//
you're reading...
מהעיתונות, תרבות רוסית

שש דמויות מחפשות מחבר במוסקבה

"תתכוננו לעיר מכוערת", אומר רועי חן, מומחה לענייני מוסקבה, לפני שעולים לטיסה. למראה ההפתעה והאכזבה המתעוררת על פניהם של חברי הלהקה הצברים, הוא מוסיף בעידוד: "אבל הכל יכול לקרות". "כמו מה?" שואל יובל ינאי בחשד. "רצח. שוד. תקרית אנטישמית" מרגיע חן בחיוך רב חסד.

לפני כחודש נסעה קבוצה גדולה מתיאטרון גשר להציג במוסקבה את "שש דמויות מחפשות מחבר" (מאת לואיג'י פירנדלו, בעיבודו של רועי חן ובבימויו של יבגני אריה), אחת ההצגות המצליחות ביותר שלה בשנה האחרונה. ההצגה עוסקת בחזרת תיאטרון שלתוכה מתפרצות שש דמויות "מהחיים", שדורשות שמישהו יכתוב אותן לבמה. ההצגה הוזמנה לפסטיבל "מסכת הזהב", אירוע תיאטרלי יוקרתי המציג את ההצגות המובחרות ביותר של השנה.

זו לא הפעם הראשונה שתיאטרון גשר מציג במוסקבה – עיר המולדת של מייסדיו ורבים משחקניו הוותיקים. ובכל זאת יש משהו חגיגי בנסיעה הספציפית הזאת: עשרים שנה בדיוק חלפו מאז שיבגני אריה וקומץ שחקנים ותלמידים שהגיעו איתו ממוסקבה הציגו בבימרתף בתל אביב את "רוזנקרנץ וגילדרשטיין מתים", וקבעו רף חדש של סטנדרטים ואיכות לתיאטרון הישראלי. מאז הפך תיאטרון גשר ליצור כלאיים יחידי במינו – ההצגות דוברות עברית, אך הבמאי הראשי והמנהל האמנותי – יבגני אריה, שכבר הפך לדמות אגדית גם בישראל וגם ברוסיה – אינו דובר אותה. הדרמטורג של התיאטרון, רועי חן, הוא תופעה מיוחדת במינה, מעין מולקולת מראה של התיאטרון עצמו: בן למשפחה מרוקאית וס"טינקית, שהתאהב בספרות הרוסית בנערותו, למד רוסית בכוחות עצמו והפך, בין השאר, למתרגם מחונן מרוסית ובשנים האחרונות, כאמור, לדרמטורג תיאטרון גשר.

במאי: "בסדר, בסדר, אבל לאן זה מוביל כל זה?" האב: "לדרמה שלנו". במאי: "לדרמה?" האב: "דרמה יש לכל אחד, לא משנה אם נולדת גבר או אישה, או דמות". במאי: "ותן לי לנחש – אתה נולדת דמות".

("שש דמויות מחפשות מחבר", מאת לואיג'י פירנדלו, עיבוד ונוסח עברי: רועי חן)

אנחנו נפגשים במיניבוס ההסעה לשדה התעופה, באישון לילה. רועי חן מתבדח כשהוא מתאר את היום העמוס שעבר עליו ואת שיחת הטלפון שערך עם הבמאי, יבגני אריה, כמה שעות לפני הטיסה, שיחה בה נשאל חן על ידי אריה בהלצה: "אתה זוכר משהו מההצגה? מי זה פירנדלו בכלל?" שגם קבע כי הטיסה באמצע הלילה מתאימה לקצת עבודה דחופה משותפת. השחקנית נטע שפיגלמן מציגה את המגפיים היפים שקנתה לכבוד הנסיעה ומצהירה שקנתה גם זוג נוסף, של מגפי סקי, כדי לשרוד בקור המוסקבאי הנודע לשמצה. השחקן יובל ינאי מכריז כי הצטייד בביגוד תרמי מלבר ומלגו – תחתונים, גרביים, גופייה וגטקס. בכל זאת, אמצע מרץ בבירה הקפואה זה עסק לחשוש ממנו. רועי חן מזכיר בעצלתיים את הבויאבז של מסעדת ז'ן-ז'ק במוסקבה כמנת דגל שיש לשאוף להגיע אליה במהלך המסע.

ברחבי נמל התעופה הלהקה מתחילה להתקבץ לאט לאט. בזה אחר זה מופיעים אנשי צוות, פועלי במה, אנשי הנהלה, ושחקנים: לוסי דובינצ'יק אוחזת בידה של אחותה בת העשר שני (שמשחקת בהצגה); ישראל סשה דמידוב, נטשה מנור, אורי יניב, אלון פרידמן, משה איבגי, ליליאן רות חיילובסקי ובנה הצעיר שון, יבגני טרלצקי. כולם עושים צ'ק אין ועולים לדיוטי פרי.

מתחם ההמתנה לבורדינג מתחלק לשניים: בצד אחד – אנשי תיאטרון גשר: אורי יניב ויובל ינאי משחקים שבץ-נא באייפון; משה איבגי שקוע בקריאת הספר "אלוהים אינו גדול – איך הדת מרעילה את העולם" של כריסטופר היצ'ינס. בצד השני – קבוצה של נערות יהודיות-אמריקאיות שמקשיבות לשיעור ספונטני של רב מלא מרץ, באנגלית רווית יידיש. אל קבוצת התיאטרון מתקרב במבט נזעם רומן קבטנר, המנהל האדמיניסטרטיבי – אדם טוב מזג בדרך כלל – מלווה באשתו לאורה ובכלבה סנדי, שמשחקת את הכלב צ'כוב בהצגה.

"מה זה הקשקוש הזה, שכולכם עוברים צ'ק אין מתי שבא לכם ולא מחכים שאני אחלק לכם את הכרטיסים באופן מסודר?" הוא רושף. "אני צריך לדאוג אם כולם הגיעו כמו איזה גננת?" חברי הלהקה ממלמלים תירוצים והתנצלויות.

הטיסה עוברת בנמנום המתבקש. הנחיתה מלווה במחיאות כפיים, מעשה אנאכרוניסטי שעדיין מחמם את הלב איכשהו, פועל יוצא כנראה של קבוצת הנערות היהודיות-אמריקאיות. שדה התעופה דומודדובו מפתיע בתחילה באווירה הבינלאומית שלו – שלא כשדה התעופה שרמטיבו הזכור לי מטיסות קודמות למוסקבה הוא מרווח, מואר, שקט, בעל עיצוב נקי ומסדרונות מעבר מעוטרים בכרזות, בסגנון המקובל במערב. ההגעה לביקורת הדרכונים מטשטשת קצת את הרושם הזה, כשתורות גדולים משתרכים לפני הדלפקים המועטים. לוסי דובינצ'ק, עדיין אוחזת ביד איתנה בזרוע אחותה הקטנה, ממלמלת שזה מזכיר לה קצת את השואה. זאת הפעם הראשונה של שני במוסקבה (וברוסיה בכלל), ובמידה מסוימת גם לוסי עצמה, מאז שעלתה: "הייתי פה לפני כמה שנים לצורך צילומי סדרה", היא אומרת, "אבל הייתי סגורה באולפן ולא ראיתי מטר ממוסקבה".

כשמגיע תורי סופסוף לגשת לדלפק, השוטרת כמעט לא מסתכלת עליי. אני מדברת איתה ברוסית עם המבטא הקצת משונה שלי, של בת להורים מעליית שנות השבעים. הפקידה מקרבת אליי פתקית באצבעה. זו מתגלה במבט מדוקדק יותר ככרטיס ביקור של פסיכולוג מופרך כלשהו. המחווה מפתיעה אותי. אני תוהה מה גרם לה לחשוב שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. כשאני שואלת חלק מחברי הלהקה אם גם הם זכו לפעולת פרסום כזו במהלך ההחתמה על הדרכון, כמה גבות מורמות. הכרטיס עם הטקסט העילג מחלץ פרצי צחוק מדוברי הרוסית, ומישהו מסכם בעליצות: "היא בטח התבלבלה וחשבה שאת מרגלת, וזה איזשהו קוד דיפלומטי". אם ככה, היא לא כל כך טעתה בעצם, אני חושבת לעצמי בשקט.

הרושם הנעים והקוסמופוליטי של הכניסה לשדה התעופה מתעמם לחלוטין בשלב איסוף המזוודות. אולם האיסוף הוא חלל קלסטרופובי, צפוף, חשוך ונמוך תקרה להתמיה. המזוודות מבוששות לבוא במשך כשעה ארוכה. רבים מנצלים את האתנחתא בשביל לסיים בנחת בקבוקוני אלכוהול מהסוג שמחלקים במטוסים, רבים מעשנים כקטרים בחדר העישון שנראה כסדנת עיבוד עורות כלשהי, והשאר פשוט מצטופפים בקבוצות קטנות ומקבלים את המציאות הכמו-סובייטית בהשלמה.

"יש פה תחושה של סוף העולם, משהו אפוקליפטי שמנקז הכל לתוכו" אומר משה איבגי בעודו מחייך בנעימות ממושבו על אחת המדרגות. זוהי הפעם הראשונה שלו ברוסיה. יבגני אריה, מסכים איתו בהינד ראש. סופסוף משתחררות המזוודות. מתברר שרק התיקים שלי ושל אריה עדיין לא הגיעו. בעוד אני מדמיינת בחשש את הימים העגומים שהולכים לעבור עלי במחיצת אותו סוודר מגרד, אריה רוטן: "יופי של התחלה, איבדו לי את התיק".

אך האבידות צצות והלהקה מוכנה להפליג אל נבכי מוסקבה רבתי. "כולם פה?" צועק רומן קבטנר וחברי הלהקה מהנהנים. "לא, ככה זה לא טוב", פולט ויקטור סולוקוב, מנהל הבמה והשחקנים למוד הסבל. הוא סופר ראשים במהירות בעוד כשלושים אנשים בערך מתקדמים לעבר אולם היציאה.

סופסוף עולה הלהקה על האוטובוס, כשבכל מושב מחכה שקית של הפסטיבל – עם תוכניית הפסטיבל, פנקס רשימות, תג וחפיסת שוקולד. "לא פייר, הכל ברוסית" רוטן השחקן אלון פרידמן. רומן קבטנר שב ומדגיש את הסכנות שבהסתובבות עצמאית ברחבי מוסקבה: לא ניתן להשתמש בשירותים היעילים של המטרו המוסקבאי המפורסם ללא ידיעת רוסית. הוא שב ומבקש: "בלי אילתורים, בבקשה". אלון פרידמן אומר לעצמו בשקט כמה מילים ברוסית מושלמת. "מה זה?" אני מגיבה מיד. "בכל זאת שמונה שנים בתיאטרון, לומדים משהו".

מוסקבה היא עיר פקוקה באופן שערורייתי. שעות השיא מתמשכות מהבוקר עד הערב, ושדרות שלמות נסגרות לתנועה בכל שעות היום – כשהנשיא או חשובים אחרים עוברים עם שיירותיהם, מה שהופך את העומס למפלצתי ממש. העיר מכוסה בשלג אפרפר של סוף החורף, ומופגזת בשיטפון פרסום שחוצה את סף הזיהום הוויזואלי: ומכל עבר ניבטים שלטי רחוב עצומים, מודעות ענק, מסכי פרסום דיגיטליים ופרסומות מהבהבות. אני חוטפת בחילה מהרעש הפרסומי ועוצמת את עיניי העייפות.

חבורת הצעירים צוהלת במושבים האחוריים, ואילו רוב חברי הלהקה המבוגרים יותר בוהים מהחלון או מנמנמים. רועי חן שולף באיזשהו שלב את המפוחית שלו ונושף בה בעוז, מפגין את המרץ הבלתי נדלה שלו, ושני דובינצ'ק חוזרת לסיבוב מלא ונוסף בין כל מושבי האוטובוס, מציגה לראווה את השן שנפלה לה.

כנסיית עץ עם כיפות בצלים מסורתיות באמצע הדרך סוחטת אנחות התפעלות מצברים ורוסים כאחד. "איפה בתי הכנסת?" קורא דמידוב בהרמת גבה אירונית. הלנה מרזינובסקי, המאפרת, נהנית במופגן מהנופים המושלגים: "איזה מרחבים, איזה נופים יפים. כבר שכחתי מה זה…", היא אומרת. אחד מאנשי הצוות שיושבים בסמוך אליה מפטיר: "אני מעדיף את הנופים שלנו". "למה אתה מתכוון, להרי אוראל?" שואלת הלנה בעוקצנות. "לא, לתל אביב" הוא מחזיר ביובש.

סופסוף מגיעה הלהקה למלון הולידיי אין ברחוב סושבסקיי ואל (אחד מחמשת מלונות הולידיי אין שבמוסקבה, רק ללמדך על גודלה הבלתי נתפס של העיר הזו). המלון ממוקם בטבעת הכבישים השלישית, כלומר כמעט במרכז, לפי המונחים המוסקבאיים.

את הלהקה פוגשים אנשי תיאטרון שהגיעו יממה קודם: לנה קרינדליין, מנכ"לית התיאטרון ואחת ממייסדיו, יחד עם בנה סאשה, קולנוען שמתפקד כמתורגמן בתיאטרון ומצלם בימים אלו סרט דוקומנטרי אודותיו, וגם סווטלנה דמידוב, אשתו של סאשה ושחקנית התיאטרון, שהגיעה להופעות הנוכחיות כמדובבת ההצגה באוזניות הצופים. איתה מקביל את פני אביו בנם עמנואל, נער נעים סבר וארוך גפיים שמשמש כראש כנופיית הקטינים, הכוללת אותו עצמו, את שון חיילובסקי ואת שני דובינצ'ק. יחד איתם מפציעה סבתן של הדובינצ'יקיות, לודמילה, שהגיעה מאזור נובגורוד (המרוחק יותר מעשר שעות ברכבת), כדי לשמש כאפוטרופוס נוסף לשני בת העשר.

בערב ניגש אלי בחור מסוקס ושואל אותי אם אני מהקבוצה של גשר. "אני המאבטח המקומי שלכם", מבאר האלמוני ברוח טובה. "אני פשוט אשב פה, ואם מישהו מעליב מישהו מכם, מיד תפנו אליי" הוא מוסיף בקול מעודד. אני מיד נתקפת חששות.

"כולם אומרים: הקרמלין, הקרמלין. מכולם שמעתי עליו, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בעצמי. כמה פעמים כבר (אלפי פעמים), עם הראש בעננים מרוב שתיה, או הרוס עד העצם למחרת, עברתי את מוסקבה מצפון לדרום, ממערב למזרח, מקצה לקצה, רובע אחרי רובע – או סתם בערבוביה – אבל את הקרמלין לא ראיתי אף פעם".

("מוסקבה פטושקי", ונדיקט ירופייב, תרגום: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 1994)

הבוקר הראשון במוסקבה מתחיל בארוחת הבוקר. בנוסף על ההיצע הרגיל של בית מלון מכובד, פה מוצעים גם בליני מסורתיים (מעין פנקייקס), ודגים מעושנים ומלוחים לרוב, וליד מיחם הקפה הסטנדרטי יש גם סמובר חשמלי כסוף ואלגנטי.

חברי הלהקה מתאספים אט אט, פועלי במה אוכלים עם אנשי הנהלה, שחקנים מבוגרים חולקים קנקן קפה עם צעירים יותר. עד מהרה פונים חובבי העישון אל עבר הלובי, הסובלני ביותר כלפי מעשנים.

מלבד אנשי הלהקה, מתאספים שם גם חברי נבחרת היאבקות טורקית, שבאו להתחרות ברוסיה. יבגני אריה שואל את איבגי באנגלית אם הוא הספיק לראות משהו ממוסקבה. "בעיקר שלג חום" עונה איבגי. "גם לא תראה", מבטיח לו אריה ומוסיף: "אין מוסקבה. לא נשאר ממנה כלום". לאחר כמה שניות של הרהור הוא מוסיף: "אולי בכל זאת היום תראה משהו", כשהוא מתייחס לסיור התיירותי שרוב השחקנים מצטרפים אליו בשעה 11. "אתה מתכוון מה שנשאר אחרי פוטין?" שואל איבגי את אריה בחיוך, ואחרי שאריה מחייך חיוך עצוב של "כמובן", איבגי מביט סביב בחשש מוגזם בכוונה ומוסיף: "או שאסור להגיד דברים כאלה?". החיוך על פניו של אריה מתרחב כנענה להתגרות קדומה יותר והוא אומר: "אני לא מפחד משום דבר. ואתה?"

השיחה קולחת בטבעיות להפגנות בטורקיה שאיבגי צפה בהן בטלוויזיה בליל אמש. הוא טוען שהאסלאמיסטים הטורקים מתקרבים ברוחם לאיראן. השיחה מתנהלת באנגלית כאמור, ובחורה צעירה ויפה מהקבוצה הטורקית חשה צורך להתערב. "אני ממש לא מסכימה איתך", היא אומרת לאיבגי בנזיפה מנומסת. הבחורה ואיבגי נסחפים לדיון פוליטי חפוז. "השקענו כל כך הרבה זמן, משאבים ואנרגיה בבניית טורקיה חילונית וליברלית", מסכמת הטורקייה הצעירה. "אני לא מאמינה שאפשר להרוס את זה בקלות כזאת". איבגי מניד בראשו כאדם שראה תהפוכות בעולם. "לבנות לוקח המון זמן", הוא אומר לה בנחת. "להרוס אפשר ביום אחד".

הסיור במתחם הקרמלין מתגלה כמעניין ביותר. המדריך אלכס, יליד רוסיה דובר עברית, שופע עובדות ואנקדוטות היסטוריות, והשמש מאירה ומחממת את האיברים שקופאים באזורים מוצלים. לנה קרינדליין מספרת לי ששלושים שנה היא גרה במוסקבה ומעולם לא הייתה בתוך הקרמלין. "אפילו לא פעם אחת?" אני מפקפקת. "אולי בטיול של בית הספר" היא אומרת בניסיון להיזכר. גם ליליאן רות חיילובסקי, אשה אצילית, שקטה ויפה, אומרת חרש כי מעולם לא הייתה כאן. אני מזכירה לה את ההתחלה של הספר הקאנוני "מוסקבה-פטושקי", בה מתוודה המחבר כי מעולם לא ביקר בקרמלין. ככל דוברי הרוסית, היא מתקשה להאמין בתחילה כי קראתי אותו בעברית, ובכלל – שקוראים שרוסית אינה שפת אמם מסוגלים בכלל להעריך את היצירה הספרותית הזו. אני מבטיחה לה בכל חום לבי שנילי מירסקי תרגמה את ירופייב בצורה גאונית ממש, ושצברים רבים מתייחסים אל "מוסקבה פטושקי" כאל ספר פולחן. חיילובסקי נאנחת ומתחייכת. "נו, העיקר שנהנית כשקראת אותו", היא אומרת, ובקולה עדיין פקפוק מסוים.

ההליכה במתחם הקרמלין נינוחה, אם כי קיים איסור חמור לרדת מהמדרכה. כל הצבת רגל על פני הרחבה עצמה, מעבר למדרכה, נתקלת מיד בצעקות מפי השומרים. "למה אסור לרדת?" מנסים לברר החברים הנאיביים יותר שבקבוצה. "ככה. אסור וזהו", מתקבלת התשובה מפי ילידי רוסיה.

שני דובינצ'ק מנהלת מלחמת כדורי שלג בכל מטרה אפשרית. לוסי מגלגלת עיניים ואומרת: "יש סיכוי טוב שאני אשתגע בקרוב". כשהיא נשאלת מדוע, היא מנידה את מבטה אל סבתה, מייצגת נאמנה של הסבתא הרוסית האופיינית, שמביעה את אהבתה הגדולה לנכדותיה בהתרעות בלתי פוסקות להתעטף היטב.

הכיכר האדומה נחצית במהירות – אין זמן להתפעל מגופתו החנוטה של ולדימיר איליץ לנין – והלהקה מתאספת לצילום מסורתי על רקע קתדרלת ואסילי הקדוש, הסמל הידוע ביותר של מוסקבה.

משה איבגי ואורי יניב על רקע שלט חוצות עם הכיתוב ברוסית: "אהלן, מוסקבה"

לילי רות וסווטה דמידוב, עם בניהן שון ועמנואל, בכיכר האדומה

אלון פרידמן על רקע קתדרלת ואסילי הקדוש

יובל ינאי בכיכר האדומה

משה איבגי נושא עיניים לשמיים, הכיכר האדומה

סשה דמידוב, לוסי דובינצ'ק וסבתא לודמילה

חיילי המשמר עוברים בסך. לא על המדרכה

אלון פרידמן, נטע שפיגלמן, לוסי דובינצ'ק ואחותה שני. מצטיידים

לילי רות, סשה וסווטה דמידוב

איבגי בשלג

חברי הלהקה בחזית קתדרלת ואסילי הקדוש

משם ממשיכים לביקור בבית כנסת שהוא גם מוזיאון, יד למורשת היהודית ולשואה, הממוקם בהר ההשתחוות של מוסקבה, לצד מסגד וכנסיה. אחרי ההליכה בת השעתיים באוויר המוסקבאי הצונן עד קפוא – תה, קפה וקרקרים המקבלים את פני הלהקה בלובי הזעיר של המוזיאון זוכים להתנפלות רבתי. תוך שלוש דקות הכיבוד הצנוע נעלם כלא היה. כשהאחרונים להשיג כוס תה עדיין נושפים על המשקה הרותח, מופיעה מדריכה של המוזיאון: גברת מהממת בחליפה שחורה-כסופה, הנראית מוכנה ככל האפשר לחתונה רעשנית ביותר. המדריכה מסבירה כי הזמן מועט והמלאכה מרובה, ותחילה הלהקה נקראת לגשת לאולם בית הכנסת. מרגע שהוצעו בנדיבות כזו, קשה להיפרד מהמשקאות החמים – שעדיין לא נלגמו עד חציים – וחלק מחברי הלהקה כווים את לשונם במטרה לספוג עוד כמה טיפות של נוזל מחמם קרביים. "אני מזמינה!" שבה וחוזרת המדריכה בעברית עם מבטא של אחת הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ולבסוף נכנעת הקבוצה ופוסעת אחריה.

המדריכה היא עוברת בזריזות שלא תיאמן על מוצגי המוזיאון להיסטוריה יהודית ברוסיה – בגדים, מסמכים וכלי בית חולפים ביעף – ולבסוף מודיעה: "ועכשיו נרד לאולם השואה. בבקשה לחיות בשכירות". גבות מופתעות מתרוממות ורק המדרגות המפותלות מסבירות את הוראתה המקורית: בבקשה להיות בזהירות. עליצות כללית שנכבשת אך בקושי משתלטת על הלהקה, ואפילו אולם השואה המעוצב בחדשנות לא מסוגל להשבית אותה, המדריכה, מצידה, מגבירה את הקצב אף יותר, כשהיא מקפידה להזכיר כל עשרים שניות שהשואה הייתה "זמן קשה מאוד ליהודים". כשניכר כי ביקור הבזק הגיע אל תומו, פונה אלכס מדריך הסיור למדריכת המוזיאון ומסכם בשם כולם: "תודה רבה ללודמילה". היא מהנהנת בחיוך קפוא ומתקנת: "נטשה". אלכס מתנצל ומיד מציע לנוכחים: "מי שצריך, השירותים משמאל". "מימין", מתקנת אותו נטשה באותו חיוך קפוא ויורדת מהבמה.

המדריכה נטשה. חמישה דרקונים

בדרך לבית המלון, מזכירים יובל ינאי ואורי יניב לרועי חן את מסעדת ז'ן-ז'ק, שעל מרק הבויאבז שלה התפייט בהתרפקות בדרך לנמל התעופה. "זה ממש פה קרוב", מפטיר חן. כגוף אחד מתרוממים "הצעירים", חבורה שמורכבת בעיקר מדוברי העברית כשפת אם, הכוללת גם את איבגי. נהג האוטובוס עוצר בחריקה בתגובה לצעקת "עצור בבקשה!" ולוסי תולה מבט שואל בסבתה. "אולי אני ושני בכל זאת נלך למלון?" שואלת סבתא לודמילה, שכנראה נקעה נפשה מסיורים קבוצתיים. "איך שאת רוצה, סבתאל'ה", עונה בחופזה לוסי ומתחמקת במבטה מנסיונה הנואש של שני להשתחרר מלפיתת הסבתא. הדלתות נסגרות על פניה המאוכזבות של הילדה בת ה-10 ולוסי משחררת אנחת רווחה. ברור שהיא מותשת מחלוקת הקשב הבלתי פוסקת בין אחותה הקטנה וסבתה המבוגרת, אליהן היא מתייחסת בחום רב ובתשומת לב עדינה רוב הזמן.

החבורה רעבה, ולכן אחרי התלבטות קלה מוכרעת הכף לכיוון מסעדה סינית עליה ממליץ סשה קרינדליין. סיעת הבויאבז מנסה לקנות קולות, אבל הרעב וקוצר הזמן מטים את הרוב למסעדה הקרובה. זו מתגלה כמכלול נעים של תפריטים סיניים, יפניים ותאילנדים, ואחרי התעמקות עמוקה ודוממת בתפריט מכתיב קרינדליין ברוסית את המנות למלצרית זעופה. השיחה זורמת בעצלתיים. לוסי דובינצ'ק מזכירה איזו ידיעה ששמעה עליה בחדשות, על רצף של נערות שמתו מהתקף לב, שהמשותף לכולן היה כי הדבר קרה זמן קצר אחרי שהתנשקו בפעם הראשונה. איבגי מספר על סוגיה ממסכת סוטה, של מבחן המים המרים שנעשה לאשה נואפת על מנת להוכיח את חפותה או את אשמתה. הוא מסכם, ולא בפעם האחרונה, כי כל הרעות החולות בעולם נובעות מהשימוש הקלוקל בדת, שהכתיב לאורך ההיסטוריה עריצות, בערות וייאוש. ברקע מזמזמת כל הזמן מוזיקת המעליות של ערוץ האופנה המשודר במסך ענק על אחד מקירות המסעדה.

מהמסעדה לבית המלון חוזרים במטרו. זאת שעת השיא – מה שאומר שמיליוני אנשים יורדים, עולים וחולפים במעברים ובמדרגות הנעות האינסופיות של תחנות המטרו הרבות ולאחר מכן נדחסים כנקניקיות בקרונות הצפופים. כל בלבול או השהייה עשויים לעלות בהליכה לאיבוד ובאיחור לאוטובוס ההסעה לתיאטרון הסטודיו של פומנקו, בו אמורות להתחיל בעוד שעה קלה החזרות.

לוסי דובינצ'ק. יפה לה שלג

נטע שפיגלמן. יפה לה עצי לבנה

דובינצ'ק ושפיגלמן. יפה להן מטרו

"חבר'ה, זו שעת השיא", מכריז בקול סמכותי סאשה קרינדליין, שבתור מוסקבאי לשעבר ודובר רוסית לוקח את הפיקוד עם היעלמותו המסתורית של רועי חן. "יש לנו שני מעברים לעשות בין שני קווי מטרו, אז בבקשה: עיניים אליי וריכוז מוחלט". החבורה, שעד מהרה מקבלת על עצמה את הכינוי "קבוצת חבצלת", מקפידה להישאר צמודה. ההולכים בראש זורקים מבטים ללא הרף אחורה, לוודא שאין חברים שנפלו בדרך, וידיים מושטות לדחוס חברים לתוך קרון שנדמה כי אי אפשר להכניס לתוכו אפילו עוד סיכה. המבצע מוכתר בהצלחה – קרינדליין מצליח להביא את החבורה בקור רוח מוחלט אל רחבת בית המלון, שם כבר נאספה הלהקה כולה כדי לעלות על האוטובוס לתיאטרון המארח של גשר. זהו תיאטרון הסטודיו של פומנקו, אחד התיאטראות הנחשבים והמתקדמים בסצנת התיאטרון התוססת והענקית של מוסקבה.

האב: "אדוני, אנחנו נולדנו בשביל לעלות על הבמה". הבמאי: "אבל אתם לא שחקנים, נכון?" האב: "לא, התכוונתי שנולדנו שיעלו אותנו על הבמה…"

("שש דמויות מחפשות מחבר", מאת לואיג'י פירנדלו, עיבוד ונוסח עברי: רועי חן)

השעה חמש וחצי בערב, ועם ההגעה לתיאטרון פומנקו השחקנים חומקים מיד לחדרים שהוכנו להם. פועלי הבמה דופקים מסמרים אחרונים על חלקי התפאורה, אותה הקימו במשך כל היממה האחרונה, וניכר כי המתח גואה. אני נכנסת לחדר ההלבשה שחולקים פרידמן ואיבגי. פרידמן מצביע על שולחן האיפור שלו ואומר: "אני בטוח שזה חדר של דיווה. יש פה בקבוק בושם מהודר, חבילת קלפים, סיגריות דקות וגם טלפון ביתי, שאפשר יהיה להתעדכן בהפסקה". סשה דמידוב מתראיין לתחנת טלוויזיה מקומית בחדר הירוק. לאורה קבטנר יושבת בנחת עם הכלב סנדי, שזוכה לליטופים וחיבובים מכל מי שעובר.

אני עוברת לאולם התיאטרון המוחשך ומתיישבת מאחורי אריה וחן. מן הידועות היא שיבגני אריה מדבר עם שחקניו באנגלית וברוסית, וחן מתרגם כשצריך.

יבגני אריה ורועי חן על העמדה

החזרה מתחילה. "להשמיע גם ההודעה לכבות טלפונים ניידים?" נשמעת שאלה ממקור לא ידוע. "בוודאי", עונה אריה. יבגני טרלצקי, מוותיקי השחקנים של התיאטרון, נכנס לבמה הריקה. "לא! לא!" צועק מיד אריה. ארבע פעמים מנסה טרלצקי לבצע את הכניסה שלו, ובכל פעם אריה מפסיק אותו בהוראה אחרת. פעם אחת המסך לא מונח במקום הנכון, בפעם השנייה הוא מבחין שהתאורה לא מספקת, בפעם השלישית הוא מעיר על התזמון ובפעם הרביעית הוא קורא לאיש הסאונד. בכל פעם שמתחילים מחדש, מריצים גם את הודעת הכריזה של הטלפונים הניידים. בפעם הרביעית שההכרזה מושמעת רוטן אריה "לך תזדיין" ומוסיף: "הרי אפשר להשתגע מלשמוע את ההודעה הזאת עשר פעמים רצוף". 40 שניות לתוך זמן ההצגה, וביעף עברו להן כבר 40 דקות של חזרות. "עד מתי אנחנו יכולים להישאר פה?" מברר אריה. "עד 12", עונה רומן קבטנר בחשש מסוים. "זאת שאלה שבאה ממקום של 'אם אפשר היה לעשות חזרה עד ארבע בבוקר זה מה שהיינו עושים'" נאנח רועי חן, המתורגל בפרפקציוניזם הקיצוני והידוע של אריה.

יובל ינאי נכנס בדמות פועל במה. הוא לובש חולצה שיש עליה לוגו של “Moscow Art Theater”, לוגו שעיני הנץ של אריה בוחנות מיד בביקורתיות. "אנשים פה יודעים מה זה", הוא אומר לינאי באנגלית, "אז אתה חייב לשחק כאילו אתה שחקן טוב". ינאי מבצע תנועה מהירה כעומד להסיר את החולצה. אריה צוחק.

החזרה ממשיכה. יבגני אריה מדליק סיגריה בסיגריה (במקום שבו אף אחד אחר לא יעלה בדעתו לעשן), מגוון מדי פעם בכמה יניקות מהמקטרת, שואג, מקלל, מגדף, פונה בשמות חיבה, מפציר, משכנע ומפסיק את השחקנים כל כמה שניות. בתחילה אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהשמועות על הרודנות שלו אף מתונות מדי, אך לאט לאט אני מבחינה שכל הערה שלו מדויקת בצורה מפחידה ממש. הוא חי כל דמות, כל פנס תאורה, כל רחש, כל אביזר על הבמה – בכל רגע ורגע. הוא בשליטה מלאה במדיום, והוא חי במלוא הרגש כל נים ונים של התהליך. לצד ביטויי כעס וצעקות, הוא גם קשוב ורך. לכל שחקן ולכל איש צוות יש לו שם חיבה או קיצור אוהב, והוא מקשיב לשחקנים במלוא הרצינות, מגיב באופן ענייני ומנהל דיאלוג בלתי פוסק. כשנדמה לו שאין מבינים אותו, הוא עולה לבמה בגופו – רועי חן מלווה כל צעד שלו למקרה שיעבור לרוסית – ומדגים פיזית איך הדברים אמורים להיעשות.

נטע שפיגלמן, שני דובינצ'ק ולוסי דובינצ'ק בחזרה

אריה על הבמה, עם לילי רות חיילובסקי ושחקנים נוספים

קו התפר המסתורי שבין המציאות לאמנות

החזרות מהלכות עליי קסם שגורם לי לפקפק בשכלי הישר. העבודה השחורה אמורה הייתה לטשטש את הקסם של אמנות התיאטרון, אבל למעשה היא מעצימה את קו התפר המסתורי שבין המציאות לאמנות. הקטיעה של רצף ההצגה היא בלתי פוסקת – השחקנים מיטלטלים בין שאלות, חזרות שבות ונשנות על אותן הרפליקות והתנועות, הוראות הנזרקות בבליל מטורף של רוסית, עברית ואנגלית, ובין הדרמה והקומדיה של הדמויות והאופי הארס-פואטי של ההצגה. אלון פרידמן ונטשה מנור משחקים דמויות של שחקנים משועממים וגם משתעממים לפעמים בתור השחקנים האמיתיים שהם. כשדמות השחקנית של מנור אמורה להיכנס באיחור לבמה, היא מאחרת פתאום בעצמה. זה גורם להתקף-זעם אצל אריה וצחקוק מלא הערכה לאירוניה של המציאות מפי חן.

מדי פעם נשמע מאחורי הקלעים קולו הסבלני של ויקטור סוקולוב, מנהל ההצגה, המסביר לאריה מדוע עדיין שבות וצצות בעיות טכניות מסוגים שונים. בסיטואציה הזאת הרוסית מתפקדת כשפת הפונקציונליות והמציאות בעוד שהעברית מתפקדת כשפת התיאטרון והאמנות. אי אפשר שלא להרהר בשלל הסתירות שמתקיימות בתוך יצור הכלאיים הססגוני הנקרא תיאטרון גשר: חבורה המורכבת מרוסים לשעבר וצברים, שמגיעה להציג בעיר המולדת של מייסדיה, בשפה זרה – עברית, שפה אותה הבמאי אינו דובר וששחקניה הוותיקים דוברים אותה במבטא של ילידי המקום.

השעה 12 מגיעה וכמו באגדת סינדרלה, כולם מתפרקים מתלבושותיהם באחת. יבגני אריה דן עם אנשי התיאטרון המקומיים באפשרות להגיע מוקדם יותר ביום שלמחרת. הלהקה עולה לחכות לאוטובוס שיאסוף אותה בחזרה לבית המלון.

"אלוהים! מה פרוזאי, מה עגמומי נראה לי הרחוב לאחר חדר העבודה הזה. גשם טיפטף, עגלה של עצי הסקה נתקעה בשער, העגלון צעק על הסוס בקול אימים, האזרחים עברו ברחוב ועל פניהם מורת רוח בגלל מזג האוויר. דהרתי הביתה, משתדל שלא לראות את המראות הפרוזאיים העצובים".

("השלג השחור – רומן תיאטרוני", מאת מיכאיל בולגאקוב, מרוסית: צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1974)

 האוטובוס מגיע, והשאלה העיקרית המעסיקה את כולם היא מה ואיפה לאכול באחת בלילה. לא חולפות עשר שניות של נסיעה והאוטובוס מלטף בחריקה ג'יפ חונה. הנהג יוצא החוצה לבדוק את הנזק. שעה ארוכה הוא בודק, חוזר ומתלונן בקול שמזכיר להפליא את קולו של קרמיט מהחבובות, ומישהו מדווח שהוא אף פרץ בבכי. הנהג טוען שאין דרך הנדסית המוכרת לאדם שתחלץ את האוטובוס שלו מהרחוב הצר בלי לפגוע בכלי רכב נוספים ובכלל.

ויקטור סוקולוב רב הפעלים מגייס כמה פועלי במה וכולם ביחד מפנים כמה תלוליות שלג גדולות שחוסמות את היציאה מהרחוב. הנהג, עדיין אחוז שיהוקי בכי אחרונים, מסיע בפנים נעלבות את האוטובוס לכיוון בית המלון. משיושב עניין זה, מתלהטות מחדש השיחות אודות הפוטנציאל להשיג דבר מאכל כלשהו. יש הטוענים כי ראו שישליקייה בסמוך לבית המלון, ואילו אחרים מדברים בזכות מסעדת הסושי הסמוכה.

כשהאוטובוס מגיע ליעד חברי הלהקה המותשים יותר מוותרים על חיפושים מדוקדקים ומקווים למצוא איזו פת להשקיט בה את קיבתם בתוך המלון השקט. אחת וחצי בלילה, ונערה במדים החולפת במרוצה נשאלת אם אפשר לאכול פה משהו בשעה מאוחרת זו. היא מהנהנת בראשה בחשש מסוים וכולם מתיישבים באנחת הקלה בלובי החמים. כולם מזמינים קלאב סנדוויץ' ובירה. תוך כדי מרוצתה של הנערה במדים מכאן לשם בהיסטריה גוברת, מתברר שהיא משמשת הן כמלצרית רום-סרוויס, הן כמוזגת בבר הלובי והן כנערת שליחויות של הקבלה.

דקות ארוכות חולפות ולא נראה כי הסנדוויצ'ים הולכים להופיע בקרוב. החלק ההרפתקני יותר של החבורה חוזר בבושת פנים למלון. מסתבר כי השלט "24 שעות" הן על מסעדת הסושי והן על השישליקייה – כוזב. "הם פשוט פתוחים 24 שעות בשבוע", מציע אורי יניב. "לא, הם פשוט סגורים 24 שעות ביממה", מסכם רועי חן.

בינתיים חולפת המלצרית הטרודה כשהיא מאזנת בין זרועותיה את כל מנות הקלאב-סנדוויץ' שהוזמנו. השחקנים הרעבים מביטים בעיניים כלות במנותיהם שעוברות על פניהם בלי לעצור ונעלמות מאחורי דלפק הבר. כמה לקוחות קודמים הזמינו חשבון, מה שנתקל בקשיים ניכרים. ינאי מתחמם והולך, ורגע לפני שהוא מבצע פלישה לבר על מנת לשים ידיו על המנות, המלצרית סופסוף נושאת אותן החוצה בהבעת גאווה, כשעה אחרי שהוזמנו. למודי ניסיון, מזמינים השחקנים את החשבון עם המנה. המלצרית נראית עומדת לפרוץ בבכי. בזמן שהשחקנים מנקרים בצ'יפס שלהם, שהספיק להתקרר כהלכה, נקשרת שיחה קלה על מוסקבה. "כל העיתונאים שואלים אותי איך ההרגשה להגיע למוסקבה, להופיע פה", אומר אריה, בהתייחסו לראיונות שהעניק לתקשורת המקומית. "ואני עונה: גרועה. אני לא סובל את מוסקבה. הם מצפים שאתפעל ממנה ולא מסוגלים להאמין שאני לא אוהב אותה בכלל".

רק חודש וחצי לפני כן, עלתה בבימויו של אריה ההצגה "שונאים, סיפור אהבה" על פי העיבוד של רועי חן, בתיאטרון הסוברמניק המוסקבאי, עם אחת השחקניות העסוקות והמצליחות ביותר ברוסיה כיום, צ'ולפן חמטובה, וזכה לביקורות יוצאות מגדרן בעיתונות הרוסית.

השעה מאוחרת מאוד, ויום המחרת – חזרות מהבוקר, הצגה בערב וקבלת פנים לאחר מכן – יהיה עמוס ודחוס מאוד. החשבון שהוזמן מבושש להגיע והשחקנים מתחילים להירדם על כורסאותיהם.

הגיע יום ההצגה הראשונה מתוך שתיים. החזרות מתחילות מוקדם מהמתוכנן וממשיכות באותה אינטנסיביות כביום הקודם. אני מחליטה להביא תועלת והולכת לברר את הסיסמה לרשת האלחוטית של התיאטרון. פקיד קבלה שאנן טוען שלא צריך סיסמה. אני מתעקשת שכן. הוא מתקשר למישהו אחר, מסביר את המצב. נותן לי את השפופרת. קול חשדני מתחקר אותי: לאן אני שייכת, מה אני רוצה. כשתשובותיי בכל זאת משביעות את רצונו, הוא מוסר לי את הסיסמה. כשהשיחה מסתיימת, הפקיד מבקש לראות מה כתבתי. הוא מעתיק לעצמו את הסיסמה בסיפוק.

הבשורות על השגת הסיסמה מתקבלות בצהלות על ידי בעלי האייפונים. אורי יניב ויובל ינאי חוזרים לשחק בשבץ-נא. שון חיילובסקי ועמנואל דמידוב מסתערים על הפייסבוק שלהם. רוח שטות משתלטת על כמה מחברי הלהקה, אולי כתגובת נגד לאינטנסיביות התובענית של החזרה.

משה איבגי בחדר ההלבשה. ברקע, איקונות פרבוסלביות

אלון פרידמן מערבב את חפיסת הקלפים של הדיווה

השעה חמש בערב מתקרבת, והשחקנים עדיין לא סעדו את לבם. ההצגה עולה בשבע וכולם דוהרים לקפיטריה להספיק לאכול. תיאטרון פומנקו הוא מבנה מודרני ומצויד היטב, וכן גם העולם המסועף והמסורתי של אחורי הקלעים שלו. הקפיטריה שלו, עם זאת, היא תזכורת גאה למציאות הסובייטית, זאת שמעולם לא הפסיקה להתקיים ברוסיה – אלא פשוט איבדה את השליטה.

בקפיטריה מגישות דודות נחפזות מרק בורשט, מרק פטריות, אטריות מסולסלות, קציצות עייפות ויבשות (שמכונות בפי הדודות שניצלים), ופירוז'קי ממולאים בבשר או בכרוב, דווקא טעימים מאוד. הכל קר. הסועדים שרוצים את מנתם מחוממת מתכבדים ועומדים בתור למיקרוגל – פריט וינטאג' מובהק.

בשש כבר צובאים על דלתות הכניסה של התיאטרון צופים המבקשים להירשם ברשימת ההמתנה, ואילו השחקנים מתלבשים ומתאפרים, מעשנים סיגריה, שותים קפה. פועלי הבמה ואנשי הצוות ממשיכים להלום בפטישים, לכוון את התאורה, לבדוק את הסאונד. יבגני אריה מעשן את המקטרת שלו בחדר הירוק. אט אט מתאספים השחקנים.

לוסי דובינצ'ק בחדר האיפור

אורי יניב נכנס לדמות

נטע שפיגלמן בחדר האיפור

יבגני אריה ויבגני טרלצקי בחדר הירוק

יבגני אריה ונטשה מנור בחדר הירוק

בחדר הירוק לפני העלייה לבמה

בחדר הירוק לפני העלייה לבמה

אחרי המהומה של החזרות, כשכל רגע של החוויה התיאטרלית נבחן בשאלות או בצעקות, אריה מדבר אל השחקנים שלו ברוגע רב, ואף ברכות. הוא מבטא את אמונו בהם, במחזה ובהצגה. "אל תדאגו אם הם לא צוחקים", הוא מחייך אליהם. "יכול להיות שחלק מהבדיחות לא יעברו בדיבוב".

האור יורד באולם, והשחקנים נכנסים לבמה. הצופים מגיבים מיד, מצחקקים וזוקפים את אוזניהם, חלקם נרכנים קדימה. אני מבחינה בצופים שאינם עונדים אוזניות. כנראה שחלק מהקהילה הישראלית במוסקבה (המורכבת מעובדי שגרירויות, אנשי עסקים, ילידי רוסיה ששבו ואחרים) הגיע לעודד את התיאטרון הישראלי, או סתם להתרפק על קצת עברית. כעבור כמה דקות מתברר שיש איזו תקלה בתרגום, וכל אנשי הצוות נדרכים כמקשה אחת. אלא שהבעיה נפתרת במהרה והם חוזרים לנשום.

הכל הולך טוב. רמת הסולידריות שלי עם הלהקה בשלב זה היא כה גבוהה, שהלב שלי מנתר קלות בכל פעם שהדלת, שעשתה בעיות בחזרות, נטרקת. כשההצגה מסתיימת נשמעות תשואות וקריאות בראבו. זרי פרחים מוגשים לשחקניות הוותיקות של הלהקה, נטשה מנור ולילי רות חיילובסקי.

בתום ההשתחוויות והתשואות נערכת קבלת פנים חגיגית, בחסות הקונגרס הרוסי-יהודי, בנוכחות שגרירת ישראל ברוסיה, דורית גולנדר, ובהשתתפות ידידי התיאטרון, אנשי תיאטרון מוסקבאים ומכובדים אחרים. שנת 2011 עומדת בסימן 20 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ורוסיה, וההופעה של תיאטרון גשר היא אחד האירועים החשובים לציון התאריך החגיגי. אנשי הלהקה במצב רוח מרומם. אחרי כמה נאומים רשמיים, כוסיות וודקה וגביעי יין נלגמים בזה אחר זה, מקונחים בכיבוד מעודן ממיטב המטבח הרוסי. פטר פומנקו, הבמאי והמייסד המהולל של התיאטרון נושא ברכה. השחקנים והסטודנטים של פומנקו ניגשים בזה אחר זה לשחקני גשר, נרגשים ונלהבים. מתברר שהקהל המוסקבאי התפעל במיוחד מנטע שפיגלמן, שאכן מסתמנת כאחת השחקניות המובילות בקבוצת הצעירים של גשר כיום. ביוני יגיע חלקם כדי להשתתף בפסטיבל "מסכת הזהב" בגשר. התיאטרון של פומנקו יעלה את "אושר משפחתי", עיבוד לסיפור מאת לב טולסטוי, שזכה להצלחה רבה במוסקבה.

"רגשות מרים אפפוני כשנסתיימה ההצגה ונאלצתי לצאת לרחוב. רב היה חשקי ללבוש כפתן שלבשו השחקנים ולהשתתף בהצגה. למשל, נדמה לי, כי טוב היה לצאת פתאום מאחורי הקלעים, לאחר הדבקת אף-שיכורים סולד ואדיר, לבוש כפתן מגון הטבק, ובידי מקל חזרן וקופסת טבק-הרחה ולומר משהו מצחיק מאוד…"

("השלג השחור – רומן תיאטרוני", מאת מיכאיל בולגאקוב, מרוסית: צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1974)

היום הרביעי מצטיין בנינוחות. אין חזרות, אין לחץ. חבורת הצעירים הולכת לגלריית טרטיאקוב, המוזיאון המוביל בעולם לאמנות רוסית, עם אוסף שנשען בעיקר על יצירות מהמאה ה-19. אבל קודם צריך לאכול ארוחת בוקר. כשיוצאים בתחנת המטרו של הגלריה מחליטים לעצור ב"יולקי פאלקי", רשת מסעדות המגישה אוכל רוסי מסורתי, עם אופציה של אכול ככל יכולתך. בשפה הרוסית יש תת-שפה מפותחת, בשם שפת ה"מאט", המכילה את כל שורשי המילים שאין להגות בחברה מהוגנת. הפירוש המילולי של "יולקי פאלקי" הוא "מקלות אשוחים", תחליף מנומס יחסית לגידוף המפורסם "יובּטביומאט".

בקופת הגלריה רועי חן משחק אותה אזרח רוסי ומקבל כרטיס בהנחה ניכרת. כל השאר טוענים להיות סטודנטים ומקבלים הנחה קטנה. גלריית טרטיאקוב מציגה אוסף יפהפה. ציור ענק של האמן הרוסי הדגול, ויקטור וסנצוב, המתאר את הצאר איוואן האיום, מביט בנו בזעף מהמרומים. ברכות שלום נישאות לדיוקנות של גוגול, צ'כוב ודוסטויבסקי.

בחמש כולם כבר נמצאים בתיאטרון של פומנקו. השחקנים מתלבשים ומתאפרים חיש קל, ועד מהרה נאספים שוב בחדר הירוק. דיון חשוב נערך כאן: מה להשמיע לצופים באוזניות, לפני ההצגה, כהשמעת מבחן לתקינותן.אחרי התקלה הזמנית עם אוזניות הדיבוב בהצגה אמש, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים. ותיקי התיאטרון שולפים מזיכרונם בתי שיר אחר בתי שיר, מפגינים את הקלישאה הנכונה אודות האינטימיות שדוברי רוסית מקיימים עם נכסי צאן הברזל של תרבותם. רועי חן, שחולף בחדר, נעצר בכיווץ גבינים. "פשוט שיקריאו את שמות השחקנים וכו'", הוא מציע. ההצעה ההגיונית מתקבלת, לא בלי צער מסוים.

איבגי, שלא הצטרף לביקור במוזיאון, מספר שעבר עליו יום שקט, שכלל מנוחה, קריאה בספר שלו וסטייק משובח בצהריים. נטשה מנור מספרת כי היא ולילי חיימלובסקי הלכו לבית בית העלמין נובודוויצ'י, בו קבורים גדולי האומה, מדינאים ואנשי רוח: כמיכאיל בולגקוב, ניקולאי גוגול, קונסטנטין סטניסלבסקי, אנטון צ'כוב, ולדימיר מאיאקובסקי ואחרים. הן הגיעו כדי לחלוק כבוד למורי המשחק הדגולים שלהן, שנפטרו בשנים האחרונות. על קבריהם הניחו את זרי הפרחים שקיבלו בערב הקודם.

ההצגה הערב עוברת נהדר. התשואות בסופה ממושכות אף יותר מהערב הקודם, וקריאות הבראבו חזקות יותר.

על היום האחרון במוסקבה שורה אווירה שקטה. ארוחת הצהריים בבית המלון מספקת שפע של אלגיות לבויאבז הבלתי מושג של מסעדת ז'ן-ז'ק. שעה קלה נותרה עד העזיבה.

האוטובוס מגיע. חברי להקת תיאטרון גשר אוחזים במזוודותיהם ויוצאים בשקט, בטור עורפי, החוצה. עצם המהות של להקת תיאטרון בדרכים, על הרומנטיקה והפרוזה שלה, מתגלה ברגע חולף זה. זהו אולי הרגע הסמלי היחיד במסע שבסופו של דבר אין בו שום דבר סמלי. אולי זה כך מכיוון שתיאטרון גשר הוא לא יציר של סמלים וייצוגים: הוא כל כולו מהות, מבע חד פעמי וייחודי של חיים יצירתיים; תיאטרון שהוא זר, שונה ושובה לב – במוסקבה בדיוק כמו בתל אביב.

רוב חברי הלהקה כבר על האוטובוס, ומעטים עדיין מעשנים סיגריה אחרונה, לפני המסע האינסופי בפקקים אל שדה התעופה. מיכאל ריבקין, אחד מפועלי הבמה של התיאטרון, בחור גדול ומקועקע כדבעי בעל נשמה עדינה, נפרד בחיבוקים ודמעות מחברים שהגיעו להגיד שלום. "לא הספקתי כמעט לראות חברים", הוא אומר לי מאוחר יותר בצער מהול בהשלמה. "כולם עובדים קשה, וגם לנו כמעט לא היה זמן להסתובב".

סבתן של הדובינצ'יקיות מנפנפת לפרידה לנכדותיה. דמעות עולות בעיניה וקשה להימנע מהמחשבה כי עומד בפניה מסע בודד וארוך חזרה לביתה, בנסיעת רכבת מרובת שעות. שני, שעומדת לידי, מנפנפת חזרה לאורך זמן בפנים רציניות ועיניים לחות. סבתא לודמילה ממשיכה לנפנף עד שהאוטובוס יוצא לדרכו. וכך היא גם נותרת שם ומנופפת, במעיל וברט סגולים תואמים, דמות בודדה שהולכת וקטנה.

ביי ביי מוסקבה

 

הכתבה התפרסמה במוסף הארץ, 22.4.2011

כל הצילומים שייכים למאשה צור גלוזמן ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור מפורש

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

6 מחשבות על “שש דמויות מחפשות מחבר במוסקבה

  1. מרתק. פשוט מרתק. קראתי בנשימה עצורה ובהרגשת דז'אוו לנסיעה שלי למוסקווה לפני שנה וחצי למסיבת עיתונאים בבולשוי.

    תחושת המועקה של העיר הזאת והמצוקה של התושבים עברה יפה בכתבה שלך וזכורה לי כממש טראומטית בשבילי. גם סיפור הפתוח 24 שעות, והקור, והתורים בשדה התעופה…

    ו"שש דמויות מחפשות מחבר" של גשר – הצגה מופלאה. אהבתי אהבה גדולה וגם כתבתי עליה כאן:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=67234

    וגם כאן:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=67339

    תודה גדולה על הכתבה המרתקת

    פורסם ע"י אסתי | אפריל 24, 2011, 6:37 am
  2. קסום

    פורסם ע"י אסף | אפריל 24, 2011, 7:17 am
  3. נפלא נפלא נפלא! איזה יופי של כתבה

    פורסם ע"י נועם לסטר | מאי 4, 2011, 8:52 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אפריל 2011
ב ג ד ה ו ש א
« מרץ   מאי »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: