//
you're reading...
מאמרים ארוכים ולא ערוכים

נשים קטנות

בספטמבר 2008 ביקרתי בעיירה קטנה ליד בוסטון אצל קרוביי, בפעם הראשונה. למרות שהיו לי בערך 24 שעות לבלות איתם לפני השיבה ההכרחית לניו יורק היה דבר אחד שהייתי חייבת לעשות: לבקר בבית משפחת אלקוט שבקונקורד. האמת היא שהנמכתי ציפיות. בדרך כלל הניסיון לקשור רגשית בין סופרים (או אמנים באופן כללי) ובין הביוגרפיה שלהם מותיר טעם קל של אכזבה וניכור, שכן חיבור רגשי ליצירה כלשהי כמעט תמיד יהיה חזק אלפי מונים יותר מכמה פרטי טריוויה של חייהם הפרטיים. אלא שבבית משפחת אלקוט נכונה לי חוויה יוצאת דופן: הבית, על תקרותיו הנמוכות להפליא, קירותיו המטויחים, הרהיטים העתיקים ועם זאת צנועים (שילוב די נדיר למבקר מודרני במוזיאונים, העוסקים בדרך כלל בהיסטוריה של החזקים והשולטים), חדרה הפרטי של לואיזה מיי והנוף הנשקף ממנו – שבוודאי אינו שונה מאוד מהנוף שנשקף ממנו גם לפני כמאה חמישים שנה; כל אלו השרו עליי רוממות רוח שקטה ומעוררת יראה, מעין נשיפה רכה מהעבר הרחוק: לרגע אחד, כששאר המבקרים והמדריכה הקצת-נלהבת-מדי עזבו את החדר, הייתה לי תחושה נוסכת הוד של מסע פיזי בזמן: כמעט שמעתי את לואיזה מיי אלקוט עצמה לוחשת לי "שלום" חרישי בחיבה.

 

Orchard House - בית משפחת אלקוט בקונקורד, מסצ'וסטס. בעיגול הקטן: לואיזה מיי אלקוט

גם קריאה ב"נשים קטנות" היא מסע בזמן. ולא סתם מסע ליניארי בזמן, אלא מסע פרקטלי, מרובד, שהופך את הקריאה בו לחוויה גדולה יותר מהסך הבסיסי של איכותו הספרותית. קודם כל, כיוון שכל נערה קוראת ספרים בעולם ב-150 שנה האחרונות קראה אותו בילדותה, קריאה מחדש שלו מציבה מראה מעניינת להתבגרות, כמו קריאת כל ספר שקראת פעם או יותר בעברך. רעיונות ופעולות שנקראו בצורה מסוימת עשויים להיקרא בצורה שונה לחלוטין בבגרות, וקריאה מחודשת לעתים קרובות מעוררת זכרונות חיים של ריח וטעם, ואפילו של מחשבות מהעבר (במידה רבה כפי ששכרות במרווחי זמן גדולים מעוררת מחשבות שעלו בעת השכרות הקודמת).

בהיבט ספרותי יותר, צלילה לתוך עולמה של משפחת מארץ' הוא צפייה בתיאטרון בובות צנוע ומקסים של מיקרו-היסטוריה: הרגלים, אופנות לבוש ונימוסי סלון, דעות, אמונות וערכים של נשים אינטליגנטיות, מתבגרות ובוגרות, בשנות השישים של המאה ה-19 במסצ'וסטס, אמריקה – הוא חלון הצצה נהדר לתקופה מעניינת ביותר בהיסטוריה המודרנית, תקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית (אם כי הספר כמעט אינו עוסק בה באופן ישיר), בבית משפחה עני ונאצל באזור בוסטון המכובד והשלו. ההיסטוריה בדרך כלל נלמדת דרך תאריכים של מלחמות, ניצחונות ותבוסות ולעתים רחוקות יותר דרך התפתחויות תרבותיות כבדות משקל. אך היא כמעט אף פעם אינה נלמדת דרך הרגלי החיים הפשוטים, היומיומיים, של אנשים כמוני וכמוך – במקום אחר ובזמן אחר. ב"נשים קטנות" מלחמת האזרחים היא מציאות נתונה שכמעט לא מדברים על הסיבות והתוצאות שלה במישרין, אם בכלל. ההתייחסות היחידה אליה היא בגעגועים שחשות בנות המשפחה לאב המשפחה שהתגייס על אף שעבר את גיל השירות, ובתחושת ההקרבה הנאצלת שהן חשות כשהן נותנות את כל אשר להן למען המטרה הצודקת (שחרור העבדים).

בהיבט הביקורתי יותר, קריאת "נשים קטנות" בצורה מפוקחת, בבגרות, יוצר דיסאוריינטציה כרונולוגית: עצם המושג "נשים קטנות", שבזמנו היה לכל הפחות ניטראלי (ואם כבר, התייחס יותר ברצינות ובכבוד לילדות מאשר בזלזול לנשים) הפך כבר למטבע לשון בסגי נהור, ולעתים קרובות משמש את התנועה הפמיניסטית כביטוי גנאי ליחס מבזה כלפי נשים. אבל הבה נניח לרגע לקריאה פמיניסטית של "נשים קטנות".

"נשים קטנות" לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות, גם אם אין שום תמורה לכך או תהילה הנובעת מכך. אלא שלא כמו רוב הספרים שנכתבו בנושא זה בתקופתו (ובתקופות אחרות) הוא עוסק בכך לא דרך הטפות או משלי מוסר, אלא דרך חייהן של ארבע נערות תוססות ומלאות חיים שנולדו למשפחה משכילה שירדה מנכסיה – שמקנאות, כועסות, רבות, מתווכחות, מרגיזות, מתרגזות, מצחיקות, צוחקות, ומחכימות. הן מעין ארבעה אבות-טיפוס (או שמא יש לומר אמהות-טיפוס) של נערות מתבגרות: מאג המעודנת והאצילית, ג'ו הנערית וחובבת הספר, בת' הביישנית והצנועה ואיימי המפונקת ובעלת הכישורים החברתיים. הן מתחברות עם שכנן לורי – תיאודור לורנס – בן עשירים רב פעלים, נמרץ ומלא חוש הומור, שהופך לחברה הטוב של ג'ו ולחביבן של כל בנות משפחת מארץ'.

 

בנות משפחת מארץ', איור מאת אלברט דה מי ז'וסה, מתוך המהדורה של הוצאת יבנה, 1986. איורים יפים מאלה ל"נשים קטנות" לא מצאתי בכל שיטוטיי ברשת

כולן עוברות דרך ארוכה (עשר שנים בין הפרק הראשון לאחרון) מתחילת ההתבגרות – התקופה בה האידיאלים והדימוי העצמי מתחילים להתעצב – ועד השלמתה, בה האדם הבוגר מצליח ליצור הרמוניה מסוימת בין אופיו, יכולותיו וכישוריו ובין שאיפותיו וגישתו הפילוסופית לחיים.

המונח "קלאסיקה" מוגדר ברוב המילונים באופן הבא: כדוגמה מושלמת של סגנון מסוים ו/או כתופעה בעלת איכות על-זמנית. "נשים קטנות" ספר הנעורים של לואיזה מיי אלקוט שיצא לאור בארצות הברית ב-1868 מוגדר כקלאסיקה זה לפחות מאה שנה, בין אם באינספור המהדורות החדשות בהן הוא יוצא לאור ובין אם במאות העיבודים לבמה, לקולנוע או לטלוויזיה ברחבי העולם.

לאחרונה הוציאה ידיעות ספרים תרגום חדש של קלאסיקת הנעורים הזו. באופן כללי, תרגומים מחודשים לקלאסיקות הן תמיד דבר מבורך – שכן הן מעלות את סיכוי החשיפה של קהלים חדשים ליצירות ראויות. כך נוצר גם שיח מחודש בערכים שמשתנים כל הזמן, מה שמאפשר בחינה מרעננת של השינויים העוברים על התרבויות שאנו חיים בהן. ועם זאת קשה להימנע מכמה טענות, שאמנם מתייחסות להוצאת הספר הספציפית הזו, אבל אפשר להחיל אותה על מיזמים רבים בתרבות הספרים בישראל.

נתחיל בתרגום: תרגומה של שרון פרמינגר, מהפוריות והמוצלחות במתרגמים הישראלים כיום, הוא אכן קולח ומותאם לעברית העכשווית, כפי שמצופה מתרגום חדש. הקריאה בו, בייחוד לאדם שכמותי (העותק הישן בהוצאת יבנה של "נשים קטנות" הוא מהבלויים והמרופטים בספרייתי), יוצרת חוויה מחודשת של קריאת הקלאסיקה, ואף הסבר לכמה מושגים ארכאיים במהדורה הישנה. אלא שלדעתי האישית (ויש היאמרו הריאקציונרית) תרגומים מחודשים רבים של קלאסיקות בשנים האחרונות חושפים תהליך שעובר על השפה העברית, שבעיניי יש בו אספקט מצער: העברית הספרותית, שהצטיינה בעושרה ובעסיסיותה, עוברת את אותו תהליך שעובר על העברית המדוברת כבר במשך עשרות שנים, והוא תהליך של סטריליזציה ואינסטרומנטליזציה, תהליך שהופך את השפה לכלי להעברת מידע הרבה יותר מאשר ככלי להעברת הלך רוח של אדם או תקופה. רבות מבנות דורי גדלו על התרגום המקסים, ואכן מיושן במקצת, של שלמה ערב. נכון,

"עצלן" הוא תרגום מדויק יותר ל-"Lazy" מ"נרפה" (בשמו של הפרק שבו איימי מוכיחה את לורי על ייאושו הזועם והבלתי מענטשי לאחר שג'ו סירבה לאהבתו), אלא שבמלה "נרפה", לטעמי, יש הרבה יותר שאר רוח. כך למשל גם הכינוי שבו מכנה ג'ו את לורי שבתרגום החדש נהפך ל"ילדון שלי" האמהי משהו, במקום "נערי" החברמני בניחוח המיושן (במקור "My boy").  כשאיימי פונה אל בעלה בתואר “My Lord”, והיא כמובן מתבדחת, בתרגום הישן היא אומרת "אדוני ואלופי", תרגום שמשמר את ההלצה המובלעת בפנייה המכובדת מדי, ואילו בתרגום החדש היא אומרת "נסיך שלי", שיכול להתפרש כסתם ביטוי חיבה של נשואה טרייה ונלהבת.

לו הייתה תרבות תרגום בישראל – כלומר שתרגומים משובחים ייחשבו לקלאסיקות (לא רק "יבגני אונייגין" בתרגום שלונסקי, או "האודיסיאה" ו"האיליאדה" בתרגום טשרנחובסקי) , היו ידיעות משלבים כוחות עם הוצאת יבנה, משקיעים בתיקון ועדכון של כמה מושגים ארכאיים לגמרי בתרגום הישן ומוציאים אותו כך מחדש. סבורני שהן קהל הקוראים והן היצירות עצמן היו יוצאים נשכרים מאופן חשיבה כזה.

עיצוב העטיפה הוא חושף את יחסם של המו"לים או העורכים למה שהם עצמם מכנים קלאסיקה: זה זמן מה שבארץ פשט המנהג הבלתי תרבותי בעליל בהוצאות רבות, לא לציין בשום מקום שם האמן החתום על היצירה המעטרת עת הכריכה (כך לדוגמה ב"תולדות היופי" של אומברטו אקו בהוצאת זמורה-ביתן, במהדורה הראשונה של "חלון פנורמי" מאת ריצ'רד ייטס בהוצאת אחוזת בית, במהדורה המחודשת של "איש קטן, לאן?" מאת הנס פאלאדה בהוצאת זמורה-ביתן ועוד), וכך נעשה גם כאן. לא רק זאת, אלא שהציור – הנראה כשייך לזרם הפרה-רפאליטי – מנותק לחלוטין מהתקופה, המקום והמעמד אליו היו שייכות גיבורות "נשים קטנות". הוא מתאר כמה נערות המסבות לתה באווירה דקדנטית בסגנון המעמד הגבוה של תחילת המאה העשרים (אם באירופה ואם באמריקה), סיטואציה רחוקה מאוד באווירה שלה מהמנהגים מצניעי הלכת של בני משפחת מארץ'. נדמה כי מי שבחר את העטיפה הסתפק בעובדה שמצא ציור יפה של נערות, 'מפעם', ובכך גילה בערות, רשלנות וזלזול במחי ציור מקסים ולא רלבנטי אחד.

 

נשים קטנות בהוצאת ידיעות ספרים

אבל הדבר המקומם מכל בהוצאה החדשה של ידיעות הוא אחרית הדבר. רינת פרימו החתומה עליה משתמשת בשלל קביעות, שהנחרצות שלהן לכל הפחות מעוררת תמיהה. היא כותבת על הסוף העגום לדעתה של "נשים קטנות", בו ג'ו מתחתנת עם מר בר המבוגר ממנה בעשרים שנה ופותחת איתו בית ספר לילדים מוזנחים. לתחושתה של פרימו, לואיזה מיי אלקוט בחרה בסוף זה כדי שהספר יתקבל בקרב קהל הקוראות השמרני של אמצע המאה ה-19. לא רק זאת, אלא שהיא טוענת כי אלקוט עשתה כאן מעשה ונתחכמה לו: במקום להשיא אותה ללורי – הצעיר, העשיר והחתיכי, היא מחתנת אותה עם בר "הזקן", כביכול לשכנע את קוראותיה שהנישואין הם פשרה. לו הייתה ג'ו מתחתנת עם לורי, היה הסוף הזוהר מפצה על אובדן החירות האמנותית, אבל כיוון שהיא נישאת לבר הקוראות נוכחות במחיר הכבד שאשה יוצרת משלמת כשהיא מוותרת על עצמאותה.

פרימו מוכיחה את ג'ו על שנטשה את הכתיבה כמשאת הנפש העיקרית בחיים, וטוענת: "הדרך להיות סופרת אינה להיתקף ענווה בריאה ו'לחכות עד שאבין'. הדרך העדיפה היא לכתוב זבל ועוד זבל ועוד זבל, עד שבתהליך אטי, מסתורי ושברירי, תהליך שקל מאוד להפריע לו ולרמוס אותו, משהו שם נדחס והופך ליהלום" – קביעה שסופרים רבים ודאי יחלקו עליה; היא שבה ומכנה את בר דמות אפרורית, "דב שמכרכר סביב ג'ו", ואת נישואיה של ג'ו איתו כהחמצה וויתור כואב. לדעת פרימו – רוב רובן המכריע של הקוראות נשאר עם טעם חמוץ בשל בחירותיה של ג'ו. אני אישית נשארתי עם טעם חמוץ אחרי אחרית הדבר של רינת פרימו, שכן לכנות את פרופסור בר דמות אפרורית ולטעון שנישואיה של ג'ו הם פשרה, משול בעיניי לפספוס מוחלט של "נשים קטנות". שוב ושוב מודגשת התמה המוסרית העוברת כחוט השני לכל אורכו של הספר, ואף תיאוריית מגדר לא תשכנע אותי כי לואיזה מיי אלקוט שזרה אותה רק כדי לעמוד בתקנים המוסריים המחמירים של זמנה: האמונה בטוב לב כמעלה החשובה והיקרה ביותר בבן-אנוש, החשובה יותר ממעמד, יופי, כבוד, ידע ואפילו חוכמה; וכן האמונה כי אהבה בחייו של כל אדם – כן, גם אם הוא אשה עצמאית וחושבת – היא הדבר החשוב מכל, יותר מנוחות כלכלית, מעמד או הצלחה מכל סוג שהוא. ג'ו לא "מתפשרת" כשהיא מתחתנת עם בר – היא נישאת לאהבת חייה: אדם עדין, טוב לב באופן קיצוני כמעט ובעל אינטלקט מפותח ביותר. ללואיזה מיי אלקוט לא היה שום דבר נגד רווקות: כבר בתחילת הספר גברת מארץ' אומרת לג'ו: "עדיף להיות רווקה מאושרת מאשר רעיה אומללה או נערה בוטה שמחוללת מהומות כדי למצוא בן זוג"; באחד הפרקים האחרונים בספר, כשג'ו מהרהרת באפשרות שתהפוך ל"אישה ערירית" שהעט הוא בן זוגה, הסיפורים הם ילדיה והתהילה – אם אכן תגיע מתישהו – תהיה קצרה ומאוחרת מדי, אלקוט ממשיכה לתוך מה שהיא עצמה מכנה "הרצאה" (ובתרגום הישן "הטפה"), אודות אנשים עריריים וההתעלמות והזלזול הלא מוצדקים שהם זוכים להם מצד החברה, נושא שאלקוט הכירה מקרוב ודאי, שכן היא עצמה לא נישאה ולא הולידה ילדים.

 

לואיזה מיי אלקוט בערוב ימיה

זכותו של כל אחד לפתח אילו תזות שהוא רוצה לגבי "נשים קטנות". אלא שמבחינת אחריות המו"ל והעורכים, ראוי היה בעיניי, אם כבר מוציאים את "נשים קטנות" מחדש בתופים ומחולות, לתת אחרית דבר מושכלת ונרחבת על לואיזה מיי אלקוט עצמה: על רקעה התרבותי ומשפחתה, שהיוותה השראה למשפחת מארץ'; על אביה ורעיונות החינוך החדשניים שלו (הוא זה שהטמיע רעיונות כמו טיול שנתי, שיעורי התעמלות והפסקה גדולה במערכת החינוך האמריקאית), על ההוגים הגדולים שלאורם התחנכה (כראלף וולדו אמרסון והנרי דיוויד ת'ורו, למשל) על הסופרז'יסטיות המסורה שלה (היא עברה מבית לבית כדי להחתים גברים ונשים על עצומות לתיקון חוקי שוויון הנשים והיתה האשה הראשונה שמימשה את זכות ההצבעה לבחירות במחוז מגוריה, קונקורד), על הרומן שלה עם בן דמותו של לורי, לדיסלאס ווסניבסקי – צעיר פולני איתו התחברה במהלך טיולה באירופה, ועל עבודתה הספרותית לפני ואחרי "נשים קטנות".

באופן זה הייתה ההוצאה מעניקה פרספקטיבה רחבה ליצירה המשפיעה הזו וליוצרת החשובה שלה, ומרחיבה את השכלתן של הקוראות הצעירות והבוגרות גם יחד. זאת במקום לכפות עליהן תיאוריות שכבודן במקומן מונח, ועם זאת הן מתאימות יותר לקורס מתקדם על נראטיב ומגדר מלאחרית דבר של ספר נעורים, בייחוד כשהתחושה היא שהמסקנות מאלצות את הספר להתיישר לפי התיאוריות ולא להפך. אחרית דבר מפורטת ומעניינת אודות לואיזה מיי אלקוט היתה נותנת את הכבוד הראוי לסופרת הראויה, וכן מעניקה איזושהי משמעות אמיתית למשפט הבומבסטי (והקצת מופרך) על הכריכה האחורית "ספר שאין ראוי ממנו לתואר קלאסיקה".

 

לואיזה מיי אלקוט בצעירותה

אתר עם שפע מידע לואיזה מיי אלקוט ופועלה

חמש עובדות שלא ידעתם על לואיזה מיי אלקוט

פורסם בנוסח מקוצר וערוך במוסף הספרים של הארץ, 9.3.2011

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

21 מחשבות על “נשים קטנות

  1. חכי חכי שאכתוב על הספר הזה. ילדים צריכים להיזהר מעצי באובב וילדות מנשים קטנות!

    פורסם ע"י מרית בן ישראל | מרץ 9, 2011, 9:43 pm
    • אני עומדת מתחתנת שבוע הבא, אני רוסיה דרך אגב, יש לכן שמלות כלה קלאסיות להמליץ לי ואיזה ספר טוב שישכיל אותי לפני החתונה.

      פורסם ע"י Moran Rahamim | מרץ 15, 2012, 9:54 am
  2. אני מבינה שאת לא אוהבת אותו 🙂

    פורסם ע"י mashkazg | מרץ 9, 2011, 10:11 pm
  3. ניתוח מעניין, תודה.
    את מסתייגת מקריאה פמיניסטית של "נשים קטנות" ואכן מהבחינה הזו הרומאן מאד בעייתי. בכל זאת הייתי רוצה להציע תמיכה לקריאה קצת יותר פמיניסטית של לואיזה מאי אלקוט בעזרת הנובלה למבוגרים שכתבה "Behind a Mask". זהו סיפור קודר על אשה צעירה ומוכשרת מהמעמד הנמוך שנאלצת לתעל את כל פיקחותה ל-"תחבולות נשיות" נבזיות כדי לשרוד. מעין שילוב ציני קצר של "ג'ין אייר" ו"יריד ההבלים". בהקדמה למהדורה שבידי תהתה דוריס לסינג האם בנות מארץ' היו מורשות לקרוא את הנובלה השחורה הזו, אבל העובדה היצירות נכתבו בידי אותה סופרת מאפשרת לקרוא את "נשים קטנות" בגישה חתרנית יותר. אני מחבבת את מי אלקוט הרבה יותר מאז קראתי את "מאחורי מסכה"…

    פורסם ע"י שירלי | מרץ 10, 2011, 6:34 am
    • תודה לך, שירלי.
      האמת שאני לא בדיוק מסתייגת מקריאה פמיניסטית של "נשים קטנות", רק מקריאה שכופה תיאוריות על הסיפור כנגד הגרעין של המהות שלו… 🙂 אני מודה שבאופן כללי אני לא ממש מתחברת למה שנקרא "פוליטיקה של זהויות", של קריאות חברתיות, לעתים קרובות כרונוצנטריות, של יצירות ספרות. אבל גרמת לי לסקרנות גדולה לגבי הספר שדיברת עליו ושלא קראתי. אנסה להשיג אותו. ושוב תודה.

      פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 9:06 am
  4. עם כל ההסתייגות שיש לי ממאמרים ארוכים, חבל שב"הארץ" קיצצו את הרשימה

    פורסם ע"י מוטי | מרץ 10, 2011, 8:22 am
    • תודה, מוטי 🙂 אני מאמינה, ברוח של פטריוטית תאגידית, שבאף עיתון אחר לא היו נותנים לי לפרסם אפילו את ה-1200 מילה שכן פורסמו. העיתון (כאידאה וכחומר ממשי) הולך ופוחת ו… טוב, בשביל זה יש לי בלוג.

      פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 9:08 am
      • הרשימה שפורסמה היתה מצוינת, אבל מה שהושמט היה חשוב לא פחות – למה בכלל אכפת לך מהספר הזה (והרי בשביל זה הגענו לכאן).
        (תאגיד נפלא דרך אגב (ביחוד מדורי הספרות השונים (שלושה עד ארבעה ביום טוב)) ואני מתנגד בתוקף לכל נסיון להטיל עליו חרם או להוציא את דיבתו רעה)

        פורסם ע"י מוטי | מרץ 10, 2011, 9:32 am
  5. אני מסכים עם מוטי. המאמר שלך חשוב וגם אם קיצצו כמה חלקים יותר "רומנטיים", עדיין היה מקום לכל מה שכתבת. יש עוד הרבה מה לומר, אמשיך בקרוב, רק אומר לך שטוב שכתבת.

    פורסם ע"י יותם שווימר | מרץ 10, 2011, 9:30 am
  6. ואגב, העטיפה גם כלל לא מתאימה לקהל היעד.

    פורסם ע"י יותם שווימר | מרץ 10, 2011, 9:33 am
  7. מוטי (משום מה הוורדפרס לא נותן לי לשרשר לתגובה שלך). מסכימה איתך לגבי איכות התאגיד באשר למדורי ספרות. אין באף תאגיד אחר מאותו התחום… 🙂
    יותם, שוב תודה! אצפה מאוד לקרוא מה יש לך לומר.

    פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 9:34 am
  8. אני מאמינה שקהל היעד הוא בעיקר נשים כמוני, שגדלו על מהדורות ישנות יותר, ולא נערות מתבגרות בנות ימינו. ומכאן גם אחרית הדבר, שאפילו אם לא היו לי הסתיגויות ממנה, לדעתי היא לא מתאימה ברוחה כאחרית דבר של ספר נעורים. אני חושבת שהרעיון הוא לפתות נשים מסוגי עם עטיפה כזאת, בקיצור. מה שהיה עשוי לעבוד עם כל כותר אחר שיש לו איזושהי רלבנטיות לאימאג' המוצג… 🙂

    פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 9:38 am
  9. אוף, כמה פעמים קראתי את הספר הזה, כמה פעמים בכיתי (כשבת' מתה), כמה אהבתי את ג'ו. שכנעת אותי לגמרי
    לא לגעת במהדורה החדשה. (את הישן 'גנבו' לי). אותו דבר קרב בתרגום החדש של 'האסופית' שפספס את כל היחוד של השפה המליצית של הגיבורה אן, את כל הרוח התקופתית ששרתה על הסדרה הנפלאה הזו. אני חושבת שאת צודקת לגמרי בקביעה שצריך לקבוע כללים לתרגום קלאסיקה. להרוס ספרות יפה כזו, זה ממש פשע בעיני- ואין מה לעשות, השפה היא מרכיב מרכזי במתכון. ואגב, לא יזיק אם גם הדור הצעיר ייחשף לשפה קצת יותר עשירה מ'היי' ו'ביי'. תודה לך על הרשימה.

    פורסם ע"י ora21 | מרץ 10, 2011, 12:38 pm
    • שאלת תם לגבי קהל היעד: האם נערות בימינו מוכנות בכלל לגעת הרומאן הזה (בתרגום זה או אחר)? המדגם שלי כולל רק בנים ולאחרונה חוויתי כשלון חרוץ עם "המוהיקני האחרון", בתרגום לא מאד עדכני אבל בהחלט לא מיושן, כך שאני לא חושבת שהשפה היא הבעיה. אני חשבתי שזה ספר הרפתקאות לבנים שמשקף את הנורמות של תקופתו ואז נאמר לי שמעצבן לקרוא כמה שהבחורות שם תלותיות… 🙂

      פורסם ע"י שירלי | מרץ 10, 2011, 12:53 pm
      • שירלי, ניסיתי גם לבדוק, אבל לא הצלחתי. אני מאמינה שפחות השתנה בעשרים, שלושים שנה האחרונות ממה שנדמה לנו: חובבי וחובבות הספרים יגיעו לשם איכשהו, והרוב שקורא מקסימום הארי פוטר (שאני אוהבת! 🙂 ויומנו של חנון – לא.

        פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 12:57 pm
    • תודה על התגובה 🙂
      חייבת לציין שהתרגום החדש הוא לא נוראי ולא פשע בעיניי. הוא תרגום סביר, עדכני ובחלקים מסוימים גם מבהיר – לא מפשיט ולא משטיח – כמה עמימויות אנאכרוניסטיות. מה שקומם אותי היה העטיפה הכללית של ההוצאה החדשה, וכן טעם אישי (שרבים חולקים) לעברית העסיסית יותר, בעיניי, של שלמה ערב.

      פורסם ע"י mashkazg | מרץ 10, 2011, 12:55 pm
  10. רב תודות, מאשה. נהניתי, ולא לראשונה, מביקורתך המחכימה ובייחוד מנימתה המאוזנת. זכורה לי גם מעין מסה מקסימה שכתבת בזמנו על האנימציה הרוסית. אם תסתקרני, אשלח לך קובץ המכיל הקלטה קולית של נורשטיין קורא מתוך שירו של המשורר הארגנטיני חואן חלמן (Juan Gelman). מופלא, לטעמי.

    פורסם ע"י ארתור | מרץ 12, 2011, 4:45 pm
  11. טוב, מעניין. אבל אני חוששת שאני מסכימה דווקא עם הביקורת הפמיניסטית על הספר. קראתי אותו בתור ילדה, ותמיד הצטערתי נורא על מה שקרה לג'ו: מדמות של נערה מעניינת מצחיקה שוברת מוסכמות ואינטיליגנטית היא הפכה לדמות מוסרנית כנועה למדי ובהחלט משעממת ביותר. שלא לדבר על הבחירה הרומנטית שלה, שאף פעם לא שכנעה אותי באמת. תמיד הרגשתי שהיא התחתנה עם הזקן בגלל שחששה שכבר אין לה הרבה ברירה…ולמרות הכל לא רצתה להיות ערירית כמו לואיזה מיי אלקוט עצמה. אני נוצרת את ג'ו הנערה הפראית. את התמורה העצובה שחלה בה הדחקתי.

    פורסם ע"י לבנה | אפריל 23, 2012, 8:31 am
  12. לקח לי המון זמן אבל סוף סוף כתבתי. קישרתי לפוסט הזה אבל משום מה אין פינגבק. הנה הלינק על כל פנים
    http://maritbenisrael.wordpress.com/2014/08/16/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%AA/

    פורסם ע"י מרית בן ישראל | אוגוסט 16, 2014, 3:13 pm

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מרץ 2011
ב ג ד ה ו ש א
« פבר   אפר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: