכיאור את "פורום פעולה אזרחית", שפעל במטרה להגדיל את המיסוי על הגז הטבעי.‏לצדו התייצבה התאחדות הסטודנטים הארצית.

מנגד, באוגוסט החל תא סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, "פורום למען ארץ ישראל", בקמפיין מודעות רחב היקף בעיתונות היומית תחת הכותרת "אזהרה: הקרן החדשה לוחמת למען הגז הערבי". חברי הפורום קיימו הפגנה מול ביתו של יו"ר הוועדה, איתן שישנסקי, כשהם מצוידים במסכות גז, דגלי מצרים ושלטים בהם נכתב: "עזרתם לגולדסטון, פגעתם בצה"ל, ועכשיו נלחמים למען הגז הערבי. תודה לקרן החדשה!" זאת לאחר שהתפרסם כי רות ששינסקי, אשתו של איתן ששינסקי, חברה בוועדה המייעצת של הקרן החדשה לישראל. עלות הקמפיין נאמדה בכ-2 מליון ₪ (ותודה לוויקיפדיה על הטקסט הנ"ל).

אישית, מהרגע שנחשפתי למאבק הזה ולנתונים הרבים של הפורום לפעולה אזרחית, חשתי – כמו אזרחים רבים נוספים, כי התשובה ברורה: החוק הישראלי מיושן ואינו מתאים למציאות המשתנה, והותרת שיעור תמלוגי הגז בעינה פירושה שוד לאור היום של הציבור הישראלי. היה נדמה שהפעם, לשם שינוי, יכולה להיווצר הסכמה רחבה בעם, הסכמה שיוצרת פעולה שמביאה לתוצאות. ההסכמה כי חלק הארי של התמלוגים ממשאבי הטבע שהתגלו צריך לזרום למדינה וכתוצאה מכך לאזרחיה – חצתה גבולות פוליטיים, סקטוריאליים, כלכליים ואזרחיים. אודה ולא אבוש, כי בכנס שפקדתי, של פורום הפעולה האזרחית בתל אביב לפני כמה חודשים (באולם בית ספר בצפון העיר שאת שמו שכחתי), כשראיתי את ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ אריה אלדד יושבים זה לצד זה במטרה לתמוך בהעלאת תמלוגי הגז, משהו בלב המיואש-אזרחית שלי ניתר. אלדד וחנין הם ניגודים פוליטיים עד כמה שאפשר (אם כי שניהם ידועים ביושרה ובניקיון הכפיים הלא אופייני לפוליטיקאים בכנסת ישראל), והעובדה ששניהם מסוגלים להשעות את היריבות הרעיונית בשביל מטרה שאין ראויה ממנה הפיחו בי תקווה מחודשת במנהל אזרחי תקין (מה גם, שלראשונה שמתי לב לדמיון פיזי משונה ביניהם, אפילו באינטונאציית הדיבור).

בעולם הקטן והפרטי שלי, רוב ההצהרות והצקצוקים שלי לגבי הנושא החשוב הזה נתקלו במשיכת כתפיים, גלגול עיניים או התעלמות מבודחת. "מה לנו ולנושאים כלכליים ברומו של עולם" טענו בעלי המקצועות החופשיים. "יש כל כך הרבה דברים להיאבק עבורם" מלמלו אחרים, מיואשים, ציניים או פשוט עסוקים מדי.

והנה אמש, נכחתי באחד האירועים המרנינים ביותר שיצא לי לצפות בהם בזמן האחרון: יוזמה של רועי צ'יקי ארד רב הפעלים – משורר, סופר, מוזיקאי, עורך, מוזיקאי, אמן, עיתונאי, אקטיביסט ולאחרונה גם מחזאי.

ארד, יחד עם יונתן לוי, החליט להמחיז את פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת, שנערכה בתחילת אוקטובר 2010, ועסקה בהעלאת תמלוגי הגז. ארד העלה בחודש מרץ האחרון מחזה הקראה בשם "קדימה – מחזה על הון ולבנון", בו השתתפו שחקנים כיובל שגב, זבולון מושיאשווילי ומשה פסטר, במקביל לקוראים אחרים שאינם מנוסים במשחק. על ההקראה כמעט לא נערכו חזרות, ועל אף הפוטנציאל של המחזה הכתוב, התוצאה הסופית הייתה מפוספסת בעיניי. רוח שטות נחה על המקריאים במשך רוב ההקראה, רוח שהשתלטה על הרצינות של המסר, והיה נדמה שאם בכל זאת היו לומדים השחקנים את הטקסט בעל פה ולא מדקלמים אותו בעילגות מהדף הייתה ההצגה ראויה יותר.

לכן, הנמכתי ציפיות כשהגעתי אמש לאירוע "הקראת פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת על תמלוגי הגז" בקולנוע בירוביג'ן (יוזמה של אמנים רוסים-ישראלים מקבוצת הקולקטיב, ברחוב הגדוד העברי 5 בתל אביב). הרי פרוטוקולים של ועדות כנסת הן לכאורה עסק משמים, ואילו רוב המקריאים, כפי שפורט באירוע בפייסבוק, הם עיתונאים או אוחזים בעט מסוג זה או אחר (כלומר לא-שחקנים במובהק).

עם זאת, רועי צ'יקי ארד הוא בעיניי אחד מאנשי הרוח המעניינים והמקוריים שבין הצעירים בתקופתנו, בעיקר בשירתו ובפובליציסטיקה שלו, והעניין הרב שלי בדיון הציבורי אודות תמלוגי הגז דחק בי לפקוד את האירוע.

המקום הצליח להכיל בדיוק את כמות האנשים שהגיעה, שזה תמיד סימן טוב, ואחד המקריאים עדיין הסתובב עם הטקסט מחוץ לגלריה, ממלמל בקול ניחר שורות חשובות. ההקראה נפתחה בדבריו של ארד, שטען ששותפו ליוזמה, יונתן לוי, נטש את המערכה בתואנה זניחה של הולדת ילדו הראשון. לא נראה שהדבר מרפה את ידיהם של המקריאים, וללא שהות נוספת הם החלו בדיון, כשמאחוריהם מוקרן סמל המדינה הייצוגי.

מכאן ואילך התרחשה הפעולה האמנותית-פוליטית המשובחת והמוצדקת ביותר שיצא לי לראות אי פעם. התשואות הראשונות הולכות לליהוק: יהושע סימון, קולנוען, אוצר אמנות ועורך-שותף של ארד ב"מעיין", גילם את דמותו של אופיר אקוניס (יו"ר הוועדה) בצורה יוצאת מהכלל, שהרעידה רעמי צחוק בקהל; נדב אפל, מוזיקאי ועיתונאי, ג'ינגל באופן מבריק בין נחמן שי לדב חנין; חברת מועצת העיר מטעם מרצ, תמר זנדברג, גילמה את אורית זוארץ מקדימה במרץ מלא חיוניות; מורן שריר, עיתונאי ומבקר הטלוויזיה של הארץ, גילם את אייב סופר, נציג חברת נובל אנרג'י (מפעילת הקידוח), בהופעה שנראתה כאילו נלקחה מנאום הסיכום של התביעה בסרט בית משפט אמריקאי, חוצב להבות ומאיים בסנקציות במבטא אמריקאי מעולה, כשדקות מעטות אחר כך דיבר בשמו של ח"כ רוברט טיבייב בפלגמטיות קיצונית במבטא רוסי מובלע; המשורר והאקטיביסט מתי שמואלוף גילם את ניצן הורוביץ (שבשל קיצוץ אכזרי בטקסט ניטל ממנו עוקצו לחלוטין) ואת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', כשבתור האחרונה הגדיל בניואנסים רבי הבעה; האמן חכים בשארה הקריא את אנסטסיה מיכאלי בתור המפחידנית הלאומית, כשהוא נועץ מבטים מזרי אימה בקהל שנאסף; האמן והמחזאי ליאור ווטרמן גילם במקביל את ראלב מג'אדלה ואת כרמל שאמה, ועל אף שהתבלבל בין התפקידים באחת הפעמים, לא ניזוק המרקם הכללי; האמנית נטלי לוין הקריאה את תפקידיהם של חמד עמאר וציון פיניאן בענייניות; המשורר ואיש המדיות החברתיות נמרוד קמר גילם את שלי יחימוביץ' באדישות אופיינית, שדווקא חידדה את החריפות הטבעית של הח"כית המכובדת; ארד עצמו גילם את השר בלי תיק יוסי פלד, כשהוא מחווה תנועות ניצחון וזוכה לתרועות מהקהל; וההברקה הליהוקית הגדולה של הערב הייתה יובל בן עמי, מוזיקאי, משורר, עיתונאי וסופר (גילוי נאות: גם ידיד אהוב), שגילם את יצחק תשובה (בין השאר, הבעלים של דלק), הארכי-דמון של של הדיון הציבורי בעניין תמלוגי הגז, ומעט אחר כך את הרב מיכאל מלכיאור, הארכי-מלאך של אותו דיון עצמו.

העובדה שלא נערכו כמעט חזרות להקראה לא עמדה כלל לרועץ הפעם, שכן הייתה התאמה מושלמת בין הצורה לתוכן – ההקראה מדפי הפרוטוקול הגחיכה והקצינה את המעמד המגוחך מעט ממילא; הערות הביניים של חברי הכנסת, חלקן אינפנטיליות וחלקן מושחזות, הוסיפו לאווירה האנרכית, וחשוב מכל – ההקראה הבהירה, באופן שאף קריאה בלב של הפרוטוקול או התבוננות בו בשידור ישיר לא יכולה להבהיר, מי מחברי הכנסת עמד בזמן קריטי זה לצד העם אותו הוא אמור לייצג, ומי הלך שבי אחרי אינטרסים זרים, עסקאות מושחתות ודברי הבל.

היו כמה דברים מיותרים בעיניי, כמו שימוש במיקרופון צעצוע בשביל אפקט סטאגדש! בכל פעם שצוינו נימוקים מופרכים, ושימוש מוגזם בגינוני התרפסות של חברי כנסת מסוימים לתשובה, שהוצג בהקראה כמי שהשלטון כמעט בכיסו.

כיוון שהמציאות, בתיווכם האדיב של חבר מרעיו של ארד, סאטירית כיום יותר מכל מערכון, אין שום צורך להאכיל את הקהל בכפית גדושה.

בראיון אי-מייל, כפי שהוא מעדיף, ענה רועי צ'יקי ארד על כמה שאלות:

נראה שאתה נחוש לא לעשות חזרות (מה שעבד מצוין הפעם לדעתי), אבל אתה יכול להסביר את זה?

"אין לי אידיאולוגיה רשמית מדי נגד חזרות, אף שאני בטראומה מהתחום מהתקופה שהייתי בלהקת הפאנק קנאק\פופ והחזרות שהיו סיוט מתמשך. אני מאמין בערך שדוד אבידן דיבר עליו בזמנו, ה'חד טיוטתיות', כלומר שלטיוטה הראשונית, הבוסרית, הלא ערוכה, הגחומה, יש ערך גדול. החיים שלנו הם חד טיוטתיים ולא משהו שנערך עליו חזרות או שניתן לעשות ממנו קונטרול זד. גם הישיבה המקורית בכנסת היתה חד-פעמית, אף שאני מניח שהיו שחקנים שהתאמנו על הטקסט שלהם מול יועצי התקשורת. במקרה הזה, עשינו חזרה של שעה, רק כדי להתאים דברים ולהחליט לגבי צורת הישיבה ולבדוק כל מיני פטנטים. למשל, מכונת מחיאות הכפיים שנקנתה בחנות צעצועים בשוק של רמלה, ואולתרה, שנראית קצת כמו ויברטור. דבר שנועד להוסיף נופך של מלאכותיות וצ'יז. הישיבה המקורית ארכה שלוש וחצי שעות והיא קוצרה לשעה. היו ציטוטים מדהימים רבים שעורך הטקסט יונתן לוי, מי שגם יזם את הפרויקט ועשה אותו כבר פעמיים קודם אולי בצורה רשמית פחות, נאלץ להשמיט, כדי שההצגה תהיה בעלת אורך מתקבל על הדעת".

איך עלה הרעיון להמחיז את פרוטוקול ועדת הכלכלה?

"יונתן לוי, מלבד היותו במאי תיאטרון ומחזאי, פרסם במעין האחרון טקסט יוצא דופן. שיר בין אלף מילים שכל מילותיו מתחילות באות א'. פעמיים במהלך ההיסטוריה נעשה הדבר, ואנחנו מדברים על תקופת ימי הביניים. זו הפעם השלישית. יונתן רצה להשיק את הגיליון החדש של מעין ואת עיתון האמנות שלנו החדש והרע דרך מופע הקראה, וקפצנו על העניין. אף שמתוכנן בפברואר אירוע השקה גדול. בזמנו רציתי לשלב עם ההצגה שלי 'קדימה – על הון ולבנון' מחזה הקראה של פרוטוקול אחר, שקשור למלחמת לבנון השנייה. אבל משיקולי אורך התוספת נשרה בשלבים מתקדמים של המחזה. כך שאני מאוד קרוב לעניין קריאת פרוטוקולים. כמו קולנוע דוקומנטרי זהו תיאטרון דוקומנטרי, תיאטרון שסובב סביב דוקומנט, מסמך, עם הפרעות ותוספות מעטות בלבד. כמו בעגבנייה טעימה, לא צריך כאן תוספות. וזו הייתה הצלחה גדולה: הקהל צחק, התרגש והתעצב כתוצאה מטקסט רשמי ולקוני, הרבה יותר משהיה צוחק או מתרגש למשל מול 'ארץ נהדרת', שמשתמשים בשחקנים מעט יותר מוצלחים. בגדול, הנושא של תמלוגי הגז מרכז בתוכו את כל הרעות החולות של ישראל, ובישיבה הזו, כשאקוניס מסביר שאסור להעלות את התמלוגים כי זה מה שרוצים האויבים מבחוץ ומבפנים, מתרכז החולי של ההון וצבא של ישראל, שבה אלוף מצליח לבנות איכשהו ארמון ולשדוד את שכניו. אני חושב שהשמאל צריך לדבר על בגידה פר אקסלנס: מדובר בברנשים שיהיו מוכנים להשמיד את מדינתם כדי שתשובה ירוויח כסף וגם הלוביסטים יקבלו מענק הצלחה גדול ויוכלו לעבור לדירה יותר גדולה. ההצגה נפתחה בקריאת רשימה עשרות הלוביסטים שהיו בוועדה באותו זמן, אבל זה היה כל כך ארוך, שהדובר הושתק באופן ספונטני על ידי השחקנים. לטעמי, מדובר בבוגדים ובמשת"פים של ההון וההצגה היא שחזור הפשע שלהם. מדוע רק גנבים קטנים ופורצים נכלאים, למה שאקוניס שעוזר לגניבה של מיליארדים מהציבור ימשיך ללכת למספרות"?

כמה קל או קשה היה לגייס את המקריאים?

"היה קל מאוד. פניתי לאנשים שהיו ירוקים על הצ'ט שלי בפייסבוק ובג'ימייל ולאנשים שהשתתפו בהצגה הקודמת והיו טובים. לא עשיתי אודישנים. השחקנים לא ידעו איזה דמויות הם יגלמו עד שעה לפני הביצוע. חוץ ממני, שליאור ווטרמן התעקש שאני מתאים כיוסי פלד, חכים בשארה שיש לו חיבה מיוחדת לסגנון של אנסטסיה מיכאלי ואמר שהוא לא מסוגל לשחק ערבי, כי קשה לו לעשות מבטא, וווטרמן שדרש לשחק את מג'אדלה כי הוא טוב בחיקויים".

איך החלטת איך לחלק את התפקידים?

"בליהוק היה לי חשוב ליצור קונטרסט: גברים שישחקו נשים, ערבים שישחקו רוסיות וכו'. זה היה די אקראי. תמר זנדברג, שהיא במקרה חברת מועצה בעירייה מטעם מרצ, רצתה לשחק את יחימוביץ', אבל נראה לי שנמרוד קמר ייתן יותר אירוניה לתפקיד. היה חשוב לי לתת אוירה של גחמה וחוסר סדר לכל ההתנהלות שלי, כדי לשמור על תחושה של ועדת כנסת גם באווירת השחיתות שבבימוי ההצגה. הבמאי היה אמור להיות יונתן לוי, אבל נולד לו ילד ולכן ביימנו יחד את ההצגה. ברגע האחרון שמנו סולם במקום שולחן. העובדה שכל שחקן שיחק שני תפקידים, לעתים מנוגדים – למשל יובל בן עמי ששיחק את יצחק תשובה אבל גם את הרב מלכיאור, שנלחם להעלאת תמלוגי הגז – העבירה היטב את התחושה של משחק כפול.

יש סיכוי שתחזרו על המעלל?

"הנהלת תיאטרון מעין תתכנס ותחליט, יחד עם חבר הידידים, המצב נמצא בדיונים ואסור לי למסור יותר".

הקראת הפרוטוקול של ועדת הכלכלה של הכנסת על תמלוגי הגז היא בעיניי הצלחה אדירה: יותר מכל, היא משקפת את תיאטרון העוועים המתרחש במה שאמור להיות המוסד המכובד ביותר במדינה ריבונית, ואני בטוחה שהקהל (וגם חלק מהמקריאים טענו זאת) יצא בתחושה שהוא מבין יותר לעומק את הסבך הקשה להתרה של הנושא החשוב הזה. למרות שהאירוע יכול היה ליפול בקלות במהמורת הדאחקה-בלבד, הוא הצליח להיות מעניין ומצחיק בו זמנית, במידה רבה בזכות מסירותם המפתיעה של המשתתפים. לדעתי, למרות העמימות בדבריו של ארד אודות היתכנות הקראות נוספות מסוג זה, יש לערוך אותן לפחות אחת לחודש, לאו דווקא על בסיס אותו הפרוטוקול ובהשתתפות אותם המקריאים, ואין לי ספק שהאירוע יכול להפוך לקאלט מסוג חדש.

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

7 מחשבות על “היד פתוח והפנקס רושמת

  1. הכל טוב ויפה אך הילד שנולד הוא כבר השלישי.

    פורסם ע"י יונתן לוי | ינואר 23, 2011, 8:01 pm
  2. חשוב לציין שיונתן הוא היוזם כמו בפעמיים הקודמות. אני השתלטתי על המיזם כשהוא היה בחופשת לידה.

    פורסם ע"י צ'יקי | ינואר 23, 2011, 9:58 pm

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: Tweets that mention היד פתוח והפנקס רושמת « לופטגשפטן -- Topsy.com - ינואר 23, 2011

  2. פינגבק: אנרגיות טובות – הספר והמחזה « רועי צ'יקי ארד - מאי 5, 2011

  3. פינגבק: ליצנות החצר | המבוקש מס' 2 - מרץ 6, 2017

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ינואר 2011
ב ג ד ה ו ש א
« אוק   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: