//
you're reading...
מאמרים ארוכים ולא ערוכים, מהעיתונות, ספרות רוסית מתורגמת לעברית, תרבות רוסית

המדריך למתקן העולם

 שלושה רומנים כתב לב ניקולאייביץ' טולסטוי בימי חייו, אך רק שניים נחשבים לפסגה של עילוי ספרותי:

"מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה". השלישי, שיצא לאור בשיא פעילותו כהוגה ומורה רוחני, העפיל בתפוצתו על הראשונים בזמנו, אך לא צלח את הקאנוניזציה המודרנית של יצירות המופת הגדולות. זהו "התחייה", שיצא לאור ב-1899 (אחרי שעבר יותר מ-400 תיקוני צנזורה על ידי הרשויות, ופורסם בגרסתו המלאה ברוסיה רק ב-1936).

קטיה מסלובה, בתה הבלתי רצויה של רפתנית כפרייה, גדלה בבית האחוזה המקומי כספק חדרנית, ספק בת טיפוחים. בהיותה בת 16 היא מתאהבת בנסיך דימיטרי איבנוביץ' נכליודוב, אחיינן הסטודנט של מיטיבותיה. גם הוא מתאהב בה, באופן עמוק ומלא עדנה. הם משחקים יחד בחצר משחקי נעורים, הוא מעניק לה ספרים של טורגנייב ודוסטוייבסקי, ואהבתם נשארת בתחום הרגש הענוג בלבד.

שלוש שנים לאחר מכן מגיע נכליודוב לאחוזת דודותיו, ועתה אין הוא אותו נער תמים ונוח להתרשם כשהיה אלא גבר צעיר, קל דעת ופוחז, שהושחת על ידי חיי הצבא. הרגש ההדדי ניצת מיד שוב בין האוהבים הצעירים ומגיע לשיאו בחגיגות הפסחא בכפר. נכליודוב מפתה את קטיה – המכונה על ידי כולם קטיושה – רק כדי להשפיל אותה על ידי מתן אתנן, לזנוח אותה מיד לאחר מכן לאנחות, ובלי יודעין לעבר אותה. קטיושה, שבורת לב ובהריון, מסולקת מבית האחוזה. היא מנסה להתפרנס בכבוד, אך בכל מקום גברים מציקים לה ומנסים לפתות אותה. אם היא מתנגדת היא נחשבת ל"עושת צרות". אם היא מתרצה, בסופו של דבר היא גם "עושה צרות". נאפופים מזדמנים שבצדם תמורות מקריות מובילות אותה למסקנה הבלתי נמנעת – אם כבר לסחור בגוף, אז במוסד הראוי – בבית זונות מוסדר, רשום כחוק.

נכליודוב הצעיר עובר בינתיים את המסלול הצפוי של אדם במעמדו – קריירה צבאית, משרה ממשלתית, חיי החברה הגבוהה. את המשרה הממשלתית הוא זונח כדי לטפח את כישוריו האמנותיים, לא בהצלחה גדולה.

עשר שנים לאחר אותו פיתוי, הוא אדם נעים, משועמם, מחוזר על ידי עלמה מקסימה ועשירה בת המעמד שלו אך דוחה את האירוסין עמה בשל רומן בלתי פתור עם אשת ראש הפלך בו נמצאות מירב אדמותיו.

במסגרת חובותיו האזרחיות הוא מקבל זימון לשמש כמושבע במשפט של שוד ורצח, ומזדעזע לגלות שהנאשמת העיקרית במשפט היא אותה קטיושה שלו, בה היה מאוהב כל כך בנערותו ושאותה הדחיק לגמרי מתודעתו לאחר האופן בו נהג בה. נכליודוב חווה טלטול נפשי רב עוצמה כשהוא מגלה שקטיושה הפכה לפרוצה, וטלטול זה גורם לו להכיר באמת המבעיתה כי הוא האחראי הישיר לנפילתה המוסרית.

אף כי ברור לכל כי קטיושה מסלובה חפה מפשע, טעות בירוקרטית גוזרת עליה עבודת פרך בסיביר. נכליודוב מחליט להציע לה נישואין כדי לכפר על חטאו הראשון, ונשבע בפני עצמו להשתדל למענה בכל ערכאה אפשרית, ואם ייכשל – להתלוות אליה לסיביר.

כך מתחיל הסיפור הארוך והמפותל של התעוררותו הרוחנית של נכליודוב, התעוררות רוחנית שמשמעותה אינה הגשמת תשוקות מודחקות, אלא ההכרה המלאה והמעיקה באחריותו המוסרית כלפי כל מי שתלוי בו או שעשוי להיות תלוי בו, וההשתעבדות ההדרגתית אך המוחלטת לניסיון הסיזיפי לפתור את מצוקותיהם של האסירים הפליליים והפוליטיים הממלאים את רוסיה בסוף המאה ה-19.

לב ניקלואייביץ' טולסטוי ומקסים גורקי ביאסנאיה פוליאנה, 1900. צילום: סופיה אנדרייבנה טולסטאיה, אשתו של טולסטוי

ככל שנכליודוב שוקע עמוק יותר ויותר לסבך המערכת המשפטית, כן ברור לו יותר ויותר עד כמה מערכות החוק והצדק מסואבות. לעתים הוא חש שהוא עלול לצאת מדעתו בשל הפער בין ראייתו הבהירה את קלקול המערכות ובין הקבלה שלהן, המובנת מאליה, על ידי אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, ואפילו חורשי טוב. כך, למשל, הוא מהרהר במשפטו של נער צעיר שמואשם בפריצה:

"'הרי מובן מאליו שהנער הזה אינו איזה רשע יוצא דופן, אלא הבן-אדם הרגיל ביותר – את זה רואים כולם – והוא הפך למה שהפך רק מפני שהיה שרוי בתנאים שמולידים אנשים כאלה. ומשום כך ברור, נדמה לי, שכדי שלא יהיו נערים מסוגו, צריך להשתדל לחסל את התנאים שבהם נוצרות בריות אומללות כאלה.

ומה אנחנו עושים? אנחנו תופסים נער אחד כזה שנופל לידינו במקרה, ביודענו טוב מאוד שאלפים כמוהו אינם נתפסים, ומכניסים אותו לכלא, לתנאי בטלה גמורה או העמל המזיק וחסר הטעם ביותר, בחברת אנשים כמוהו, שנחלשו או הסתבכו בחיים, ואחר כך מַגלים אותו על חשבון המדינה לחברת האנשים המושחתים ביותר מפלך מוסקבה לפלך אירקוטסק… והרי בכמה ובאילו מאמצים מוגברים עולה העמדת הפנים הזאת', המשיך נכליודוב לחשוב, והקיף במבטו את הטרקלין הענקי, את הדיוקנאות, המנורות, הכורסאות, את מדי השרד, את הקירות העבים, את החלונות, ונזכר בממדיו העצומים של הבניין ובממדיו העצומים עוד יותר של המוסד עצמו, בכל צבא הפקידים, הלבלרים, השומרים, השליחים, לא רק כאן אלא ברוסיה כולה, שמקבלים שכר תמורת הקומדיה הזאת שאינה נחוצה לאיש. 'מה היה אילו היינו מכוונים ולו מאית מהמאמצים האלה כדי לעזור לאותן בריות זנוחות שאנחנו רואים בהן עתה רק ידיים וגופים הנחוצים לשלוותנו ולנוחותנו'".

התחייה הרוחנית מעוררת בו גם בחינה מחודשת של תפקיד הכנסייה ופקידיה, ושוב הוא אחוז בעתה מהפער הבלתי נתפס בין דבריו המפורשים של ישו ובין ההפרה הבוטה שלהם על ידי הממסד הדתי. כשהוא יושב בכנסייה במיסה הנערכת למען האסירים, הוא מהרהר:

"איש מהנוכחים, החל מהכומר ומהמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו שהכומר חזר על שמו בצליל שורקני פעמים כה רבות מספור, בעודו מהלל ומשבח אותו במילים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן: אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם ומעל היין, אלא אף אסר על בני האדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי המקדש לכשעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי מקדש אלא ברוח ובאמת; והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני אדם למשפט ולהחזיקם בבתי-אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר על כל מעשה כפייה כלפי בני-אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור. איש מהנוכחים לא העלה על דעתו שכל הנעשה כאן הוא חילול קודש עצום והלעגה על אותו הצלוב עצמו שבשמו נעשה הכל. איש לא העלה על דעתו שהצלב המוזהב המעוטר מדליוני אמייל בקצותיו, שהכומר הוציא והניח לבני-אדם לנשקו, אינו אלא צלמו של אותו מתקן תלייה שעליו הומת ישוע דווקא מפני שאסר על הדבר שנעשה כאן עתה בשמו".

תחייתו הרוחנית של נכליודוב אינה מתרחשת ברגע אחד. עליו לעבור מאבקים חוזרים ונשנים, פנימיים וחיצוניים, על מנת להגיע להשלמה אמיתית עם התפקיד העצום שהוא לוקח על עצמו. ההתמודדות הקשה ביותר היא שאלת יחסו אל קטיושה ושאלת יחסה אליו. פסגת כתיבתו של טולסטוי ברומן הזה, על כל מעלותיו האחרות, היא תיאור יחסיהם השבירים והעדינים של השניים, הן בנעוריהם והן בבגרותם. אך מלבד אותו תהליך רגשי ארוך ומורכב, הוא נאלץ להחליט גם על דרכו בעולם, על האופן שבו הוא מנסה לתקן את כל מה שמקולקל. ללא הרף הוא מנסה לפתור את המלכודת הטמונה באמת הבהירה שנגלתה לו: "אילו ניתנה משימה פסיכולוגית: איך לעשות כך שבני זמננו, נוצרים, אנשים הומאניים ובפשטות טובי לב, יעוללו פשעים מחרידים ביותר בלי להרגיש אשמים, ייתכן רק פיתרון אחד: צריך שיהיה בדיוק מה שישנו, צריך שהאנשים האלה יהיו מושלי פלך, מפקחים על בתי סוהר, קצינים, שוטרים, כלומר, ראשית, שיהיו בטוחים שיש עניין המכונה שירות המדינה אשר מתיר לנהוג באנשים כמו בחפצים, ללא יחס אנושי, יחס של אחווה כלפיהם, ושנית, שבין אנשי שירות המדינה הזה עצמו תתקיים תלות הדדית, כך שהאחריות על תולדות המעשים שהם מעוללים לבני אדם לא תוטל על איש מהם בנפרד…".

תחילה נכליודוב מוותר על אדמותיו ומעניק אותן לאיכרים, מהלך שנתפס הן על ידי בני ביתו והן על ידי רוב האיכרים עצמם כמעשה שעל גבול האי-שפיות; הוא מתמודד עם המועקה וההתקוממות הפנימית שבהתמסרות המוחלטת, האינסופית, לצרכיהם של אחרים, זרים שלעתים קרובות אינו חש בנוח ביניהם; עליו להתגבר על תחושות של התפעמות עצמית הנובעות מהקורבנות הרבים שהוא נוטל; הוא נאלץ להתמודד עם המיאוס והגועל שתוקף אותו כלפי החברה הגבוהה, כלפי כל בעלי בריתו הישנים, בהבינו שאין הוא יכול להגיע למעלה אמיתית של חסד וחמלה אם ימשיך לחוש בוז והתנשאות כלפי כל מיודעיו לשעבר, וכן שהוא חייב לשחק במגרשים המקובלים: "כתמיד, קשתה על נכליודוב וייסרה אותו ההבנה שכדי לעזור למדוכאים, עליו להתייצב לצד המדכאים, כמכיר בחוקיות פעילותם בעצם פנייתו אליהם בבקשות שימתנו מעט, ולו גם ביחס לאנשים מסוימים, את גילויי האכזריות השגורים שהם עצמם, ככל הנראה, לא הבחינו בהם. במקרים כאלה הרגיש תמיד אי-תואם פנימי, אי-שביעות רצון עצמית והיסוס: לבקש או לא לבקש, אך החליט תמיד שצריך לבקש".

המצעד העצום של דמויות משניות שטולסטוי פורש בפני הקורא מתגבש לכדי מסמך חברתי ופסיכולוגי מרתק, פסיפס מבלבל וכאוטי, כמו המציאות עצמה, של החברה הרוסית בסוף המאה ה-19. עשרות ואולי מאות דמויות, מכל שדרות החברה, מופיעות על הבמה בזו אחר זו, ונעלמות שוב כדי לפנות מקום לבאות אחריהן. ככל שהספר מתקדם כך מתגברת התחושה, הן בקרב נכליודוב והן בקרב הקורא, שכל פתרון למצוקה הוא הכנה לניסיון לפתור מצוקה גדולה יותר, וכי המשימה לעולם לא תסתיים.

קבוצת אסירים אזוקים בשלשלאות, במחנה פרך בסיביר, לפני המהפכה

"התחייה" יצא לאור ברוסיה ב-1899, ולקח למחברו, לב ניקולאייביץ' טולסטוי, עשר שנים להשלימו. הוא מבוסס על סיפור ששמע טולסטוי מפי ידידו, המשפטן א. פ. קוני, שהתרחש בדיוק באותו האופן (פיתוי נערה משרתת בידי בן אצילים, זניחה, הידרדרות לזנות ומפגש גורלי במשפט של שוד ורצח בו המפתה שימש כמושבע והנערה שימשה כנאשמת עיקרית). גיבור סיפורו של קוני הכיר באשמתו והחליט לשאת את הנערה, ואחרי שריצתה ארבעה חודשי מאסר הם אכן נישאו. זמן קצר לאחר מכן היא מתה מטיפוס. טולסטוי היה נרגש עד מעמקי נשמתו מהסיפור, והחל לכתוב אותו, אך זנח אותו לאחר מכן – חייו הספרותיים בשנות התשעים של המאה ה-19 עסקו בעיקר בקריאה וכתיבה של הגות ובפיתוח תורתו הרוחנית. אף כי המשיך לכתוב סיפורי פרוזה קצרים, לא היה לו פנאי לכתיבת רומן רחב יריעה, כמו "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" שהביאו לו את תהילתו הבינלאומית. באותה תקופה גם נרתם למען כת הדוחובורים, כת שדגלה במעין קומוניזם נוצרי, לא שונה בהרבה ממשנתו של טולסטוי עצמו, ונרדפה בין השאר בשל סירוב חבריה לשרת בצבא. השתדלויותיו של טולסטוי ואחרים הביאו להסכם עם המדינה על הגירה של בני הכת (כ-12,000) ואפילו נמצאה הארץ שתקלוט אותם בתנאיהם, קנדה. עתה נותרה רק השאלה מהיכן לגייס את הכסף. טולסטוי החליט למכור כתב יד להוצאה לאור, החלטה שעמדה בניגוד לקוד המוסרי המחמיר שכפה על עצמו, במסגרתו ויתר על כל זכויות היוצרים של עבודותיו. טולסטוי חיפש בין כתביו הזנוחים ומצא את כתב היד של "התחייה". הוא החל לשכתב ולהמשיך אותו, והשקיע זמן רב בתחקיר מגוון, בייעוץ משפטי ובכתיבת רשימות. על אף שבתחילה התקומם כנגד בזבוז הזמן שבכתיבת ספרות יפה, עד מהרה שקע בעבודה, ולבסוף התמסר לה כל כך עד שלפי אחד הביוגרפים שלו, ארנסט סימונס, טען בפני אשתו כי לא חש פרץ יצירתיות כזה מאז כתיבת "מלחמה ושלום". את דמותה של קטיושה, למשל, כתב בעשרים וריאציות שונות עד שהתקבע לבסוף על דמותה כפי שהיא מופיעה בספר – דמות נהדרת, עשויה ביד האמן הטולסטויאנית המובהקת, זו שאינה רואה באף אדם דימוי קבוע שרק מגיב למציאות, אלא מערך משתנה תדיר של מחשבות ורגשות, המשחק משחק מורכב עם התנאים החיצוניים.

רשיון לעיסוק בזנות, רוסיה, 1904

נכליודוב מתואר בצעירותו כנער מלא שאר רוח, רוחש שאלות פילוסופיות ומוסריות, אך שחיי החברה הגבוהה והצבא השחיתו את נשמתו, במובן זה שהרגילו אותו, כאת יתר בני מעמדו, להיות עיוור לחלוטין לסבלם של המיליונים המקיפים אותו, ובד בבד להפוך לקהה חושים כלפי סביבתו המיידית.

הידרדרותה המוסרית של קטיושה אמנם מתחילה באותו חג פסחא שבו נכליודוב מפתה אותה ואז זונח לאנחות, אך הידרדרותו המוסרית של נכליודוב מסתיימת שם, עד לתחיית נשמתו העתידית. חג הפסחא הפרבוסלאבי הוא החג שמציין את תחייתו של ישו מן המתים, שלושה ימים לאחר שנצלב, ועד ימינו היום הראשון בשבוע הרוסי נקרא "תחייה" (באותו אופן שבו השבת היהודית היא יום ששמו נושא משמעות לא מספרית). טולסטוי התחבט כל חייו בנוגע לנצרות הפרבוסלאבית, כיוון שסלד, כאמור, מכל ההפרות הבוטות של הכנסייה את הוראתו המקורית של ישו, אך גם חש רגש חם של קרבה לאמונה העממית, אותה ראה כאמיתית ופשוטה ונובעת מטבע האדם. על אף שלא יכול היה להזדהות עמה באופן מלא, וגם נוכח לדעת שבקרבה יש זיוף, מלאכותיות ואינטרסים, תפס אותה כפירוש אינטואיטיבי וצודק יותר של דברי ישו, שאותם תפס כתורה של אהבה.

על אף שהביקורת של טולסטוי התמקדה במוסדות הציבוריים של רוסיה מולדתו, שהאכזריות והשחיתות שימשו בהם בערבוביה באופן קיצוני במיוחד, הרי שברור כשמש לכל מי שמכיר את משנתו הרוחנית, שהתפתחה במיוחד אחרי 1881, כי הביקורת שלו מכוונת כלפי מוסדות החוק האנושיים באשר הם:

"בדרך כלל נהוג לחשוב שגנב, רוצח, מרגל, פרוצה צריכים להתבייש במשלח-ידם, שהרי הם מודים שהוא מגונה. למעשה, מתרחש ההפך הגמור מזה. אנשים שהגורל, החטאים והמשגים שלהם העמידו אותם במצב מסוים, מעוות ככל שיהיה, מגבשים לעצמם השקפה על החיים באשר הם, שמאפשרת להם לראות את מצבם כטוב ומכובד… אך האמנם לא אותה תופעה מתרחשת בין העשירים המתפארים בעושרם, כלומר בגזלה, בין המצביאים המתפארים בניצחונותיהם, כלומר ברצח, בין השליטים המתפארים בעוצמתם, כלומר, בכפייה ובאלימות? איננו רואים באנשים האלה את סילוף תפישת החיים, מושגי הטוב והרע למען הצדקת מעמדם, רק מפני שחוג האנשים שמחזיקים במושגים מעוותים כאלה גדול יותר, ואנו עצמנו משתייכים אליו".

"התחייה", מלבד היותה מסמך ספרותי וחברתי מהמעלה הראשונה, הישג שקשה מאוד להגיע אליו ללא פשרות (וטולסטוי אכן עושה כמה פשרות בין הצו הספרותי-אסתטי לצו מצפונו הדידקטי), היא הצצה מעניינת לכל אוהבי טולסטוי באשר הם, שכן על אף שהמשיך לכתוב סיפורים קצרים, זהו הרומן היחיד שלו כטולסטוי ההוגה יותר מאשר כטולסטוי הסופר, ועם זאת הוא אינו נעדר אותה יכולת עילאית לתאר אדם או סיטואציה על ידי שרטוט מהיר אך מלא נפח ומורכבות.

התחייה בהוצאת כרמל, בתרגומה של דינה מרקון. על העטיפה: איור של לאוניד פסטרנק לסצנת המשפט בספר, 1900

לאחר שסיים את "אנה קרנינה", בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 נתקף טולסטוי דיכאון עמוק, ואף היה על סף התאבדות. היה זה ביטוי של החיפוש חסר המנוח שלו אחר משמעות, חיפוש שליווה אותו מאז ילדותו. אלא שאחרי "אנה קרנינה" חש במלוא העוצמה את כל הישגיו – עושרו, משפחתו, הצלחתו הספרותית – ואת חוסר התוחלת שבקיומם. הוא השתקע בקריאת הוגים, החל לתרגל פרישות מינית, צמחונות, הסתפקות במועט ועבודת אדמה, וביקר בחריפות את הדוגמות של הכנסייה ואת השחיתות שבשלטון החוק; הוא הטיף לאי ציות אזרחי, והתנגד לכל סוג של אלימות; הוא השתדל בכל כוחו, כמו "נארודניקים" רבים בני זמנו, להיאבק בבערות ובעוני של מיליוני בני ארצו.

טולסטוי עם נכדיו, 1900

במובנים רבים, הוא פיתח תודעה אנרכיסטית – תודעה ששואפת לא לתקן את המערכת הרקובה, אלא להחליף אותה לחלוטין. טולסטוי לא רצה במערכת חוקים חדשה, אלא האמין אמונה פשוטה בעשיית הטוב למען האדם. לגבי הקומוניזם היה אמביוולנטי, וראה בקרל מרקס הוגה מעניין שמחלק מקביעותיו הסתייג (אחת הדמויות של האסירים הפוליטיים בחלקו האחרון של "התחייה" נחשבת כמבוססת על מרקס). גם בתנועות המהפכניות עוסק טולסטוי בדרכו, ודרך גיבורו נכליודוב, מוסר לקורא את תחושתו הכללית לגביהם:

"למן תחילתה של תנועת המהפכה ברוסיה, ובייחוד אחרי 1 במארס, רחש נכליודוב למהפכנים רגש של עוינות ובוז. דחו אותו קודם כול אכזריות וחשאיות התכסיסים שהשתמשו בהם במאבקם נגד הממשלה, והעיקר, אכזריות הרציחות שעוללו, נוסף על כך סלד מהמאפיין המשותף לכולם של הערכה עצמית מופרזת. אך משהתוודע אליהם מקרוב ומשנודע לו כל מה שסבלו מהממשלה על לא עוול בכפם, נוכח  לדעת שאינם יכולים להיות שונים ממה שהם. תפלים ככל שיהיו הייסורים שהאסירים הפליליים סבלו, לפני ואחרי ההרשעה, בכל זאת הייתה נהוגה כלפיהם מראית עין של שמירה על החוק; בענייני האסירים הפוליטיים לא הייתה גם אותה מראית עין, כפי שראה נכליודוב במקרה של שוסטובה ואחר כך גם במקרה של רבים וטובים ממכריו החדשים. באנשים האלה נהגו כפי שנוהגים בדגה הניצודה במכמורת: שולים אל החוף כל מה שנלכד ברשת ואחר כך בוררים את הדגים הגדולים הנחוצים, בלי לדאוג לדגי הרקק שגוועים מחוסר לחלוחית על הגדה. כך, משתפסו מאות אנשים שלא זו בלבד שלא היו אשמים, אלא אף לא יכלו להזיק לממשלה, החזיקו אותם לפעמים במשך שנים בבתי-כלא, שם הם נדבקו בשחפת, יצאו מדעתם או שלחו יד בנפשם; החזיקו רק מפני שלא הייתה סיבה לשחררם, ואילו בהיותם בהישג יד בבית הכלא, היה עשוי להתעורר בהם צורך להבהרת שאלה כלשהי בשעת חקירה. גורלם של כל האנשים האלה, החפים מפשע אפילו מנקודת מבט ממשלתית, היה תלוי בשרירות רצונו, בטיב שעות הפנאי ובמצב רוחו של קצין משטרה או ז'נדרמיה, סוכן חשאי, תובע, חוקר משפטי מושל הפלך או שר. אם פקיד כזה היה משתעמם או מבקש להצטיין – הוא עורך מעצרים, ובהתאם למצב רוחו או מצב רוחם של הממומנים עליו, מחזיק את העצורים בכלא או משחרר אותם. והממונה הגבוה ביותר, אף הוא בהתאם לכך אם יש לו צורך להצטיין או בהתאם לטיב יחסיו עם השר – מגלה אותם לקצה העולם או מחזיק במעצר בתנאי בידוד, או דן לגלות, לעבודות פרך, למוות, או משחררם, אם גברת כלשהי מבקשת זאת ממנו".

"התחייה" הוא לא רק יצירה מפעימה, רחבת יריעה, מלאה באהבה לאדם וסלידה מהמערכות שיצר, הוא גם מדריך שימושי למתקן העולם. על אף כל הוויכוחים שאינטלקטואל, הן בן זמנו והן בן זמננו, עשוי להתווכח עמו, אין ספק שלאיש המעשה הוא מגלם בתוכו שיעורים כואבים וחשובים, רלבנטיים לכל עת. טולסטוי לא גואל את דמויותיו הראשיות ואת קוראיו הסקרנים על ידי סוף טוב ובהיר – תחייתו הרוחנית של נכליודוב התחילה, אך היא לעולם לא תסתיים. אך לקראת סוף הספר טולסטוי בכל זאת מעניק לגיבורו את ההקלה שבהכרה באמת אחת פשוטה, תפיסה שבה טולסטוי החזיק עד יום מותו:

"…התברר לו כעת הרעיון שהאמצעי היחיד והוודאי להיוושעות מהרוע הנורא שבני האדם סובלים ממנו גלום אר ורק בזאת, שבני האדם יראו עצמם אשמים תמיד לפני האלוהים, ומשום כך לא כשירים להעניש או לתקן את זולתם. נעשה ברור לו עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי כלא ובבתי הסוהר, והביטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני האדם רצו לעשות את הבלתי אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני אדם מקולקלים, וחשבו להשיג זאת בדרך מכנית. אך כל מה שיצא מזה הוא שאנשים חמדנים ובעלי עניין, אשר עשו להם מקצוע מהענישה והתיקון המדומים של בני-אדם, הושחתו בעצמם את קצה גבול היכולת ואינם חדלים להשחית גם את אלה שהם מענים".

***

פורסם, בקיצורים מסוימים, במוסף הספרים של הארץ

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

4 מחשבות על “המדריך למתקן העולם

  1. פשוט נפלא. תודה.

    פורסם ע"י עודד | אוקטובר 25, 2012, 12:20 pm
  2. איזה יופי!
    מרתק ומעניין!
    תודה

    פורסם ע"י דניה | דצמבר 6, 2012, 11:51 am

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

אוגוסט 2012
ב ג ד ה ו ש א
« ינו   ינו »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: