//
you're reading...
מהעיתונות

מהו גיבור? פרויקט דוקומנטרי חדש של יואב שמיר

כשמריצים בגוגל חיפוש של המילה Experiment (ניסוי), התוצאה השנייה שמתקבלת היא "ניסוי הכלא של סטנפורד". התוצאה השלישית: "ניסוי מילגרם". לכל מי שלמד פסיכולוגיה, שני הניסויים האלה מוכרים היטב. שניהם חקרו בזמנים שונים דינמיקה של פסיכולוגיה חברתית – ניסוי הכלא של סטנפורד בחן התנהגות של אנשים נורמטיביים בתנאים שדימו בית כלא; ניסוי מילגרם בדק את תכונת הציות הגלומה באופי האנושי, גם אם היא מנוגדת לכל אמת מידה מוסרית. שני הניסויים הציגו תוצאות מדכאות למדי.

40 שנה מאוחר יותר, זה מה שמעסיק בימים אלה את יואב שמיר בפרויקט התיעודי החדש שלו, "10% – מה הופך אדם לגיבור" שמו. הוא עוסק בצד השני של ניסויי מילגרם וסטנפורד: לא ברוב הנוטה לאבד את אמות המידה המוסריות שלו בתנאים קיצוניים, אלא במיעוט, בקומץ האנשים – לפי ההערכות, פחות מעשרה אחוזים של האוכלוסייה – שיושיטו יד לזר, ולעתים אף לאויב, פשוט כיוון שזה הדבר המוסרי לעשות.

שמיר, יוצר דוקומנטרי מוערך בארץ ובחו"ל, אינו חושש לחקור שאלות שנויות במחלוקת. בסרטו "מחסומים" (2003) הוא הראה את המציאות הפרוזאית והעגומה של יחסי החיילים הישראלים והתושבים הפלסטינים במחסומים בשטחים; ב"חמישה ימים" (2006) ליווה את תהליך ההתנתקות מרצועת עזה; ב"פליפ" (2008) עקב אחרי מטיילים ישראלים בהודו שנפגעו נפשית בעקבות שימוש בסמים; וב"השמצה" (2009) בדק את האופן שבו ישראל וארגונים יהודיים משתמשים בטענות על אנטישמיות ובזיכרון השואה כדי לגרוף הון פוליטי.

יואב שמיר. יכול להיות שגיבורים זה בכלל דבר שעדיף להשאיר למיתולוגיה ולאגדות

יואב שמיר. יכול להיות שגיבורים זה בכלל דבר שעדיף להשאיר למיתולוגיה ולאגדות. צילום: ינאי יחיאל

את הסרט החדש מפיק שמיר בעצמו, והוא בחר בדרך פעולה חדשנית, בוודאי בישראל, ההולכת ונפוצה בחו"ל במהירות: לגייס סכום מסוים מהתקציב על ידי אינדי גו-גו, פלטפורמה שמאפשרת לכל אדם לערוך קמפיין גיוס תרומות באמצעות האינטרנט. היעד: לגייס עד סוף ינואר 30 אלף דולר.

שמיר מבלה את ימיו בתקופה זו בחדר העריכה, משייט בין צילומי קופים בקונגו, ראיונות עם חסידי אומות עולם, מעקב אחרי מחקר פסיכולוגי בינלאומי ומפגשים עם אנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים – וכל זאת כדי להתחקות אחר השאלה החמקמקה: מה הופך אדם לגיבור? מדוע אחוז קטן של אנשים יושיט יד לאדם זר בצרה, נגד הטבע, הסמכות או ההתניות החברתיות שלו, בעוד שרוב בני האדם יתעלמו?

שמיר נולד ב-1970 בתל אביב. הוא סיים תואר ראשון בהיסטוריה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בהצטיינות בקולנוע. סרטיו זכו בפרסים, בין היתר בפסטיבלי הסרטים של אמסטרדם, סן פרנסיסקו והוט-דוקס בקנדה. הוא מתגורר כיום בתל אביב עם בתו ועם בת זוגו, טניה איצקוביץ', צלמת ומפיקה שגם משתפת איתו פעולה בפרויקטים שלו.

ההכרה הבינלאומית שזכה לה אינה מסתכמת רק בפסטיבלים ובפרסים. על "השמצה" כתב עליו הבמאי מייקל מור ("באולינג לקולומביין", "פרנהייט 9/11") כי זה "סרט נועז ואמיץ". ניק ברומפילד ("קורט וקורטני", "ביגי וטופאק") ציין שזה "סרט פנטסטי, שעושה בדיוק מה שסרט דוקומנטרי במיטבו יכול לעשות".

"השמצה" גם הוביל את שמיר לפרויקט הנוכחי. "פנה אלי הפסיכולוג ד"ר רוני ברגר, שעבד בנט"ל, הארגון לנפגעי טראומה לאומית", הוא מספר. "הוא ראה את 'השמצה' וסיפר לי על רעיון חדש שיש לו למחקר". ברגר טיפל, בין השאר, בנפגעי טראומה ביישובי הדרום שהיו נתונים להתקפות טילים.

מימין: פרופ' זימבארדו ו"ניסוי הכלא של סטנפורד", 1971 . משמאל: מתוך "ניסוי הציות של מילגרם", שנות ה 60

מימין: פרופ' זימבארדו ו"ניסוי הכלא של סטנפורד", 1971 . משמאל: מתוך "ניסוי הציות של מילגרם", שנות ה 60.

"הוא הבחין בכך שרוב אלה שהוא מטפל בהם הקצינו את דעותיהם, נהיו יותר מיליטנטיים, לאומניים, עם פחות סבלנות לאחר", אומר שמיר. "יש בזה גם משהו הגיוני. זה בסך הכל סוג של מנגנון הגנה. מצד שני, היתה קבוצה קטנה של אנשים, שאף על פי שעברו אותן חוויות, הצטרפו לארגונים כמו 'לוחמים לשלום', 'שוברים שתיקה' ועוד. כלומר, הטראומה היא אותה טראומה, אבל יש אנשים שלקחו את זה לכיוון אחד, בעוד שרוב האנשים לוקחים את זה לכיוון הכביכול-טבעי. לצערי, הטבעי הוא הכיוון של ההדרה והשנאה.

"ואז רוני סיפר לי על פסיכולוג אמריקאי, פרופ' פיליפ זימבארדו, שעשה ב-1971 את 'ניסוי הכלא של סטנפורד'. הוא לקח קבוצה של מתנדבים שכולם עברו מבחנים, אנשים נורמטיביים לחלוטין. הוא דימה כלא במרתפים של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, וחילק אותם באופן רנדומלי לסוהרים ולאסירים. התוצאה היתה מדהימה: בתוך כמה ימים הסוהרים נהפכו לסאדיסטים, משהו כמו 'בעל זבוב', והאסירים הגיעו למצב של התמוטטות נפשית. הניסוי הזה, שהיה אמור להימשך שבועיים, נפסק אחרי שישה ימים".

ניסוי הכלא היה מבוסס על ניסוי שקדם לו, מראשית שנות ה-60, של עמית של זימבארדו, פרופ' סטנלי מילגרם, שנקרא "ניסוי הציות".

"מילגרם רצה לדעת איך כל כך הרבה גרמנים שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי", אומר שמיר. "הוא סיפר למשתתפים בניסוי שהוא חוקר השתפרות בלמידה. הם הושבו בחדר שבו, מעבר לזכוכית, ישב אדם מחובר לאלקטרודות. הסבירו להם שבכל פעם שהאדם משיב בצורה לא נכונה לשאלה, הם צריכים לתת לו שוק חשמלי, ובכל פעם שהוא שוגה שוב, הזרם החשמלי הולך וגדל. האדם הזה היה שחקן, אבל הם לא ידעו את זה. מבחינת הוולטאז', מבחינת מה שהראה הלוח, הסקאלה הגיעה ל-450 וולט, שזה קטלני". ההערכות לפני הניסוי היו שכאחוז אחד מהמשתתפים "יחשמלו למוות" את האדם שנמצא מולם. התוצאה היתה שיותר משני שלישים עשו את זה.

"שני הניסויים האלה הם אבני דרך בעולם הפסיכולוגיה החברתית", ממשיך שמיר. "מה שמדהים הוא שהיו המון מחקרים על רוע, עולם הפסיכולוגיה מרותק מזה. מה שפחות חקרו זה את האנשים הטובים. כלומר, מה גרם לאלה שלא לקחו חלק בזה להתנהג כך. זה תחום שנקרא פסיכולוגיה חיובית".

זימבארדו וברגר החליטו לאחד כוחות. "ברגר מגיע ממעבדה חיה – עם מטופלים בזמן אמת; זימבארדו מגיע מתוך מעבדה של ניסויים פסיכולוגיים, ושניהם יוצאים למחקר שבמסגרתו הם מנסים לראות מי זה המיעוט, אלה שאנחנו קוראים להם 'העשרה אחוז', שהם אנשים שלא מוכנים לקחת חלק ברוע. זה נשמע לי מרתק. וברגר בדיוק נסע לסן פרנסיסקו להיפגש עם זימבארדו, אז הצטרפתי אליו".

שמיר הצטרף למחקר בשלביו הראשוניים כשלחוקרים היה רק רעיון. בסרטו עוקב שמיר אחר האופן שבו ברגר וזימבארדו, שני טיפוסים שונים מאוד, הבאים מרקע שונה לגמרי, מפתחים מתודולוגיה ומתווים דרכי העבודה. "זה היה קצת כמו לעשות 'מייקינג אוף' של סרט ממש מההתחלה", אומר שמיר.

המחקר התבסס על ניתוח נתונים של אנשים שביצעו מעשה גבורה, כפי שהם מבינים אותו. "קנה מידה אחד של המחקר היה מידת הטרנספורמציה. אם לתת דוגמאות של גיבורים בישראל, אז ניקח שני יונתנים לצורך העניין: האחד זה יונתן פולק, שבא ממשפחה של פעילי שלום ואקטיביזם, כלומר הדרך שלו היא כמעט מסלול מתבקש. אני מאוד מעריך פעולה של אנשים שהם אקטיביסטים ומוכנים לסכן את עצמם ולשלם מחיר, אבל יש אנשים שזה לא מפתיע שזה קורה להם. ויש אנשים כמו יונתן שפירא – שהיה טייס קרב, ואבא שלו מפקד טייסת והאחים שלו בסיירות. זה לא בן אדם שאתה מצפה שייהפך לשמאלני רדיקלי ואקטיביסט. אז הם התעניינו באנשים שעברו טרנספורמציה, וזה היה אחד התנאים של המחקר".

אבל בעוד החוקרים קובעים פרמטרים למחקר, אצל שמיר הצטברו שאלות אחרות. "אם מחפשים מקבילות היסטוריות לאנשים מהסוג הזה, 'העשרה אחוז', אז הדוגמאות הכי ידועות מהמאה האחרונה הן גרמנים שעזרו ליהודים בזמן השואה, ולבנים אפריקנרים שהצטרפו לאיי-אן-סי, הקונגרס הלאומי האפריקאי שפעל כמחתרת, ונלחמו באפרטהייד. אלה אנשים שמחליטים לעזור למישהו מה-'Out-Group' שלו, לא מה-"In-Group.

"אפשר להגדיר In-Group מרמת המשפחה ועד החברה כולה, והם באו ועזרו כביכול לאויב.

מתוך "מחסומים". אני רוצה שיקשיבו לסיפור

מתוך "מחסומים". אני רוצה שיקשיבו לסיפור.

"אני חושב שאפשר לעשות לשאלה הבסיסית הזאת רדוקציה אפילו ברמה של סיטואציה שבה עומדים מאה אנשים על שפת הירקון, מישהו טובע, ורק בן אדם אחד יקפוץ להציל אותו. למה דווקא הוא? מה שונה בו? מה גרם לו לעשות את זה בעוד ש-99 אנשים אחרים עומדים ומסתכלים?"

שאלה אחרת שביקש לברר היתה "מיהו גיבור", והתברר לו כי לכל מי שנשאל אותה יש תשובה משלו. "גיבורים זה אחד הדברים הכי פופולריים שיש, ממיתולוגיה יוונית ועד גיבורי-על. יש לי עשרות, אפילו מאות שיחות, שניהלתי עם ידידים ומכרים בגלל הסרט. כל מי ששאלתי אותו 'מה זה גיבור?' היתה לו הגדרה משלו. אבל כאן, במחקר של ברגר וזימבארדו, ההגדרה היתה פשוטה מההתחלה: גיבור זה מישהו שמוכן לסכן את עצמו שלא על מנת לקבל תמורה, על מנת לעזור למישהו שהוא לא מכיר".

הגעת לאיזשהן מסקנות מהסרט?

"אחת המטרות שלי היתה שהצופה כל הזמן יאתגר את עצמו בשאלה מה אני הייתי עושה באותה סיטואציה. ומה שאני ראיתי על עצמי זה שאפילו עצם העלאת השאלות האלה, יש לה אפקט. כלומר, עצם זה שזה יושב בתודעה שלך גורם לך שינוי התנהגותי, אם אתה רוצה ואם לא. עצם העובדה שאתה תראה מישהו בצרה, ההתעסקות הזאת תגרום לך לקחת אפילו שבריר שנייה ולשאול את עצמך: 'רגע, אני עושה משהו או לא עושה משהו בעניין הזה?'

"אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק, אני מקווה שזה יחזיק מעבר לשעה או שעתיים אחרי שאנשים יצפו בסרט, אבל אני מאמין שגם לסרט וגם למחקר יכול להיות אימפקט יותר גדול על איך שאנחנו מתנהלים ואיך שאנחנו רואים את הדברים.

צילומים בדרום אפריקה, מתוך "עשרה אחוז". אלמנט של הובלת סיפור

צילומים בדרום אפריקה, מתוך "עשרה אחוז". אלמנט של הובלת סיפור.

"אחת הסכנות בסרט כזה היא לגלוש לפאתוס. יש המון סרטים על אקטיביזם ועל גיבורים שנוטים לאיזשהי הערצה, לאידיאליזציה של הדמויות. בסרט הזה הלכתי לכיוון הפוך, זו כמעט דקונסטרוקציה של גבורה, וזה חבל דק ללכת עליו. אבל גם כשאתה עושה דקונסטרוקציה לגיבור, הוא עדיין גיבור. הדברים שהוא חווה, כשאתה מעמיד אותם מול 'מה אני הייתי עושה', יש להם אימפקט מאוד גדול".

נוסף על המחקר, לברגר וזימבארדו יש יוזמות להמשך. "הם רוצים לעשות תוכניות שייושמו בבתי ספר מגיל צעיר", אומר שמיר. "זימבארדו כבר כמה שנים אומר: התעסקתי 40 שנה ברוע, עכשיו אני רוצה לעשות משהו טוב. הוא דיבר ב'טד', הוא הופיע ב'ד"ר פיל', הוא הקים ארגון שנקרא The Heroic Imagination Project, זה הקטע שלו עכשיו. הוא רוצה to seed the world with heroes (לזרוע גיבורים בכל העולם). וההתעסקות בזה מגיל צעיר, אני חושב שיש לה אפקט עתידי. כמו שאתה יכול לזהות אתלטים ולטפח אותם מגיל צעיר, זימבארדו טוען שאפשר לטפח גם התנהגויות כאלה".

קשה שלא לחשוב על כך שבבתי הספר בישראל מלמדים אותנו על השואה, על הגרמנים והפולנים והאוקראינים, מה שגורם לנו להיות בחרדה מלהיהפך למשתפי פעולה עם עריצות גזענית בעצמנו, ומצד שני, אנחנו מתחלחלים מכל השוואה שהיא. יש כאן סתירה פנימית.

"זה מין דיסוננס כזה, שקל לנו יותר להתעסק בו כי יש לנו מין הזרה. זה קרה שם, ואנחנו היינו הקורבנות, ואי אפשר להשוות. אבל טבע האדם הוא טבע האדם. מה שברגר וזימבארדו רוצים לעשות זה למצוא תבנית, מין גן פסיכולוגי, משהו שיצביע על הדפוסים שגורמים לבן אדם מסוים להיהפך לאדם טוב.

"אז השאלה הראשונית היא אם בכלל יש דבר כזה. יכול להיות שיתברר שגיבורים זה בכלל דבר שעדיף להשאיר למיתולוגיה ולאגדות, וזה לא משהו שאפשר לתפוס באופן מוחשי, כמו שהמדע אוהב לעשות. זו שאלה שמרחפת לכל האורך ולהגיד לך את האמת, עד סופו של הסרט, היכן שאני נמצא עכשיו, עדיין אין לי תשובה חד משמעית. היתרון שלי, בתור מספר סיפורים, זה שאפשר להעלות שאלות כאלה ולחשוב עליהן.

"אחד הדברים הראשונים שעשיתי, היה ללכת לאנשים שעבורנו, בתור ישראלים, הם הרפרנס הראשון שעולה לראש, ואלה חסידי אומות עולם. שאלתי את הגברת שאחראית על התחום הזה במרכז יד ושם, אירנה שטיינפלד: נראה לך שיש איזו אפשרות למצוא איזה מכנה משותף? והיא אמרה לי: 'אין דבר כזה. ריאיינתי אלפי חסידי אומות עולם, הם כל כך שונים שלא תמצא שום דבר דומה ביניהם'".

בסיוע יד ושם הגיע שמיר אל ארלט דה מונסו, "גברת בלגית מקסימה שגרה בניו ג'רזי. הדימוי של חסידי אומות עולם שמסתירים יהודים שאני התחנכתי עליו, ובטח הדימוי שהבת שלי תתחנך עליו, זה הסתרת יהודים כמו בסרט של טרנטינו. ככה זה נראה כשאתה מחביא יהודים, זה מה שהולך לקרות. אבל היא הציגה תמונה מאוד שונה ואמרה: רבים בבלגיה עזרו, הדבר הנכון הוא לעזור, ולך תתווכח עם דבר כזה. 'זה היה כיף', היא טענה. 'היתה לנו דירה למעלה, החבאנו שם יהודים'. והם באמת הצילו המון יהודים.

"אבל בסופו של דבר היא עברה לטון קצת יותר רציני ואמרה: 'כשמישהו בצרה צריך לעזור לו, זה הדבר הבסיסי'. ובאמת, מאות אנשים לקחו את שם המשפחה שלה. ככה המשפחה עזרה, בין השאר, בזה שהיא העניקה את שם המשפחה לנרדפים יהודים, פרט לעצם העניין של להחביא אותם. והם באמת הצילו המון יהודים.

"הדברים האלה, לעזור למישהו או לא לעזור למישהו, להיות מודע למצוקה של אחר או לא להיות מודע למצוקה של אחר, אלה דברים מוחלטים, אלה דברים הומניסטיים נטולי קונטקסט היסטורי – או שאתה עוזר או שאתה לא עוזר, או שיש לך אמפתיה למצוקה של מישהו אחר או שאין לך".

בניסוי של מילגרם ובניסוי הכלא של סטנפורד נרשמו גיבורים מהסוג הזה?

"כדי להיחשב כ'גיבור' בניסויים האלה, על פי הפרמטרים של המחקר של ברגר וזימבארדו, לא רק שהיית צריך – נניח בניסוי הכלא של זימבארדו – לא להיות סאדיסט, היית צריך לגרום לזה שהניסוי ייעצר. להגיד 'משהו פה לא בסדר'. האדם היחיד שעשה את זה היתה סטודנטית מהמחלקה לפסיכולוגיה, שבאה לזימבארדו ואמרה לו: 'שמע, אתה מטורף, אל תעשה את זה'. זו מישהי שהוא יצא איתה אז, ובהמשך הם נישאו. היא באה ואמרה: 'הדבר הזה הוא דבר שלא ייעשה'. אז זה מה שזה דורש – לא להיות הומניסט כורסה".

לא רק "אני לא אעשה את זה".

"כן, איך אתה נוקט צעדים. ברור שבתור צעד ראשון עדיף שתאמר 'אני לא לוקח חלק בעוולות האלה', אבל אחר כך – איך אתה בא ומוכן להקריב, ומוכן לעשות משהו שגם ישנה מציאות".

זה נכון שזימבארדו עצמו מאוד נכנס לתפקיד בזמן הניסוי, בתור מנהל הכלא?

"כן, הוא קיבל עליו את תפקיד הסוהר הראשי. הוא טיפוס מאוד מיוחד. בא ממשפחה סיציליאנית ענייה, גדל בשכונות עוני בברונקס, וכל מה שהוא עושה הוא עושה עד הסוף. בתור במאי זה כיף לעקוב אחרי מישהו כזה".

אתה חושב שיש מידה של שליחות במה שהם עושים, או שזה עניין אקדמי טהור?

"יש מידה של שליחות. הם התחילו כמעט בלי מימון, וקשה לי להאמין שמישהו שהדבר הזה אינו מעניין אותו ישקיע כמה שנים טובות מהחיים שלו במחקר כזה. אני מקווה שיהיה לזה יישום אחר כך. הם רוצים לשנות את העולם", מחייך שמיר.

כשאתה עושה סרט, אתה חושב על הקהל הישראלי או על קהל אוניברסלי? זה משהו שמנחה אותך?

"באופן מוחלט, לא. כלומר, סיפור טוב הוא סיפור טוב. והוא יעניין באותה מידה מישהו מישראל ומישהו מיפן או מארצות הברית. בפרקטיקה, כשעושים גרסאות, אז גרסה ישראלית תהיה קצת אחרת מגרסה בינלאומית. בדברים שנוגעים לישראל ולפלסטין יש פערי מידע שצריך להשלים לצופה זר.

"הגישה שלי היא שאני לא מוכן לעשות משהו שאני לא ארצה לראות. זה בסיסי, מה שנקרא 'כלל אצבע', כלל שהצבתי לעצמי לפני הרבה זמן. אנחנו רואים הרבה ג'אנק בטלוויזיה, ורבים מהיוצרים של הג'אנק הזה הם אנשים סופר-אינטליגנטיים ואנשי תרבות, שקוראים ספרים, רואים סרטים והולכים למוזיאונים. אבל כשהם באים לעשות טלוויזיה הם אומרים לעצמם: 'זה בשביל הקהל הנחות שנמצא שם בצד השני של המסך'. בעיני זה לא מקובל. ויש לזה מגבלות, אילוצים ומשמעויות, אבל אין לי אלא לעשות את זה ככה".

בתור צופה, אני מרגישה שהסרטים שלך משפיעים עלי. הם לא וידיאו-אקטיביזם במובן הצר של המושג, אבל יש בהם את המידה הפוליטית שגורמת לצופה לפחות להרהר מחדש בהנחות היסוד שלו, כמו ב"השמצה" וב"מחסומים". זה גם נראה כי יש בכך שליחות, שהיא מעבר לצורך לספר סיפור טוב. אתה מודע לזה?

"פחות. אני לא רואה בעצמי שליח. הדבר הראשוני מבחינתי, אם להיות כן לגמרי, זה לענות על יצר הסקרנות. יצא לי בסרטים שלי לחוות דברים ולהגיע לסיטואציות שאין סיכוי שהייתי מגיע אליהם בכל דרך אחרת. זה נותן לך את הגושפנקא לבוא למישהו ולהגיד: 'שמע, יש לך חיים נורא מעניינים, אני רוצה להתלוות אליך ולראות אותם מקרוב'. מעבר לזה, אני רוצה שיקשיבו לסיפור הזה, שיגידו: 'ואו, איזה סיפור מהמם, איזה סיפור מעניין'. שילכו איתו אחרי זה הביתה ויחשבו עליו".

בדרך מ"מחסומים" ועד "השמצה", עברת מלהיות "זבוב על הקיר" לדמות בסרטים שלך.

"אני חושב שצריך להתאים את הצורה לתוכן, ולא להיפך. ל'מחסומים' התאים 'זבוב על הקיר', וב'השמצה' זה לא יכול היה לעבוד ככה. אני מוביל את הסרט, זו נקודת המבט שלי. זו דרך שמאפשרת לך חופש אמנותי הרבה יותר גדול, וזה כלי עבודה נורא נחמד. אני חושב שאני משלב את שני הדברים – יש אלמנט גדול של התבוננות, ויש אלמנט של הובלת סיפור. זה כמעט מין ז'אנר בפני עצמו".

בחודשים האחרונים מוביל שמיר קמפיין לגיוס כסף לסרט דרך האתר אינדי גו-גו (www.indiegogo.com). אף שהסכומים שמתקבלים מכונים תרומות, לכל סכום – מעשרה דולר ומעלה – מוצמד תמריץ, מגלויה בחתימה אישית, דרך לינק לצפייה דיגיטלית בסרט עם צאתו, ועד קרדיט בכותרות הסיום של הסרט.

ספר קצת על הקמפיין הזה.

"אמנם בארץ יש לנו תמיכה מ'רשת' ומהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, אבל הצורה המקובלת שבה מממנים סרטים בסדר גודל כזה, היא שאתה הולך ועושה מה שנקרא פיצ' לסרט, בכל מיני פורומים של קו-פרודוקציות. ככה עשיתי את הסרטים הקודמים. ואז הגעתי לאמסטרדם, שם מתרחש הפורום הכי גדול של קו-פרודוקציות, הצגתי את הפרויקט והתגובות היו 'ואו'. על הנייר היו לי בערך מיליון יורו לעשות את הסרט, שזה מצב מצוין. יצאתי לדרך, ופתאום המשבר הכלכלי נכנס לפעולה, כל מיני דברים השתבשו, ומצאתי את עצמי מצלם את הסרט כאילו יש לי מיליון יורו אבל בפועל היה לי תקציב הרבה יותר קטן. וכל הזמן אמרתי: 'אוקיי, יהיה בסדר'. אבל הזמן עבר וראיתי שזה הולך ונהיה קשה יותר ויותר. ואז הסתכלתי על כמה קולגות שלי מהעולם שעשו את ה… נקרא לזה ניסוי, את גיוס הכסף באינטרנט.

"אני לא בא מאיזה בית עם אמצעים, ההורים שלי הם מורים, אין לי רקע אמיד שאני יכול לעשות מה שאני רוצה – אני מתפרנס מהסרטים שאני עושה וזהו. אף אחד לא ממש עושה כסף מסרטים תיעודיים. אנחנו רואים את ההתמודדות של ערוץ 10 עכשיו. כל מי שעבד בערוץ 10 על הפקות חווה את מה שאני חוויתי במהלך הסרט. מספיק שמישהו פתאום יוצא לפנסיה, או שמישהו חלה ולא העביר את ההחלטה שלך, מספיק שמשהו אחד ישתבש, וזהו – אתה מוצא את עצמך שואל: אוקיי, מה אני הולך לעשות עכשיו?

"אבל מעבר לצורך המיידי של מימון הסרט, זה נראה לי משהו מאוד דמוקרטי ויפה, שיש פה דרך לאנשים לתמוך במשהו שהם רוצים ומאמינים בו. ועצם הדבר הזה של היציאה החוצה, הדבר הבסיסי הזה של 'אם אתה צריך עזרה, תגיד שאתה צריך עזרה'. זה אולי נשמע הכי הגיוני בעולם, אבל לא כולם עושים את זה".

"זה היה מבחינתי גם סוג של ריאליטי צ'ק", הוא מוסיף. "זכיתי להרבה חשיפה בעולם ורציתי לראות מה המשמעות של זה. וסיקרן אותי לדעת אם הדבר היפה הזה, תהליך דמוקרטי של מימון סרטים על ידי אנשים, אם יש לו אחיזה במציאות. וזה קשה מאוד. קשה לגייס כסף מאנשים. עד היום אני נפעם ומתרגש מזה שבן אדם מוציא מהכיס שלו עשרה דולר, או 25 או 500 או 1,000 דולר – שזה גם סכום שאנשים תרמו. נניח 200 דולר, אתה שם סכום כזה כמתנה לחתונה של חבר טוב. לבוא ולתת את זה לבן אדם שאתה לא מכיר – זה מרגש.

"ויש פה עוד דבר, שאני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו".

ואותך זה יכול לקחת למקומות חדשים ומעניינים. או שלא.

"אמרתי לעצמי: אם זה מה שזה דורש ממני, להיות מין נער ליווי של קולנוע, אז אני אעשה את זה. כי אני חושב שאם אין לך את התשוקה והלהט לעשות את הדברים האלה, אז אתה לא באמת יכול לעבוד במקצוע הזה. אני מוכן ללכת דרך ארוכה בשביל זה. בינתיים התרומה הכי גדולה שהגענו אליה היא 1,000 דולר, והיו כמה אנשים שתרמו את הסכום הזה. מה שמפתיע זה שאנשים רבים בכלל לא מעוניינים בתמריצים המוצעים עם כל תרומה.

"ניק ברומפילד שלח מייל שהציע עזרה, מייקל מור כתב שהוא רוצה לעזור. עוד הרבה במאים, פחות מוכרים, עזרו ותמכו, ומנהלי פסטיבלי סרטים שבלי לראות אף פריים כבר רוצים שהסרט יגיע אליהם ומוכנים לתרום. אז זה נחמד לראות שיש תמיכה, וכן מעריכים את העבודה. מה ייצא מזה בפועל? אני לא יודע".

לפני סיום, שמיר מבקש לומר משהו על חשיבותו של הקולנוע התיעודי הישראלי, שלמרות הצלחתו הגדולה בכל העולם בשנים האחרונות, עדיין לא מקבל את התקציבים והבמה הראויים לו בארץ. "בארץ, לז'אנר התיעודי אין מקום מאוד חשוב", הוא טוען. "אלה סרטים שבדרך כלל משדרים ב-11 בלילה, ולא מצפים מהם להרבה. זה מין עניין רגולטורי – איזשהו גוף ממשלתי החליט שחייבים להשקיע איקס שעות בסרטי תעודה, וזו מין צפרדע שגופי השידור בולעים, ומתייחסים לזה בהתאם – שמים את המינימום הדרוש בשביל לעמוד בתקן.

"'השמצה', למשל, שודר בערוץ 4 הבריטי, הם בחרו בו אחר כך בתור אחד הסרטים המוצלחים ביותר שהם שידרו ברצועה הזאת מאז ומעולם, והוא הביא להם רייטינג יפה מאוד. בארץ, הסרט שודר ב-11 בלילה בשבת, עם שלושה אחוזי רייטינג, אם בכלל. זה בסדר, את יודעת, אבל סרטים תיעודיים יכולים להיות פאן, יכולים להיות מעניינים, יכולים להיות כאלה שאתה יושב ונדבק לכיסא".

כמה ימים לאחר שיחתנו, כתב מייקל מור לשמיר כי יתרום סכום נכבד לפרויקט ויאשר להעניק לו קרדיט "מפיק בפועל" בכותרות הסיום של הסרט. מור, שעד כה מעולם לא הסכים להפיק או להעניק את שמו כמפיק לסרטים של יוצרים אחרים (פעולה שתעניק לכל פרויקט תיעודי יוקרה רבה), ציין שהוא מוכן לכל קרדיט שהוא, כיוון שהוא מאמין שזה סרט חיוני, או כפי שמור עצמו הגדיר זאת: "סרט דחוף".

 

הכתבה פורסמה במקור במוסף הארץ, 20.1.2012

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

אין תגובות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ינואר 2012
ב ג ד ה ו ש א
« אוק   אוג »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: