//
you're reading...
מהעיתונות, תרבות רוסית

המיליון ששינה את המזרח התיכון

 

בשבוע האחרון סערו הרוחות בחיפה: הרבנות הוציאה מכתב לבעלי עסקים כמסעדות ובתי מלון, שמאיים כי כל בית עסק שיחגוג את ראש השנה האזרחית יאבד את תעודת הכשרות שלו. בעלי העסקים וארגונים שונים מחו נמרצות על ההתערבות הגסה והדורסנית של הרבנות – במיוחד בעיר מעורבת כחיפה – והמאבק בתעודות ההכשר קיבל דחיפה נוספת. בספרם "המיליון ששינה את המזרח התיכון – העלייה הסובייטית לישראל", מתארים לילי גלילי ורומן ברונפמן את תולדות עלייתן המטאורית של חגיגות ראש השנה האזרחית מהפרספקטיבה של העלייה הגדולה של שנות התשעים באופן הבא:

"עץ אשוח היה בברית המועצות סמל לכניסתה של שנה חדשה, Novy God. זה היה חג משפחתי פרטי שלא נכפה על ידי השלטון, לא הוכתב על ידי המפלגה, כתם צבע בחיים אפורים. בבואם לכאן היו רובם המכריע של העולים מנותקים מזיקה לחגים היהודיים, וביקשו לשחזר משהו מהמסורת שהביאו עמם. במדינה הקומוניסטית הם לא הכירו כלל את חג המולד, וסילבסטר – האפיפיור שעל שמו מכונה ליל המעבר לשנה האזרחית החדשה – היה זר להם לגמרי. העץ המקושט היה אביזר אשר נועד להרבות שמחה ויופי שכה חסרו בחייהם. התגובה של השכנים הוותיקים הייתה נזעמת ומבועתת, לנוכח מספר ה'גויים' שמילאו את המדינה בסמלים נוצריים. העולים נבהלו. רק בישראל הם למדו את המשמעות הנוצרית של החג, ותחילה ויתרו בכאב לב. פה ושם התחבאו העצים בפינות הדירות בבושת פנים, ובעיקר בחוסר הבנה של מפגש תרבויות מורכב. אבל אז הגיעו ההמונים, והעולים הרגישו שהכמות הופכת למהות המאפשרת להם להתעלם מהתגובה הישראלית. אט אט עברו עצי האשוח מתחום הפרט אל המרחב הציבורי, ואף החלו להסב נחת לשכנים הוותיקים. כיום הם חלק מהנוף של סוף דצמבר, ואף יש מועדונים ופאבים שבהם מבלים בליל השנה החדשה ישראלים ותיקים בלבד, המפזרים קלקר מחופש לשלג…"

זוהי דוגמה שולית כביכול, כפי שמודים המחברים עצמם, אך דווקא בה יש בכדי להצביע על שינוי של ממש ברחוב הישראלי, שינוי שהאדם הקטן חש לעתים קרובות בעוצמה גדולה הרבה יותר מהשפעות פוליטיות ארוכות טווח של התווספות מיליון איש לאוכלוסייה בת שישה מיליון בפרק זמן כל כך קצר.

"המיליון ששינה את המזרח התיכון" הוא ספר העוסק באותה השפעה עצומה של מיליון העולים על החברה הישראלית, והוא עוסק בה בעיקר – אך לא רק – מהזווית הפוליטית-חברתית. מחבריו – לילי גלילי שסיקרה את העלייה הגדולה מחבר העמים עבור עיתון הארץ במשך כעשרים שנה, ורומן ברונפמן – חבר הכנסת הבולט ביותר ואפשר לומר שבפועל אף היחיד במחנה השמאל מהמגזר הרוסי, בונים את סיפור העלייה הזאת סביב ציר ההתרחשויות הפוליטיות במדינת ישראל. הם מסתמכים מאוד על נתונים סטטיסטיים וסקרים שנערכו ופורסמו לאורך השנים, על מחקרים ומאמרים, ועל עדויות של אנשי מפתח בנקודות מפנה מכריעות של התהליך הארוך והמורכב הזה.

תחילתו של סיפור המעשה, אליבא דגלילי וברונפמן, מתרחש לקראת סוף שנות השמונים, כשיצחק שמיר חד האבחנה מבין כי זהו אינטרס של מיכאיל גורבצ'וב לשחרר את היהודים הכמהים לעזוב את ברית המועצות – במסגרת רצונו של גורבצ'וב ברפורמות מרחיקות לכת ובערבויות כלכליות אמריקאיות למהלך הנועז.

במשך כמה פרקים מתארים ברונפמן וגלילי את הערוצים החשאיים והגלויים בהם פעלה מדינת ישראל על מנת לקדם את שחרורם של יהודי ברית המועצות, כשהם מתארים בפרוטרוט את האינטרסים הישראליים, כמו הרצון בחיזוק הנתונים הדמוגרפיים (לשון נקייה להגדלת האוכלוסייה היהודית בישראל). לטענת המחברים, שמעון פרס חש כי חיזוק האוכלוסייה היהודית בישראל יעניק ביטחון עצמי מספיק גדול לחברה היהודית, במידה שתתיר לה להיפתח נפשית לעריכת משא ומתן עם הפלסטינים לקראת הסדרי קבע.

הפלסטינים, מצדם, מתוארים בספר כמי שאחזה בהם פניקה של ממש לקראת העלייה ההמונית, ובייחוד יאסר עראפת מתואר כמי שנאחז אובססיית חרדה מההגירה המאסיבית: "יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת ומנהיגי מדינות ערב – חוסני מובארק, חאפז אל אסד והמלך חוסיין – כינסו ועידת פסגה מיוחדת לדון בדרכים לשכנע את הנהגת ברית המועצות למנוע את יציאת היהודים לישראל". לטענת המחברים, שנסמכת על עדויות ומסמכים היסטוריים, החשש מההעצמה הצפויה לאוכלוסייה היהודית היא שקידמה גם את הנכונות של ההנהגה הפלסטינית לחתור להסכמי שלום: "החרדה מגל העלייה ההמונית של שנות ה-90 הטילה אימה על המנהיגות הפלסטינית והכתיבה רבים ממהלכיה…"

המחברים ממשיכים ומתארים את המציאות החברתית בישראל ערב פתיחת השערים, ומתעכבים לא מעט על החששות והתקוות של מגזרים אחרים מהשפעתה של עלייה מאסיבית מברית המועצות: "מעמד הביניים האשכנזי והאליטה שלו המתינו בקוצר רוח לתגבורת אנושית של מהגרים לבנים משכילים שיצילו את המדינה ממה שנראה להם כתהליך של לוונטיניזציה. קבוצות של מזרחים השמיעו קולות של טרוניה וחרדה מאובדן הכוח הדמוגרפי והעוצמה הפוליטית שרכשו לעצמם בזכות כוח זה בעשרות שנים של קיפוח ודחיקה ממעוזי כוח. הערבים בישראל נמלאו חרדה מהפקעת אדמות לטובת יישוב העולים היהודים, וחשש מדחיקתם ממקומות עבודה שיעדיפו לקלוט את המהגרים". מאמרו של אמנון דנקנר במעריב בשנת 89' "חושו, חושו אחים" עסק ב"ניחוח הפְרֶחי באוויר" והביע תקווה שיגיעו "חצי מיליון או אולי יותר יהודים שאוהבים ללמוד ולקרוא, לראות תיאטרון וללכת לקונצרטים…" הטקסט מציין, ברתיעה מרומזת, כי "כותבים אחרים שיבחו את אופיו של הגניוס היהודי הטמון בעלייה הזאת, בהשוואה לעלייה המזרחית התלותית". יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך מאוניברסיטת בן גוריון וממייסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שגם חקר את ההיבטים החברתיים של העלייה ההמונית מחבר העמים, טוען: "זה היה מזוויע מבחינת המדינה לעשות 'הפרד ומשול' וליצור ולהניח תשתית לאיבה ולעוינות שהחלו לבעבע".

עולים חדשים מברית המועצות בנמל התעופה בן גוריון, ינואר 1990, צילום: נתן אלפרט

לגבי הציפיות השונות במחנות הפוליטיים הישראלים מסתמן מהספר כי בשמאל היו משוכנעים שהפרופיל החילוני המשכיל של העולים ימשוך אותם למחנה השלום, ובימין היו בטוחים – בהתבסס על הנטיות הפוליטיות של עולי שנות השבעים – כי יזכו ל"תגבורת אנושית טבעית".

המחברים מקדישים גם תיאור מפורט מאוד להתערבותה של מדינת ישראל במדיניות ההגירה האמריקאית – לאחר שנים של מאבק יהודי ארצות הברית תחת הכותרת "שלח את עמי" שעריה של אמריקה נפתחו לרווחה לקראת קליטתם של מאות אלפי יהודים שנכנסו תחת סעיף הפליטים, אך מדינת ישראל ראתה ביהודים אלה – שהיוו את חלק הארי של תנועת ההגירה הגדולה מברית המועצות בסוף שנות השמונים – נושרים: "חשובה לא פחות מפתיחת שערי היציאה של ברית המועצות היתה סגירת שעריה של ארצות הברית בפני נהירה המונית של מהגרים יהודים מברית המועצות אליה. בשנת 1989, כשהחלה להתאפשר היציאה במספרים משמעותיים, עמד שיעור הנושרים בווינה על כ-83 אחוזים, ניגוד עצום לחלום הציוני-דמוגרפי של ישראל… התפקיד ששיחקה ישראל בנעילת שעריה של ארצות הברית נהפך בדיעבד למהלך כה משמעותי, עד שגם אחרי יותר משני עשורים רבים תובעים את חלקם בו, אם כי רק מעטים חולקים על מרכזיותו של ראש הממשלה יצחק שמיר בקידום המהלך… יש הרואים במהלך זה מעשה של כפייה, הנגוע בפגיעה בזכות הבחירה החופשית של המהגרים. יש המתעלמים לגמרי מהפן המוסרי של המהלך. בשתי האסכולות רואים בו אקט ציוני מובהק, גם אם כוחני". שמיר לחץ על מחלקת המדינה של הממשל האמריקאי לבטל את ההגדרה של "הסעיף 'פליט' שהעניק גם למהגרים היהודים מברית המועצות מעמד של פלטים בארצות הברית. הוא אף כינה את מדיניות ההגירה הזו "עלבון לישראל": "מאוקטובר 1989 כל אשרת יציאה סובייטית שקיבל יהודי שביקש להגר היתה תקפה ליציאה לישראל בלבד". דן מרידור, שכיהן כשר המשפטים בממשלתו של שמיר באותה תקופה, מגדיר את התופעה כ"ציונות אכזרית", אך רואה אותה כלגיטימית "בלוויית קמצוץ קל של לבטים מוסריים".

ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר ונשיא רוסיה מיכאיל גורבצ'וב בשגרירות הסובייטית במדריד, אוקטובר 1991, צילום: סער יעקב

המחברים מצטטים בהקשר זה את גל בקרמן, עיתונאי אמריקאי עטור פרסים שכתב על הנושא: "'רבים מיהודי ברית המועצות תפסו מהלך כזה כבגידה של ארצות הברית', כותב בקרמן בספרו. 'מצוקתם שימשה ככלי נשק אידיאולוגי יעיל בימי המלחמה הקרה, ועתה לא היה בהם עוד צורך. אמריקה סירבה להקריב את הקורבנות הדרושים לקלוט אותם'. מנגד ישראל, הכמהה לתוספת הדמוגרפית, נאחזה בתפיסתה המסורתית כמולדת חיצונית, גישה שממנה נגזרת, לדבריו של פרופסור יוסי יונה, 'הגנה על האינטרסים של קהילות הפזורה וגם תפיסתן של קהילות אלה כמאגר דמוגרפי שביכולתו לסייע בביסוסה של מדינת הלאום'".

אבל הבירוקרטיה של הקליטה התגלתה כמלאת כשלים – כפי שמתואר באופן מפורט ונרחב בספר: יהודים שהצליחו ברוסיה למרות יהדותם, לא הצליחו למצוא במולדת המובטחת תעסוקה שהולמת את השכלתם וקישוריהם. בנוגע לדיור, פוזרו אינספור הבטחות שקריות במפורש (אריאל, למשל, שווקה כעיר אוניברסיטאית במרכז) ועד מהרה הסתמנה מצוקת דיור של ממש, שזלגה גם לחלקים אחרים בחברה הישראלית. זרועות הממשל השונות לא היו מתואמות. המערכת הפוליטית לוותה בחשדנות ופטרונות כלפי העולים. מהר מאוד הפך הממסד את עורו – מהתייחסות חיובית גורפת ל"גניוס היהודי", החל הממסד לחזק סטריאוטיפים אודות זונות רוסיות, מאפיה ודיפלומות מזויפות. "ההפלגה באיכותם של העולים הייתה תרגיל שיווקי שנועד להכין את הציבור לקשיים הכרוכים בקליטה המונית. הרס הדימוי החיובי של העולים – מלמעלה ולמטה – נועד לספק תירוצים".

הספר ממשיך בתיאור היטמעותו, התבדלותו והתפתחותו של המגזר הרוסי בישראל, ומקדיש פרקים נרחבים להשפעה הפוליטית של המגזר, בשל מספריו הגדולים. לטענת המחברים, רבין חב את המהפך של בחירות 1992 למגזר זה (ארבעה מנדטים שקיבלה העבודה בשל תאוות הנקם הפוליטית של העולים בליכוד, שנתפס כזה שכשל בקליטת העלייה) וכך, באופן עקיף –  גם הסכמי אוסלו. הספר ממשיך ומתאר כל מערכת בחירות מהפרספקטיבה של המגזר הרוסי וטוען, בגיבוי של נתונים סטטיסטיים רבים, כי למגזר הרוסי הייתה השפעה מרחיקת לכת על כל אחת מהן. לאורך כל פרקיו הוא מתייחס להתפתחויות שונות – חברתיות, פוליטיות ותרבותיות – בתוך קהילת דוברי הרוסית, ולאופן שבו השתנה הקהילה הזו במרוצת השנים שעברו.

הספר גם עוסק רבות בהתפתחותה של התקשורת הרוסית בישראל – ערוץ 9, רדיו רק"ע ולידתם של עשרות עיתונים מסוגים שונים: "בשיאם הגיע מספר הפרסומים בשפה הרוסית – עיתונים יומיים, שבועונים, כתבי עת וכן חינמונים בעלי תוכן פרסומי בעיקר – ליותר ממאה… בחסות חוסר העניין של החברה הישראלית הוותיקה, במעטה של זרות ואי-הבנת השפה יכלה התקשורת ברוסית לעשות ככל העולה על רוחה, לפעול בעולם של נורמות אחרות ואתיקה זרה להוויה הישראלית. למלאכה זו נרתמו גם כותבים משכילים, עתירי כישרון ושליטה מופלאה ברזי השפה הרוסית, שצמחו בהוויה של מדינה טוטליטרית". במושגים "נורמות אחרות ואתיקה זרה" טוענים המחברים כי התקשורת הרוסית התגייסה באופן חסר עכבות לאינטרסים ולמגמות הפוליטיות של הקהילה, באופן בוטה וחסר כל איזון.

"המיליון ששינה את המזרח התיכון" הוא ספר מעניין מאוד, רווי בנתונים סטטיסטיים ומידע עובדתי, ובניתוח אינטליגנטי ושקול של נתונים אלה. נראה כי אחת ממטרותיו המובהקות – גם לפי התקציר על גב הספר אך גם על פי הטקסט עצמו – הוא לנתץ כמה מהמיתוסים והסטריאוטיפים העיקשים ביותר שדבקו בעלייה מברית המועצות. הוא עושה זאת בצורה עניינית ומאוזנת, שאינה חוסכת את ביקורתה הן מהחברה הישראלית הוותיקה והן מהמגזר הרוסי עצמו, ונזהר מאוד מהכללות גורפות, אם כי לעתים הן בלתי נמנעות. דוגמה מעניינת מאוד לניתוץ מיתוס כזה, נוגע באמונה הגורפת של הציבור הישראלי (כולל בתוך קהילת דוברי הרוסית עצמה) בנטייה הימנית המובהקת של המגזר הרוסי: "באמצע שנות התשעים ביצעה מדרשת 'אדם' – מדרשה לדמוקרטיה ושלום על שם אמיל גרינצווייג – ניסוי מעניין: בפני קבוצות של עולים מחבר המדינות הוצגו המצעים של כל המפלגות בישראל מתורגמים לרוסית, לאחר שנמחק מהם שם המפלגה. רוב העולים בחרו במרצ. חשיפת זהותה של המפלגה עוררה בקרבם הפתעה גדולה. הרי במבחן האמת של הבחירות רק ארבעה אחוזים מהם תמכו במפלגה שאליה נטו באופן טבעי במבחן העיוור. הדימוי היה חזק מהמציאות והדגיש ביתר שאת החמצה וכישלון של השמאל".

הספר עשוי לעניין את כל מי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים, שכן הוא חותר לבדוק את קווי התפר של החיבור בין המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית בישראל ובין השפעתו של המגזר הרוסי עליה.

גם למי שחי את קו התפר הזה ביומיום הספר עשוי לחדש רבות, אך חסרונן של כמה תמות משמעותיות מורגש היטב. כך למשל נעדר כמעט לחלוטין המאבק המחתרתי, רווי הסבל והגבורה, של אסירי ציון והסירובניקים בברית המועצות מחד ושל קרובי משפחתם ותומכיהם בישראל ובארצות הברית מאידך. בספר שתת הכותרת שלו היא "העלייה הסובייטית לישראל" (על אף שמרביתו עוסק בשנים שאחרי נפילת ברית המועצות והמשטר הסובייטי) ראוי היה לייחד ולו פרק אחד לתולדות המאבק הזה, שהייתה לו השפעה משמעותית על פתיחת שערי ברית המועצות ועל העלייה לישראל.

אסיר ציון יוסף ביגון מרים כוסית (חד פעמית) לחיים בהגעתו לנמל התעופה בן גוריון אחרי מאבק ממושך, ינואר 88, צילום: הנריק נתי

לא בלי קשר, אין כמעט התייחסות למערכת היחסים האמביוולנטית בין עליית שנות השבעים מברית המועצות ובין העלייה של שנות התשעים – מערכת יחסים שהמחברים מודים בחשיבותה הרבה, אך משום מה לא ראו צורך לתארה לעומק. יתכן שההתייחסות המעמיקה ביותר לקשר הזה מובאת בפרק אודות העיתונות ברוסית: לדברי המחברים, העיתונים "היו גם נקודת חיבור חשובה בין העולים הוותיקים יותר, משנות השבעים, שמצאו להם מקור פרנסה חדש, לעולים החדשים, שנזקקו לעיתונות גם לשם קבלת שירות בסיסי כמו שיעור בניהול חשבון בנק, הליך זר למי שבא ממדינה שבה לא היו פנקסי המחאות. על הזיקה שנוצרה אז בין עולי שנות השבעים והשמונים לעולים החדשים אמר הסוציולוג פרופסור ברוך קימרלינג, 'שני הגלים השלימו זה את זה בסופו של דבר, כאשר בני האליטה של הגל הראשון, וביניהם אסירי ציון, מסורבי עלייה ואינטלקטואלים שונים שלא מכבר דגלו בחזון ההיקלטות, הם שהניחו את התשתית המוסדית לצמיחת המובלעת הסוציו-תרבותית והאתנית'. מאוחר יותר תתורגם זיקה זו גם לזירה הפוליטית ולמפלגות שיקימו בני שתי העליות, שנכרכו יחד בתלות הדדית". לאור דברים אלה, חסרונה של אותה זיקה מעניינת ורבת פנים בין שתי העליות נתפס כתמוה במקצת. דוגמה טובה להיעדר כל התייחסות לזיקה זו מתבטאת גם בהתייחסות לארגון "הפורום הציוני", שמוזכר כמה וכמה פעמים כ"ארגון העולים החזק ביותר", בתור המוסד שנשיאיו ומנהליו הפכו מאוחר יותר לבעלי השפעה פוליטית גדולה, כשרנסקי וברונפמן עצמו. בספר אין שום רקע לצמיחתו של ארגון זה ממוסד כמעט מחתרתי של כמה אנשים בודדים חדורי להט ומחויבות, למוסד שבכירי הפוליטיקאים חששו מפני השפעתו המתעצמת והכוח האלקטורלי הגלום בו.

ועם זאת, על אף הסתייגויות אלה – שנובעות מהכרה אישית של תהליך העלייה והקליטה האדיר שהתרחש בישראל בעשרים השנים האחרונות – "המיליון ששינה את המזרח התיכון" מהווה סקירה היסטורית מעמיקה ומורכבת, ועם זאת תמציתית ונוחה לקריאה. הוא מציע הסתכלות מפרספקטיבה רחבה על תהליכים שהתרחשו ועדיין מתרחשים בתוך החברה הישראלית המשתנה, וניכרת בו מחויבותם העמוקה של מחבריו להבנת קהילת דוברי הרוסית בישראל בפרט והחברה הישראלית בכלל, על חסרונותיהן ויתרונותיהן.

"ישראל טובה במבצעים", כותבים המחברים באחד הפרקים המוקדמים בספר, "הרבה יותר מאשר בהתנהלות ממושכת הדרושה לגיבוש מדיניות קליטה". ערב ראש השנה האזרחית החדשה של 2013, נדמה כי אפשר להחיל משפט זה על כלל התנהלותה המדינית, הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל, על שלל מגזריה ושכבותיה.

פורסם, בקיצורים מסוימים, במדור הספרים של הארץ

וכן פורסם באנגלית, במהדורה האנגלית של הארץ

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

אין תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

ינואר 2013
ב ג ד ה ו ש א
« אוג   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: