//
you're reading...
מהעיתונות

היסטוריה שנכתבה בדיו

בפברואר 2011, בשיאה של המהפכה במצרים, הסתובבה בחורה צעירה בכיכר תחריר בין המפגינים המשולהבים וחילקה חוברת דקה וצבעונית. החוברת, שיצאה לאור בערבית שנתיים קודם לכן, נשאה את הכותרת "ד"ר מרטין לותר קינג וסיפור מונטגומרי". אבל לא הייתה זו ביוגרפיה של המהפכן הנערץ, וגם לא תיאור היסטורי של הפעולה המהפכנית במונטגומרי – היה זה ספר קומיקס שכלל גם את הביוגרפיה של ד"ר קינג, גם את תיאור התפתחות החרם על חברת האוטובוסים של מונטגומרי, אלבמה וגם מדריך תמציתי למחאה לא אלימה (כאן אפשר לקרוא את כל הקומיקס המקורי באנגלית, לחיצה על כל תמונה תוביל לעמוד הבא. כאן אפשר לקרוא את כל הקומיקס בערבית).

שער הקומיקס "מרטין לותר קינג וסיפור מונטגומרי" בערבית

חוברת הקומיקס, שיצאה במקור ב-1958 בארצות הברית כחלק מפעילותה של התנועה לזכויות האזרח, תורגמה ב-2009 לערבית על ידי אותה צעירה ששבה וחילקה אותו בקהיר בזמן המהפכה – דליה זיאדה בת ה-29, מראשי קהילת הבלוגרים המצרית, פעילת זכויות נשים, זכויות אזרח וזכויות אדם, ומי שניוזוויק כלל ברשימת 150 הנשים החשובות בעולם בתחילת השנה.

דליה זיאדה, פעילת זכויות אדם מצרית

זיאדה, שתרגמה בעצמה את החוברת ויזמה את הדפסתה והפצתה, סיפרה כי בעת שהחוברת עמדה בפני הדפסה, קצין ביטחון בכיר עצר את התהליך. היא נפגשה איתו כדי להבין מדוע, ולאחר שקראה ביחד איתו את כל החוברת, לא רק שאישר את ההדפסה, אלא גם תיקן כה משפטים שהיו עשויים להיתקל בצנזורה וביקש עותקים לילדיו. החוברת, שכאמור יצאה ב-2009, הודפסה ב-2000 עותקים והופצה לפעילים וקוראים בכל רחבי המזרח התיכון, כולל גרסה בפרסית.

חוברת הקומיקס, שיצאה בארצות הברית על ידי האגודה לפיוס (ארגון למען צדק חברתי שפועל בארצות הברית עוד מ-1915), כאמצעי לקידום מחאה לא אלימה ובמטרה להפיץ את סיפור מונטגומרי ואת הצלחתו – שרדה בעותקים מעטים בלבד במקור. התוכן שלה היה כה שונה במהותו ופורץ דרך בתכניו ובמטרות שלו, בעיקר לעומת המדיום שלו, עד כי נטען שמרבית העותקים נשרפו על ידי אזרחים זועמים. היו אלה בדיוק השנים בהן הוחל על כל מדיום הקומיקס בארצות הברית קוד מוסרי נוקשה, שנבע דווקא מהצלחתו הגוברת, בעיקר בתרבות הפופולרית, וברוח המקארתיזם ואימת המלחמה הקרה. אלא שכבר בסוף שנות החמישים החוברת הופצה בדרום אפריקה כחלק ממהלך ההתנגדות לאפרטהייד (שם גם נאסרה להפצה בסופו של דבר על ידי הרשויות), וכן במדינות דרום אמריקה, שם הופצה בספרדית.

אי אפשר למדוד את השפעתה של חוברת הקומיקס הספציפית הזו על פעילי זכויות אדם וצדק חברתי ברחבי העולם, אבל אין ספק שהיא מעלה שאלות מעניינות: האם קומיקס הוא לא רק מדיום לסיפור עלילותיהם של גיבורי-על בחליפות מבריקות, הנלחמים בנבלים מעוותים בסוג זה או אחר? האם קומיקס יכול לשמש, ואכן משמש, ככלי חזק יותר מאשר לבילוי שעות הפנאי של בני נעורים ממושקפים? ואולי המשוואה היא בכלל הפוכה? אולי הקומיקס, בצורות כאלה ואחרות, משמש זה שנים רבות ככלי רב עוצמה בידיהם של אנשים מבריקים ומקוריים על מנת להפיץ רעיונות של מחשבה חופשית, מאבק יצירתי בעוול ובאי צדק, ומסרים פוליטיים, חתרניים ואנטי ממסדיים?

מוחמד פהמי הוא מעצב, אמן ואקטיביסט מצרי צעיר, הידוע יותר בכינוי גנזיר. במהלך המהפכה, עיצב גנזיר כמה וכמה דימויים, שהופצו במאות ואלפים על גבי סטיקרים, חולצות, שלטים, כרזות ויצירות גרפיטי. במהלך מאי האחרון, נעצר גנזיר בעקבות תליית כרזה שלו שביקרה את המדיניות של המשטרה הצבאית במצרים שאחרי מובארק. המעצר התרחש בעקבות מהומה שהקימו דווקא אזרחים נרגזים, שלא אהבו את הדימוי הבוטה שגנזיר השתמש בו. ממש לפני שנלקח לתחנת המשטרה, הספיק גנזיר לצייץ בחשבון הטוויטר שלו (שמונה כ-6000 עוקבים) על המתרחש, ותוך שעות התארגנה רשת של פעילים פוליטיים וחברתיים, ניתנו הצהרות רשמיות של ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים, התקיימה מחאה מול בניין התביעה הצבאית וטלפונים התקבלו מבכירים בממשל. גנזיר שוחרר באותו היום.

גנזיר לובש חולצה עם הדפס הדימוי שהוביל למעצרו - מסכת החופש

כרזת "מסכת החופש" באנגלית

"כבר כמה שנים שאני די מצליח בתור מעצב ואמן", מספר גנזיר (29), "אבל כבר זמן רב אני נאבק בניסיון לעשות דברים משמעותיים שיעוררו השראה באנשים ויתניעו שינוי חברתי. ממש לפני שהמהפכה פרצה, הייתי בשלב בחיים שבו התחלתי לאבד תקווה והתחלתי לפקפק ברצינות במטרות שלי כאמן. המהפכה הייתה משב של אוויר רענן, ואני מצאתי את עצמי מעורב באופן מיידי ואינטנסיבי, כמו רוב האנשים – שחלמו על מצרים טובה יותר אך שהתייאשו יותר ויותר כתוצאה מהאפתיה של ההמונים. המהפכה נתנה לכולנו ניצוץ של תקווה ומשהו לעבוד לקראתו: שינוי".

דימוי נוסף של גנזיר, שהופץ במצרים בזמן המהפכה

"אם את בוחנת את ההיסטוריה לעומק, המונח 'קומיקס', התייחס במקור לכתבי עת כמו 'פאנץ' ו'פאק', במאה ה-19", מסביר סת' טובוקמן, בשיחת טלפון מניו יורק. טובוקמן הוא אמן קומיקס פוליטי, מהחשובים בארצות הברית, והוא עורך ומייסד-שותף של כתב העת "World War 3 Illustrated" – מגזין קומיקס פוליטי, המפרסם מדי שנה את מיטב הגרפיקה הביקורתית והאקטיביסטית בארצות הברית. טובוקמן ופיטר קופר, אמן קומיקס חשוב לא פחות (שבאחרונה יצאה בישראל גרסת הקומיקס שלו ל"גלגול" של פרנץ קפקא), ייסדו את כתב העת בשנת 1980, יחד עם האמן הקונספטואלי כריסטוף קולהופר ("שני יהודים וגרמני" מגחך טובוקמן), ומאז הם מוציאים אותו בקביעות מדי שנה. כל המשתתפים – כותבים, מאיירים ועורכים – עושים זאת בהתנדבות ומתוך יוזמה אישית, כשהרווחים מהמגזין מועברים אך ורק לדפוס והפצה.

הגיליון הבא של WW3, שעומד לצאת בנובמבר הקרוב, יוקדש לאביב הערבי ולמחאת המורים במדיסון, וויסקונסין – שהתרחשה כמעט במקביל למהפכה במצרים, וכללה הפגנות של אלפי אנשים, שביתות כלליות והשתלטות אזרחית מאסיבית על גבעת הקפיטול של וויסקונסין למשך כשבועיים, כולל אוהלים והכל.

"ב'פאק' ו'פאנץ' היו מקבצים של קריקטורות, שתמיד היה להם אופי חברתי ופוליטי", ממשיך טובוקמן, "וזו הייתה ההוראה המקורית של המילה. אני חושב שאפשר אפילו לומר שהפורמט עבר מידה מסוימת של ניוון, הגבלות וצנזורה בין שנות הארבעים ושנות השישים. כך שבמובנים רבים, זוהי חזרה לשימוש המקורי בפורמט. דפוס כמדיום, ובעיקר דימויים ויזואליים בדפוס, היוו חלק גדול מהמהפכה הצרפתית ומהמהפכה האמריקאית. אנשים רבים לא יודעים זאת, אבל פול רביר היה אמן גרפי – למעשה הוא היה חרט. גם תומס פיין היה אמן גרפי, גם הוא יצר כרזות. כך שהקשר של אמנות גרפית ופוליטיקה, ובעיקר פוליטיקה רדיקלית ושואפת שינוי, הולכת אחורה עד תחילת עידן הנאורות".

"אני מאמין, בצורה דתית כמעט, שהרבה יותר קל לדבר בקומיקס על בעיות פוליטיות מורכבות", אומר איתן הייטנר כשהוא נשאל לגבי הכוח של קומיקס וגרפיקה אקטיביסטית. הייטנר, תלמידו של טובוקמן ואחד המשתתפים הצעירים במגזין, שזה לו הגיליון הראשון בו הוא משתתף כעורך-שותף, מרחיב אודות העיסוק באביב הערבי:

"קחי לדוגמה את הקומיקס שלי 'למה אני מחרים את ישראל': ניו יורק היא מאוד פרו-ישראלית. ויותר משיש אנשים שהם פרו-ישראלים, יש המון אנשים שפשוט לא אכפת להם. לא מישראל, לא מפלסטין, מי הורג את מי, מה קורה – הם חושבים שהם כבר שמעו על הכל, והם פשוט לא שמים זין. אם הייתי עומד בפינת הרחוב ומנסה לחלק טקסט ספרותי על ישראל, פלסטין או כל דבר אחר, בוודאי ובוודאי מסר שנוי במחלוקת כמו חרם על ישראל, אף אחד לא היה מתעניין. אף אחד. אנשים היו חושבים שאני משוגע ופשוט מתעלמים ממני. ברגע שזה קומיקס – הם מתעניינים, והם קוראים את זה. אז לגביי זו פעולה מאוד טריוויאלית וישירה. אנשים הרבה יותר נוטים לבחון יצירות שהן ויזואליות, שנראות יפה, שאפשר להסתכל בהן על ציורים. וזו הסיבה העיקרית שאני נאבק על יכולותיי כאמן. אם אתה רוצה להגיד לאנשים להחרים את ישראל, שזה מסר שרוב האנשים לא רוצים לשמוע, אז כדאי מאוד שתוודא שהציורים שלך הם הכי טובים שאתה יכול לעשות. זה מה שיגרום לאנשים לבחון את המסר שלך".

"קומיקס ואמנות רחוב הם מדיומים מושלמים לביקורת חברתית פוליטית כי שניהם מופקים באמצעים ביתיים זולים ומאפשרים ביטוי מיידי והפצה ללא אנשי תיווך כמו עורכים, הוצאות לאור, רשתות ספרים – מה שמאפשר ליצירה להתפרסם בצורתה הגולמית, הבוטה, המחוספסת והמיידית", אומר זאב אנגלמאיר – אחד האמנים הגראפיים הפורים, האהובים וחסרי העכבות ביותר בישראל, ששולח ידו כמעט בכל מיזם אלטרנטיבי בתחום הקומיקס, אך אינו מושך ידו גם מהשתתפות קבועה בערוצי תקשורת סטנדרטיים יותר. אם דודו גבע היה הכהן הגדול של הקומיקס הישראלי האלטרנטיבי (ובכלל), הרי שזאב אנגלמאיר הוא ראש הלוויים.

"עבודות שיצרתי בעקבות המחאה – למעלה מחמישים כרזות, שני סיפורי קומיקס ופנזין אהבה – הופצו מייד על נייר ובאינטרנט, נתלו ברחוב ובמאהלים, ובשום מדיום אחר שיוצא לאור לא יכלו לזכות לחשיפה מיידית כל כך. ביקורת חברתית מגיעה מהבטן ולכן המיידיות והספונטניות היצירתית חשובות", מספר אנגלמאיר.

"אהבה זה...", מתוך פנזין האהבה לט"ו באב של אנגלמאיר

"מיד כשהתחילה מחאת האוהלים יצרתי כרזות יומיות שמגיבות למצב. פיזרתי ותליתי אותן במאהל וקיבלתי כל מיני תגובות. אני עובד עם כל מה שמזדמן בדרכי: לקחתי כותרת ב-YNET, 'המחאה מתפשטת', והצמדתי אותה לזוג עירום באוהל, הרבה לפני שספנסר טוניק הפשיט את עם ישראל. במטה המאבק אהבו את הכרזות, אבל על 'המחאה מתפשטת' קיבלתי ביקורת שזה לא מתאים, כי זה מיני ומגיעות משפחות למאהל. בחור אחר במטה אמר ש'המחאה מתפשטת' סבבה לגמרי והבעיה רק עם כרזה שבה רואים אבא ובן, והאב אומר – יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך. הבעיה מבחינתו שעל אחד האוהלים בכרזה היה סטיקר 'ביבי הביתה', ככה שלכל אחד יש את ההעדפות שלו. בסופו של דבר תליתי כרזות ברוטשילד והרבה מהן הורדו מהאינטרנט ונתלו באוהלים".

כרזת "המחאה מתפשטת" של אנגלמאיר

 אנגלמאיר לא עצר ביצירה אינדיבידואלית, וכדרכו שיתף פעולה עם אמנים נוספים: "השתתפתי בפנזין 'קשקושי תחת' – גיליון מחאה שכלל תנוחות באוהלים ונוצר בשלושה ימים על ידי ירמי שיק בלום ויונתן השילוני המעולים, ואחר כך מכרנו אותם בשני שקל בשדרה, ליד מתחם מחאת הרופאים, מה שהתברר כחוויה כייפית ומלאה אדרנלין כי קיבלנו המוני תגובות: החל מפסיכולוגיות ממחאת הפסיכולוגים וכלה בפעילי ימין קיצוני שהגיבו בעיקר לתנוחות, ובחור הומלס ערבי שהקריא בקול טקסטים מהפנזין ברמקול המשוכלל של ירמי".

בניגוד לגישה כבדת הראש וחמורת הסבר של WW3, אנגלמאיר – כמו רבים וטובים בעולם הקומיקס החתרני, מאמין בהומור – חלק בלתי נפרד מעולם הקומיקס, עוד מראשיתו, כפי שמעיד עליו שמו:

"ההומור בקומיקס החתרני לא אומר שהביקורת שבו לא רצינית; יש מערכון של מונטי פייטון שבו איזה בריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מספר בדיחה וכל מי ששומע אותה מתפוצץ מצחוק ומת – המוות הוא אולי עניין רציני למרות שהבדיחה מצחיקה. אחר כך מתרגמים את הבדיחה לגרמנית כדי להרוג את חיילי האויב.
זה שיש בזה הומור לא מחליש את המסר, אולי ההפך: לפעמים קומיקס וקריקטורות שמבקרים באופן 'רציני' את המשטר קל יותר לנפנף, כי יש תחושה שהם מיסיונרים ומטיפים. קומיקסים שהביקורת בהם סמויה ננעצים עמוק, הם מפתים וההומור הופך אותם למסוכנים יותר, כמו התפוח המורעל של שלגיה".

אמיתי סנדי, אקטיביסט חברתי ופוליטי מעורב מאוד, וכן קומיקסאי, מאייר ובעל הוצאת הקומיקס העצמאית דימונה, ערך בזמנו את פנזין הקומיקס החתרני המצליח ובעל משך החיים הארוך ביותר בישראל – "סטיות של פינגווינים" (ושפרסם כמה מעבודותיו האהובות ביותר של אנגלמאיר, כמו הסדרה 'שושקה'), שיצא בשנות התשעים והופץ בעיקר בין תלמידי תיכון בכל הארץ – מסכים עם אנגלמאייר:

"הומור זה אפקטיבי, קודם כל. הומור מושך המונים מכל הסוגים, בלי הבדלי צבע ומעמד כלכלי, ודבר שני – הומור הוא יעיל ככלי לבחינת ערכים. זאת אומרת, מכיוון שהערכים משתנים עם הזמן, יש ערכים שאבד עליהם הכלח, ובמקום לשרת את החברה הם פוגעים באנשים. אבל בגלל שדרכם של ערכים להתקדש, הם נשמרים. והומור עובד על איזושהי שבירה של המציאות – זה קצת כמו שאמנים, כשהם מרגישים שיש משהו לא בסדר עם הפרספקטיבה של התמונה, הם הופכים אותה. ואז נקודת המבט החדשה גורמת להם להסתכל על דברים מנקודת בריאה. הומור, כשהוא מוצלח, עושה את אותו הדבר – הוא גורם לאנשים לשאול את עצמם האם הערכים האלה שמדברים עליהם עדיין תקפים, או שאולי הם התיישנו וצריך להחליף אותם במשהו חדש".

ואכן, הקומיקס – ואחיותיו הגדולות הקריקטורה והאיור הפוליטי (זה שמלווה את עמוד מאמרי הדעות או דבר המערכת בכל עיתון שמכבד את עצמו) – עושה בדיוק את זה – בחינת תוקף הערכים החברתיים – כבר כמה מאות שנים. פריצת רעיונותיהם של הוגי תנועת הנאורות – ובראשם השאיפה להיטיב עם כלל האנושות, בעיקר על ידי שיפור תנאי החיים, בחינת הסדרים החברתיים ועידוד המחשבה הביקורתית – בד בבד עם התפתחותו של הדפוס – שאיפשר להפיץ את הרעיונות הללו בשלל דרכים לחלקים הולכים וגדלים של כלל האנושות – התרחשו כהקדמה לשתי המהפכות הפוליטיות הגדולות ביותר של העידן שלנו, שגם סימלו את ראשיתו: המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית.

את ראשיתו של האיור הפוליטי מציינים היסטוריונים בכרזת "להתאחד או למות" מ-1754, של בנג'מין פרנקלין – מדינאי, הוגה, ממציא ומאבות האומה האמריקאית. הכרזה מתארת נחש קטוע לשמונה חלקים, כל אחד מהם מייצג את המושבות הבריטיות באמריקה (תוך כדי איחוד מלאכותי של חלק מ-13 המושבות בפועל), והתייחס לחשיבות החזית המאוחדת שעל המושבות לקיים כנגד כל איום מבחוץ – בתחילה בהקשר של המלחמות הצרפתיות-אינדיאניות, ולאחר מכן בהקשר של המהפכה האמריקאית וההתנערות מהשלטון הבריטי. האיור הודפס בכל העיתונים וכתבי העת של היבשת, והפך לאייקון של המהפכה האמריקאית. האיור, שהמשיך להוות סמל של אחדות לכל אורך ההיסטוריה האמריקאית, הוכנס לשימוש חוזר גם בזמן מלחמת האזרחים, כשכל צד במלחמה עושה בו שימוש לצרכיו שלו.

"להתאחד או למות", כרזה בעיצובו של בנג'מין פרנקלין

בצרפת, קריקטורות של משפחת המלוכה, של האצולה והכמורה, ובעיקר של ניצולם של כל אלה את בני "המעמד השלישי", היוו המשך טבעי של מסורת החמישירים המלעיגים, שהיו נפוצים מאוד בפריז של המאה ה-18, והיוו היתוך של רכילות, חדשות, פרשנות ודעות, ועברו מרובע לרובע בעל פה, כשלעתים קרובות הדגשים שלהם משתנים לפי מצוקותיו הספציפיות של כל רובע.

עשרות תחריטים של מעמד האצולה והכמורה (או הפקידות), הרכובים על גבו הנשבר של האיכר/הפועל המנוצל, נפוצו ברבבותיהם כהדפסים בצרפת של התלקחות המהפכה, והפכו אף הם לסמל של הסדר הישן שיש להפוך על פיו. לא זמן רב לאחר המהפכה, החלו להופיע תחריטים מסוג חדש, של "המעמד השלישי" המנצח, הרכוב בתורו על גבם של מנצליו לשעבר.

הפקידות והאצולה רוכבות על גב המעמד השלישי, 1788-89, אמן בלתי ידוע

המעמד השלישי המנצח רכוב על גביהם של האצולה והכמורה, 1789-91, אמן בלתי ידוע

קריקטוריסטים רבים וטובים של המאה ה-19 התייחסו באופן נרחב לאינספור סוגיות חברתיות ופוליטיות, וכך ביטאו את הלך הרוח של הציבור, עזרו לפשט בעיות מורכבות ובכך הפכו את הציבור לשותף לדיון שעד אז נערך רק בחלונות הגבוהים, או – לעתים נדירות יותר – עיצבו את דעת הקהל.

אחד החשובים שבהם הוא ג'ורג' קרוקשנק  – מאייר וקריקטוריסט בריטי, מאיירו של דיקנס, ואוצרו של אלמנך הקומיקס הראשון. אחד הסיפורים הידועים על קרוקשנק, הוא שבשיא הקריירה שלו קיבל 100 לירות שטרלינג ממשפחת המלוכה כדי להפסיק לייצר קריקטורות פרובוקטיביות של המלך ג'ורג' הרביעי. קרוקשנק היה בין הראשונים ליצור קומיקס כפי שאנו מכירים אותו כיום: רצף של תמונות עם טקסט, כשהדיבורים מיוצגים באמצעות בועות דיבור היוצאות מפי הדמויות.

חיי האדונים כפי שהם מתוארים על ידי המשרתים, ג'ורג' קרוקשאנק, 1819

המאה ה-19 הייתה גם זאת שהביאה אל העולם את כתבי העת "פאנץ'" בבריטניה ו"פאק" בארצות הברית, שהביאו את הביקורת המאוירת ההומוריסטית לרמות חדשות של תפוצה וסטנדרטים. "פאנץ'", ששיא פריחתו היה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, טבע את הביטוי "Cartoon" באנגלית, שמשמש מאז ככינוי לכמעט כל סוג של איור או יצירה המבוססת על איור (סרטים מצוירים, למשל, נקראים בשפה הפופולרית "Cartoons"). איור השער הראשון שלו הציג ליצן התולה שטן, מה שניתן לפרש בשני אופנים: או שהליצן יחסל את הרשע בעזרת חצי שנינותו, או שהוא מרושע וכופר אף יותר מהשטן עצמו.

השער הראשון של פאנץ', 1841

"פאק", שנוסד בשנות השבעים של המאה ה-19, היה כתב העת האמריקאי ההומוריסטי הראשון והמצליח ביותר בזמנו, וכולו היה מבוסס על איורים פוליטיים, קריקטורות ובדיחות מצוירות בצבע.

את רצועת הקומיקס הראשונה שהודפסה על גבי עיתון בתפוצה רחבה, הייתה "סמטת הוגאן" של ריצ'רד אאוטקולט. "סמטת הוגאן" פורסמה לראשונה ב-1895 בעיתון "ניו יורק וורלד" של פוליצר. במרכזה עמד "הילד הצהוב", שנקרא כך על שום לבושו. "סמטת הוגאן" עסקה בילדים בשכונות המצוקה של ניו יורק, ועסקה בעיקר בהרפתקאותיהם, באירועים שיזמו (שבדרך כלל חיקו אירועים גדולים ומכובדים יותר) ובמלחמות שלהם עם אויביהם. לסדרה היה ניחוח חריף של ביקורת חברתית, ועד מהרה היא הפכה ללהיט ענק.

"מה שעשו ללוכד הכלבים בסמטת הוגאן", ניו יורק וורלד, 1896

שנה אחר כך עבר אאוטקולט לעיתונו של וויליאם הרסט, "ניו יורק ג'ורנל", שם המשיך לפרסם את עלילותיו של הילד הצהוב (שהפך לוולגארי ביותר) אך הזכויות על "סמטת הוגאן" נשארו בידי פוליצר, ששכר מאייר אחר והמשיך לפרסם את הסדרה. כך, במשך שנה, התפרסמו עלילותיו של הילד הצהוב בשני העיתונים המתחרים במקביל. שני העיתונים קיבלו עד מהרה את הכינוי "עיתוני הילד הצהוב", ובסופו של דבר התקצר הכינוי לכדי זה המוכר לנו כל כך היום: עיתונות צהובה.

המאה העשרים ידעה את עלייתו המטאורית של הקומיקס המסחרי על שלל הז'אנרים שלו וסופרמן, באטמן, ספיידרמן, וונדרוומן וגיבורים רבים אחרים הפכו לגיבורי התרבות הבלתי מעורערים של התודעה הגלובלית.

שער חוברת סופרמן הראשונה, 1938

ב‑1954 פירסם הפסיכיאטר פרדריק וורתהם ספר ששמו "פיתוי התמימים", ובו תיאר את ההידרדרות המוסרית המהירה שהקומיקס גורם כביכול לבני נוער. בספרו תיאר את וורתהם את שלל החטאים והפשעים שבני נוער נחשפים אליהם כשהם קוראים לא רק קומיקס-פשע או קומיקס-אימה, אלא גם כשהם קוראים את הז'אנר הפופולרי מכולם ­ ז'אנר גיבורי-העל, שתור הזהב שלו היה בשנות ה‑40. בעקבות שימוע וחקירה של הקונגרס בעניין קיבלה עליה התאחדות הקומיקס האמריקאית לנסח מחדש את הקוד האתי של יצירות הקומיקס; כל רצועה, מגזין, חוברת או ספר קומיקס שרצו לקבל את חותמת ההכשר של ההתאחדות, נדרשו ליישר קו עם כללי הקוד, שכלל מגוון הגבלות, ביניהן איסורים על תיאורי אלימות בוטה, רמיזות מיניות, הצגת נושאי תפקידים רשמיים באופן מלעיג או מגוחך, תיאור כלי נשק והצגת ערפדים, אנשי זאב, זומבים ודומיהם. כמו כן, נאסר לכלול את המלים "פשע", "אימה" ו"טרור" בשמו של הקומיקס והופיעה הדרישה כי בכל מאבק בין טוב לרע, על הטוב לנצח.

שנות השישים, התנועה ההיפית, תנועת זכויות האזרח וזכויות האדם, התנועה האנטי מלחמתית – כל אלה נפחו גם רוח חדשה בעולם הקומיקס: סצנת האנדרגראונד של הקומיקס התפתחה במהירות מסחררת, ואיתה גם התפתחו ז'אנרים וזרמים חדשים: במקום להציג פנטזיות והרפתקאות, עסקו יוצריהן בחייהם הפרטיים ובעולמם הפנימי, כמו גם בחזרה לשורשים המסורתיים של הקומיקס: ביקורת חברתית ופוליטית. מתוך הזירה הזאת יצאו ענקים כרוברט קראמב ("פריץ החתול", "מר נטורל", "ווירדו"), הארווי פיקאר ("אמריקן ספלנדור") וארט ספיגלמן ("מאוס"). לתוך הזירה הזו נקלע, בשנות השבעים, וויל אייזנר, אחד מאבות קומיקס גיבורי-העל, שתור הזהב שלו היה בשנות הארבעים. אייזנר, שהתרחק מקומיקס בשנות החמישים, גילה עניין בסצנת האנדרגראונד המתפתחת, והתקבל בשמחה על ידי חבריו הצעירים. כך קרה שהיה זה דווקא הוא טבע את המונח "רומן גרפי", בהתייחס לסוגה ספרותית המוצגת בפורמט הקומיקס, גם אם אין לה שום קשר לגיבורי-על וגם אם אין בה שום דבר מצחיק.

תחת סוגה זו התפרסמו בשלושים השנים האחרונות יצירות נפלאות, משנות תודעה וספרותיות לא פחות מכל רומן טקסטואלי, עם אוריינטציה פוליטית וחברתית, כמו "פרספוליס" של מרג'אן סטראפי, המספר על ילדותה באיראן, הגירתה לאוסטריה וחזרה למולדתה; "מאוס" של ארט ספיגלמן, המתאר את יחסיו עם אביו ניצול השואה וזכרונותיו של אביו משנות מלחמת העולם השנייה; "פלסטין" של ג'ו סאקו, המתאר את מסעו של האמן לעזה ולגדה המערבית בתחילת שנות התשעים ואת מצוקתם של התושבים הפלסטינים שם, וכן ספרים רבים נוספים.

ד"ר דני פילק, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון ויו"ר עמותת רופאים למען זכויות אדם, משלב בין אהבתו לקומיקס – הנטועה עמוק בילדותו בארגנטינה, ארץ שבה הקומיקס הוא מדיה נפוצה מאוד, אהובה על מבוגרים כמו גם על ילדים – ובין ההבנה העמוקה שלו בתהליכים היסטוריים וחברתיים, כדי לבחון דרך אמנות הקומיקס סדרים חברתיים והתניות תרבותיות. זה כבר כמה שנים שהוא מעביר קורס על קומיקס ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון, ובקרוב ייצא בהוצאת רסלינג ספרו על תרבות עממית, אידיאולוגיה וקומיקס. כאן אפשר לקרוא את המאמר המצוין שלו, שהתפרסם בגיליון 15 המצוין ("ציור ללא קיר: קומיקס חברתי ופוליטי") של כתב העת הכיוון מזרח.

"ברור שמי שיש לו גישה שמרנית אליטיסטית יראה בקומיקס מוצר זול, חסר ערך לחלוטין", מסביר פילק בשיחת טלפון. "זאת היתה הגישה במשך הרבה שנים. ומצד שני מי שנוקט בגישה אליטיסטית רדיקלית יראה בקומיקס כלי למניפולציה. אני יותר מזדהה עם הגישה שאפשר לקרוא לה הפופוליסטית הרדיקלית – אני חושב שהקומיקס הוא סוג של שדה שצריך להתייחס אליו ולראות מה הם המסרים השונים, ואי אפשר לראות בו רק סוג של מניפולציה אוטומטית, או מוצר. אפשר לקחת כמעט כל קומיקס, ולקרוא אותו קריאה שבוחנת איך מיוצגים ביטויים לבעיות, סכסוכים ומאבקים חברתיים שונים. בחלק מהקומיקס זה מאוד מובן מאליו, כמו בדוגמה די מוכרת: לפני כמה שנים מארוול קומיקס (אחד משני תאגידי הענק של תעשיית הקומיקס האמריקאית) עשתה סדרה בשם 'Civil War', שבה כל הדמויות מההיסטוריה של מארוול נכנסות לעימות סביב דרישה ממשלתית שיחשפו את השמות האמיתיים שלהן. וכל הקומיקס הזה, לאורך כמאה גיליונות, זה סוג של דיון או הרהור בסוגיות כמו אחריות חברתית וחופש הפרט, במידה לא מבוטלת בצל תגובת ממשלת בוש לאירועי ה-11.9. ישנו גם הקומיקס הקלאסי בארגנטינה, 'אל אתרנאוטה', שמספר את הסיפור של התקפת חייזרים על דרום אמריקה והתגובה העממית אליה, בתחילת שנות החמישים וסוף שנות השישים, וזה קומיקס שאפשר לקרוא אותו כמעין רפלקסיה של התנועות האנטי-אימפריאליסטיות שצמחו באותה תקופה בדרום אמריקה. אבל אפילו בקומיקסים שהקריאה בהם פחות בולטת לעין, אפשר לראות בקומיקס לא רק את המניפולציה, או לא רק לומר שיש לו ערך כי הרבה אנשים קוראים אותו, אלא להסתכל על המורכבות של הקשר בין מסרים מסוימים, דמויות מסוימות, והקונטקסט החברתי שבו הקומיקס הופך למרכזי.

אני חושב שזה לא מקרה שכיום שתי הדמויות המיתיות, אולי המרכזיות ביותר בחברה האמריקאית, הן דמויות קומיקס – סופרמן וספיידרמן. יש לקומיקס סוג של יכולת ליצור מיתולוגיה עממית חדשה".

ייתכן כי עדיין מוקדם מדי לשפוט אם גם בישראל של הקיץ האחרון סייעו הקומיקסאים ביצירת מיתולוגיה עממית חדשה, אבל אין ספק כי הם הוסיפו גוונים ורבדים רדיקליים למחאה החברתית. "קשה למדוד רמת השפעה, אם יש כזאת", אומר אנגלמאיר, "ונראה לי שהרבה פעמים ההשפעה אינה בכך שמישהו התנגד למחאה, ועכשיו, אחרי שקרא את 'קשקושי תחת', הוא יגיד: 'ואלה, הם צודקים החבר'ה האלה, מהיום אני בעד', אלא מדובר בהשפעה על צורת החשיבה: קצת לנער קבעונות, לשחרר את הדיון ולהכניס לתוכו הומור שמפוגג מתח ומאפשר לדבר על הדברים.

"אני מת על הערוצים האלטרנטיביים, על פנזינים שבזכות הפקתם הזולה מאפשרים יצירה עצמאית לגמרי, על אמנות רחוב שבחסות האפלה ויופיו של התרסיס מייפה את העיר בפרחי גרפיטי בוטים ומלבלבים, על כל אמצעי ההבעה האישיים שאינם תלויים במערכות גדולות, באישורים ובטייקונים שיממנו אותם".

מתוך "דפי חולדאי" לאנגלמאיר

פורסם במקור בגיליון קומיקס מיוחד של הארץ, סוכות 2011. כאן אפשר לקרוא את כל הפרויקט המגניב הזה.

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

2 מחשבות על “היסטוריה שנכתבה בדיו

  1. חומר מענין. אצטרך הרבה הרבה זמן פנוי כדי לשבת ולקרוא אותו ברצף.
    (אולי כדאי לחלק אותו לפרקים כדי שיהיה אפשר לקרוא בתשלומים?)

    פורסם ע"י יוסי ביטון | דצמבר 27, 2011, 12:06 pm
  2. Join or Die אכן מאוד מפורסם. אני זוכר אותו מתכנית היסטוריה זו או אחרת (כי דברים כאלו לא מלמדים בבתי ספר בארץ), ואני מכיר אותו גם בתור קעקוע שעשה לעצמו קרייג פרגוסון, לכבוד הפיכתו התאזרחותו כאמריקני, דבר שהוא מאוד גאה בו: https://www.youtube.com/watch?v=kPZgCn2juBQ

    פורסם ע"י עירא - Ira | ינואר 8, 2012, 2:19 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אוקטובר 2011
ב ג ד ה ו ש א
« ספט   ינו »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: