//
you're reading...
Uncategorized, מהמרחב הפרטי

עלייה לרגל לממלכת הצלבנים

רוזן אדסה ונסיך אנטיוכיה משחקים בקוביות, "ההיסטוריה של ממלכת ירושלים", ויליאם מצור

רוזן אדסה ונסיך אנטיוכיה משחקים בקוביות, "ההיסטוריה של ממלכת ירושלים", ויליאם מצור

לפני 800 שנה, בנובמבר 1216, ירד בחופי ארץ הקודש הכומר הצרפתי ז'אק דה ויטרי, ששנתיים לפני כן מונה לתפקיד הבישוף של העיר עכו ועתה הגיע כדי למלא את תפקידו. בתום מסע ימי של חמישה שבועות, רצוף תלאות וסכנות, הוא נחרד למראה עיניו: העיר הייתה מלאה כופרים מכל הסוגים, בין אם סרצנים (כינויים של המוסלמים בפי נוצרים מהמערב), ובין אם נוצרים ארמנים, יוונים, קופטים, סורים ומשלל עדות ועמים אחרים, שאבוי לאוזניים השומעות, ערכו את הסקרמנטים בצורה שונה לחלוטין מהכנסייה הקתולית (לחם הקודש שלהם היה מלחם שתפח, את היין לא מהלו במים, את סמל הצלב התוו עם אצבע אחת ולא עם שלוש והיו גם כאלה שערכו וידויים רק בפני האל, ולא בפני משרת מוסמך של הכנסייה).

בני הקומונות האיטלקיות – הפיזנים, הגנואזים והוונציאנים – היו חסרי כל יראת שמיים בכלל בעיני דה ויטרי, וצחקו לו בפניו בזמן שהטיף (אם כי אחר כך החליטו לרצות אותו והסכימו להגיע למיסות שלו). מלבד זאת, פשע וניאוף שלטו בכל: במכתבו אחוז הפלצות מ-1217 מתאר דה ויטרי איך גברים חנקו את נשותיהם בלילה אם אלה לא השביעו את רצונם, איך נשים הרעילו את בעליהן כדי להתחתן מחדש – בכל פינת רחוב נמכרו רעלים לכל דורש (רעלים שיפעלו תוך שנה, חודש או יום, לפי צרכי הלקוח), זונות מילאו את העיר עד להתפקע, כיוון שדמי השכירות שלהן היו גבוהים יותר משאר התושבים הן נחשבו לעסק מניב, ועל כן השכירו להן לא רק בעלי בתים פשוטים, אלא גם אנשי כנסייה. ואולי החמור מכל בעיני הבישוף האדוק: נוצרים רבים סירבו להמיר לנצרות את עבדיהם ומשרתיהם המוסלמים, למרות תחינותיהם החוזרות ונשנות של האחרונים, כי "אז לא יוכלו לנצל אותם במידה שרצו".

ז'אק דה ויטרי מטיף לקהל

ז'אק דה ויטרי מטיף לקהל

עכו באותה תקופה הייתה עיר הבירה של ממלכת ירושלים הקדושה, ממלכת הצלבנים שהמשיכה להתקיים על אף התבוסה המוחצת לצלאח א-דין כמה עשרות שנים לפני כן, בקרב קרני חיטין המפורסם, ב-1187. עיר הקודש עצמה כבר לא הייתה בידיהם של הצלבנים, והשאלה מי המלך (או המלכה) עמדה לבחינה מתמדת וגרמה לחוסר יציבות מתמשך, אבל הממלכה הצלבנית המשיכה להתקיים, על המבנה הפיאודלי שלה, ערי החוף המבוצרות שלה, טירות האצילים וכפרי האיכרים שלה, מסדריה הדתיים-צבאיים, והצליינים והלוחמים שהמשיכו להגיע בקצב קבוע. רק ב-1291 נטשו ספינות הצלבנים האחרונות את חופי הארץ, והחלום האירופי על שליטה מוחלטת בארץ הקודש נגוז סופית.

 מועצת מלכי הצלבנים בעכו ב-1148, בה השתתפו לואי השביעי מלך צרפת, קונראד ה-3 שליט גרמניה ובאלדווין ה-3 מלך ירושלים. היכן שנחתם מסמך ה"אסיסי" (אוסף גדול של אמנות והסכמים הנוגע לחייהם של המסדרים הצלבניים בארץ ישראל). "ההיסטוריה של ממלכת ירושלים", ויליאם מצור

מועצת מלכי הצלבנים בעכו ב-1148, בה השתתפו לואי השביעי מלך צרפת, קונראד ה-3 שליט גרמניה ובאלדווין ה-3 מלך ירושלים. היכן שנחתם מסמך ה"אסיסי" (אוסף גדול של אמנות והסכמים הנוגע לחייהם של המסדרים הצלבניים בארץ ישראל). "ההיסטוריה של ממלכת ירושלים", ויליאם מצור

מאז ועד היום לא הפסיקו הצלבנים להסעיר את דמיונם של רבים – ביצירות אמנות, ספרות וקולנוע, בעבודות ומחקרים אקדמיים ובתחום חדש יחסית בישראל: היסטוריה חיה (Living History). זהו תחום שהולך וצובר תאוצה בכל העולם בעשורים האחרונים – שילוב של מחקר, פעילויות וביגוד היסטורי, שנועד למטרות חינוך, השכלה והנאה. המטרה העיקרית באירועי היסטוריה חיה, שנערכים בעולם בהמוניהם ולעתים קרובות נערכים סביב אירוע היסטורי ידוע, היא שחזור אותנטי ככל האפשר של הביגוד, חומרי הגלם, הכלים ואורחות החיים בתקופה ההיסטורית המסוימת, ורצוי בידי המשתתפים עצמם.

בישראל בולט בהקשר זה "מועדון ממלכת ירושלים", אותו ייסד ומפעיל גינדי ניז'ניק, דוקטורנט לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. אירוע הדגל של המועדון הוא קרב קרני חיטין בשבת הראשונה בכל חודש יולי – אירוע שמשחזר את התבוסה המוחצת של הממלכה הצלבנית, שנבעה במידה רבה משילוב של יהירות ובורות של אבירים אירופיים, שלא הבינו את תנאי השטח עליהם הם נלחמו ועל הצורך להגמיש את מסורות הלחימה שלהם כנגד כוח עצום בעל יכולת הסתגלות גבוהה. לאירוע זה מגיעים בכל שנה עשרות רבות של משתתפים, חלק לא מבוטל מהם מחו"ל. תפקידו המסורתי של ניז'ניק בשחזור הקרב הוא גילום דמותו המרתקת של רנו דה שאטיון, אביר שנוי מאוד במחלוקת, שהמסורת ההיסטורית מטילה עליו את רוב האחריות – יחד עם המלך גי דה לזיניאן – על התבוסה המשפילה, ממנה הממלכה לא התאוששה למעשה מעולם.

שחזור קרב קרני חיטין, היום השלישי, 2014. צילום: תומר אפלבאום

שחזור קרב קרני חיטין, היום השלישי, 2014. צילום: תומר אפלבאום

אבל זהו רק השיא, ואילו לאורך השנה עורך המועדון מפגשים, סדנאות ושיעורים, וכל משתתפיו חוקרים שדה כלשהו של שחזור היסטורי – כמו גיוון צמר בשיטות ימיביניימיות (כפי שעושה בת זוגו של ניז'ניק, אנה שטרן, צורפת ומעצבת), יצירת נעלי עור למבוגרים וילדים, בניית שריון טבעות ושלל מלאכות יד האופייניות לימי הביניים בכלל ולצלבנים בפרט, כמו גם השתתפות באירועי שחזור של מועדונים אחרים בארץ ובעולם. בד בבד עורך המועדון אירועים מינוריים יותר של שחזור אורחות חיים, מנהגים ומלאכות יד מהתקופה הצלבנית, שלא סובבים סביב אירוע היסטורי מסוים – כמו מסע חורף לירושלים (התובעני פחות ממסע המלחמה ביולי הלוהט), וכמו האירוע שנערך באמצע נובמבר האחרון בכפר הנטוש ליפתא שלרגלי ירושלים – אחוזת האביר.
וזה כנראה הרגע לעבור מהכללי לאישי: כבר כמה שנים אני מפנטזת להצטרף לשחזור קרב קרני חיטין, אבל בכל יולי אני מכירה מחדש בסיבולת הנמוכה שלי לחום כבד ומחליטה שזה גדול עליי. כשאירוע "אחוזת האביר" התפרסם בפייסבוק לפני כמה שבועות, החלטתי שלזה אני הולכת. מבחינת מזג האוויר, נובמבר הוא חודש ידידותי להרפתקאות. מבחינת מיקום, כירושלמית שהסתובבה בחוגים מסוימים בשנות התשעים – אני מכירה את הכפר הנטוש ליפתא באופן אינטימי יחסית. לא פעם ירדתי עם חבורה עליזה לבקר חבר או שניים שהתגוררו באופן זמני באחד המבנים הזנוחים, ולא פעם חציתי ברגליי את העמק יוצא הדופן הזה במהלך טיולים הזויים כאלה ואחרים. זה מקום עם עוצמה, כמו שיודע כל מי שביקר שם. לרדת לליפתא זה אומר לסטות ממחלף מרכזי בכניסה ההומה לירושלים, להמשיך בירידה רגלית תלולה לתוך עמק פסטורלי מוקף פסגות, עליהן ממוקמות שכונות מודרניות, כבישים מהירים, גשר מיתרים ובית עלמין. מהר מאוד מיטשטשים רעשי העיר. במרחק מתגלה נצנוצה של בריכת מעיין מי נפתוח, מוקד טבילה פעיל לגברים דתיים מכל האזור. אט אט נפרש לפניך כפר הרפאים היפהפה, שרגע מהעבר הרחוק השתמר בו בשלמות לא רגילה במחוזותינו: תושביו הפלסטינים ברחו ממנו ב-1948, ותושביו היהודים, יוצאי תימן וכורדיסטן בעיקר, נואשו אט אט מהממשל ששלח אותם לשם, אך לא השקיע בשיפוצו, בהקלה על הגישה אליו, בפיתוחו או אפילו בהתאמתו לעת המודרנית. בימי הצלבנים נקרא הכפר קלפסטא, ועד היום השתמר בו מבנה צלבני מהמאה ה-12, שעל פי הארכיטקטורה שלו וגת השמנים במרתפו השתייך בבירור לאיש אצולה.

כפר ליפתא ובמרכזו בריכת מי נפתוח. צילום: תומר אפלבאום

כפר ליפתא ובמרכזו בריכת מי נפתוח. צילום: תומר אפלבאום

את ההחלטה להשתתף באירוע קיבלתי לא מתוך מוטיבציה עיתונאית. גם אני, כמו רבים וטובים לפניי, נשביתי בקסם הצלבני כבר מזמן, דור שני לחובבי התקופה, ובשנה האחרונה שקעתי בעולם הזה בלהט מוגבר. להגיד "צלבנים" זאת כמובן הכללה לצרכים מעשיים – התקופה הצלבנית נמשכה לאורך 200 שנה, והיו בה תנועות שונות ומשונות, שלעתים קרובות סתרו אחת את השנייה. ובכל זאת לפלא הוא בעיניי עד כמה אי הידיעה שלנו, רוב הישראלים, נרחב – לגבי ההיסטוריה של הארץ עליה אנחנו יושבים ועליה אנו תובעים חזקה וזכות. אני גם חוששת מהיהירות והבורות שבהתעלמות הבלתי נתפסת מאותם שיעורים של ההיסטוריה לגבי תנועות אחרות שתבעו חזקה וזכות על הארץ, שיעורים שאם היו נלמדים כהלכה היו יכולים להשפיע באופן ישיר על ההתנהלות שלנו. הצלבנים שלטו על חלקים ניכרים ממה שאנו מכנים כיום ישראל במשך 200 שנה – פי שלושה בערך מתקופת קיומה של מדינת ישראל עד כה. המטרה הראשונית שלהם הייתה הומניטרית, לפחות מהפה ולחוץ: להגן על הצליינים המגיעים לארץ קודש במסעות עלייה לרגל, שהיו חשופים תמידית להתקפות ומסעות שוד מצד המוסלמים (אם כי למעשה, נחלצו מדינות אירופה לסייע לאימפריה הביזנטית במאבקה נגד הסלג'וקים). בדרכם לייסד הגנה בת-קיימא על הצליינים הנוצרים, הצלבנים נהגו לעתים קרובות בברוטליות של פנאטים מטורפים, שחטו וטבחו חפים מפשע שלא איימו עליהם בשום צורה – לא רק יהודים ומוסלמים, אלא גם נוצרים מאסכולות אחרות, או כאלה שהצלבנים האירופיים כלל לא אבחנו כנוצרים. וכמובן, בעקבות הכיבוש המוצלח הראשוני גבר התיאבון לשטחים, לרכוש, לשלטון ולתהילה, הלך והתעצם, עד שכל מה שנותר מהייעוד הרוחני, השלטון היציב למדי (לאורך מאה השנים הראשונות) והסכמי הסחר המתגמלים – היה משחקי כוח ושליטה שפוררו את הממלכה עד דק.
אז מדוע בכל זאת הם שובים את דמיונם של רבים כל כך, ואת שלי ביניהם? מדוע חבורה של מחפשי תהילה, חלקם הגדול בורים ויהירים כאמור, שבאו ועשו כאן בלגן ואז עזבו, מרתקים אותי כל כך? מדוע האסתטיקה שלהם – הבגדים, המוזיקה, כלי העבודה, אורחות החיים – מושכים אותי אליהם בחבלי כישוף שוב ושוב? האידיאלים שלהם רחוקים משלי כמרחק כדור הארץ מהשמש, המנהגים והאתיקה שלהם זרים לי ולעתים קרובות לא מובנים לי כלל. ובכל זאת, על הצלבנים נסוך איזשהו קסם מסתורי שלא פג תוקפו, וברוח זו יצאתי למשימה מאוד לא אופיינית לחתול בית כמוני: לשחזר בגופי, למשך 24 שעות, חיים של גבירה צלבנית בתנאי שטח.

נשים ימיביניימיות בתנ"ך מורגן, 1250

נשים בסגנון לבוש של ימי הביניים המוקדמים, תנ"ך מורגן, 1250

ההיערכות לא הייתה פשוטה בכלל: בדף האירוע צוינו החוקים, שנשמעו נוקשים למדי, ואני החלטתי לציית להם ככל יכולתי, במיוחד כאחת שמצטרפת לראשונה. על המשתתפים אסור להשתמש במתחם באביזרים מודרניים כלל (כאלה שעשויים למשל מניילון או מפלסטיק, שלא לדבר כמובן על טלפונים ניידים), להגיע בלבוש אותנטי מלא, מחומרי הגלם הראויים (כלומר לא בתחפושת פורים של נסיכת דיסני), ובמהלך האירוע היינו אמורים לדבר רק על נושאים רלוונטיים היסטורית (שיחות על טראמפ – לא בא בחשבון). על כל משתתף היה לבחור דמות עם היתכנות היסטורית, שם וסיפור קטן, וזה כנראה החלק שאליו התייחסתי ביראת הקודש הגדולה ביותר. במשך כמה ימים התלבטתי, חיפשתי וחקרתי, עד שנסגרתי על דמות משנית מאוד, שכמעט לא ידוע עליה כלום, ממשפחת ברונים ידועה של הממלכה.
אנה שטרן, בת זוגו של ניז'ניק, היא חברה ותיקה. הפגזתי אותה בשאלות, והיא ענתה לי בסבלנות ראויה לציון לגברת בחודש תשיעי עם שלושה ילדים, שעסוקה בארגון האירוע והכנה לסדנת גיוון הצמר שערכה שם. אחת השאלות החשובות מבחינתי הייתה מה הם נהלי העישון. מבחינה היסטורית טבק היה כמובן מחוץ לתחום, שכן באירופה התחילו לעשן אותו רק לאחר גילוי אמריקה, אבל אנה אמרה בביטול: "הכל נכון, אבל כל הבחורים מעשנים. את המשקפיים והסיגריות החריגו".
אבל מאיפה להשיג בגדים? על ההצעה לתפור בעצמי לפי גזרות שהמועדון פירסם בשביל משתתפי קרב קרני חיטין הגבתי בקיפאון רגשי והכרה ענווה בכישרון התפירה הירוד שלי, ובזמן שאני יכולה להקדיש למיזם. שיטוט ברשת העלה את שמה של טל רמתי, צעירה שמתמחה בשחזור היסטורי של ביגוד ימיביניימי. מצאתי אותה בפייסבוק ושאלתי אותה אם תוכל להמליץ לי על דרך להשיג בגדים אותנטיים לאירוע המתקרב. "כן", היא ענתה לי בפשטות. "אני אשאיל לך מהבגדים שלי". היא הסבירה שזה עניין די מקובל בקרב משחזרים, להשאיל זה לזה בגדים, נעליים, כלי אוכל ושאר אביזרים.
טל ציידה אותי בשמלה תחתונה דקיקה (קאמיז), בשמלת פשתן ורודה ועבה יותר (קוט), בשמלת צמר ירוקה עם שרוכים בצד שאפשר ללבוש מעל כשמתקרר (סורקוט), בשתי חגורות צמר, בגלימה עם שרוך, ובשמלת לבד תכולה עבה עם אמרות פרווה בשביל הלילה הירושלמי הקר. היא גם ציידה אותי במטפחות כותנה והסבירה לי על הדרכים השונות לחבוש אותן, בתיק בד תכול ובמבחר של שקיקי בד שהתגלו כשימושיים להפליא, בסכין אותנטית לתקופה, בשתי קעריות עץ ובשני ספלי קרמיקה. טל הסבירה לי איפה עליי לעשות תיקוני תפירה – פה כמה גימורים, שם כמה אמרות, ואני הנהנתי בצייתנות. טל סיפרה שהגיעה לתחום השחזור ההיסטורי מעולם משחקי התפקידים, הקרוב אליו ברוחו. אביר בשריון משך את תשומת לבה במהלך ארוע של משחק תפקידים, וכך "גויסה". עד מהרה נשבתה בקסם, ואפילו הלכה ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות זאת, וכיום היא מומחית לבדים, גזרות וצבעים מתקופות היסטוריות שונות.

masha-crusader

מאשה צור גלוזמן מתרגלת ביגוד ימיביניימי

טל לא יכלה לתת לי נעליים כי המידות שלנו שונות, אבל בדף האירוע הומלץ למשתתפים חסרי ציוד וניסיון לקנות סנדלים תנ"כיים. מה שהטריד אותי יותר היה שאלת הלינה בלילה. המארגנים המליצו להביא שמיכת צמר או שמיכה צה"לית, אבל בתור גברת ענוגה וירושלמית לשעבר, דאגתי שאקפא למוות בליל נובמבר במבנה נטוש ופתוח עם שמיכת צמר בלבד. "מה את אומרת, שמיכת פוך לא תעבוד?" שאלתי את טל בחשש. היא נענעה את ראשה לשלילה. "לא יאהבו את זה", הבטיחה לי. "אבל היו בימי הביניים שמיכות ממולאות נוצות!" ניסיתי להתווכח. "מה, זה לא יעבוד אם אומר שהסניור אבי לא הרשה לי לעלות לירושלים ללא ציוד מתאים?" טל חייכה בסלחנות. "אז איפה העגלה והמשרתים?" התקילה בתגובה. "אין בעיה, הם כבר באורווה", עניתי, נחושה להצטייד כראוי ולא לחטוף דלקת ריאות.

האביר הצרפתי ז'אן דה בריין ויורשת העצר של ממלכת ירושלים מריה ממונפראטו ביום נישואיהם, 1210

האביר הצרפתי ז'אן דה בריין ויורשת העצר של ממלכת ירושלים מריה ממונפראטו ביום נישואיהם, 1210

עכשיו הגיעה שאלת הנסיעה, והיא הייתה מורכבת לוגיסטית לא פחות מכל שאלה אחרת. האם להגיע עם המכונית שלי לירושלים? אבל אז אותיר את בן זוגי והילדים ללא רכב למשך הסופשבוע והם לא יוכלו להצטרף בשבת, בשעות הפתוחות למבקרים. האם לנסוע עם כל הציוד הכבד ברכבת או באוטובוס ואז אחי או הוריי הירושלמיים יבואו להקפיץ אותי אל ליפתא? התשובה נמצאה כמובן בפייסבוק. שאלת תם אם מישהו נוסע לאירוע מהמרכז עוררה גל קטן של מינשונים, שבסופו התנדב בחור בשם ולנטין לאסוף אותי. בדרך כלל אני לא נוטה לקפוץ על טרמפים עם זרים, אבל באירוע מעין זה קשה שלא לסמוך על אחווה מסוימת, ועל תחושת השליחות של צליינים אחרים.
בבוקר יום שישי עוד הייתי עסוקה בתזזית בהכנות אחרונות. החלטתי לא לקחת ארנק או מפתחות, אבל את הסמארטפון בכל זאת הטמנתי בשקיק בד כחול. מילאתי מים בבקבוק פלסטיק קטן שהחבאתי עמוק במעמקי התיק, ליד תיק כלי הרחצה הלא היסטורי בעליל. תפרתי כמיטב יכולתי את אמרת השמלה הוורודה. בשקיקי הבד ארזתי – כמו שהמליצו לי – שקדים, אגוזים וצימוקים, אגסים ותפוחים, לרגעי המאנצ' שללא ספק יגיעו בין הארוחות המסודרות והמדויקות היסטורית שהמארגנים אמורים להכין. בעלי התעקש שאקח את כל הפנקייקים שנשארו מארוחת הבוקר, מה שהסתבר בדיעבד כרעיון גאוני. את שמיכת הפוך גלגלתי וקשרתי בחגורה, לצדה את שמיכת הצמר הייצוגית, ואת כל הדברים הגדולים הנחתי בציפת כותנה ענקית אותה קשרתי עם אחת מחגורות הצמר. ולנטין הגיע וסימס מלמטה ואני ירדתי בתלבושת מלאה, מלווה בפמליה קטנה: בעלי שסחב באבירות את הציפה/שק וילדינו שקיפצו סביב בהתרגשות למראה התנהגותה המשונה של אמא.
ולנטין ובן זוגי לחצו יד, וחשתי שיש משהו הולם היסטורית בכך שבעלי מוסר אותי לאביר הנאמן שייקח אותי למחוז חפצי. ולנטין התגלה כבחור אדיב להפליא, שניסה להבין אם יש לי מושג לאן אנחנו הולכים, כי לו – לדבריו – לא היה שמץ. הוא סיפר שהצטרף לאחרונה למועדון אמנויות לחימה היסטוריות, וכי מנהל המועדון המליץ לו להצטרף לאירוע. זה היה נשמע לו מעניין, אז הוא החליט לזרום, והוא צויד במערכת ביגוד היסטורית אחת ובכובע. "מה עם שינה?" שאלתי בנושא שטרד את מנוחתי. "הבאתי את השק"ש הצבאי שלי", אמר בקמטו את גביניו. הבטחתי לו שזה יהיה בעייתי, אבל פתיר איכשהו. "המצאת דמות היסטורית לעצמך?" המשכתי להתעניין. "ממש לא", הוא צחקק. במשך שאר הנסיעה ניסיתי להמציא לו דמות הולמת. הצעתי לו שם, מעמד וסיפור קטן – בביישנות שאלתי אם הוא רוצה לשמש כאביר המלווה שלי בדרכי כצליינית לכנסיית הקבר בירושלים – והוא הנהן באורח בלתי מחייב ואמר ש"נראה כשנגיע".
החנינו את המכונית קרוב ככל האפשר לשביל הולכי הרגל היורד אל הכפר, ואני עטיתי מול השתקפותי בזגוגית הרכב את השביס המורכב על ראשי, שהשווה לי מראה של מטרונית מכובדת יותר משחשתי. התחלנו לרדת, ובדרכנו הלא קצרה פגשנו בעיקר נערים דתיים שנעצו בנו מבטים תמהים, אם כי לא משתאים. אם הם גרים בסביבה, הם בוודאי רגילים לכל מיני טיפוסים שונים ומשונים.
עברנו את בריכת מי נפתוח, לידה היו בחורים וגברים דתיים בשלבים שונים של התערטלות וטבילה לפני שבת קודש, והמשכנו לתוך הכפר. ולנטין נשא באותה אבירות עקבית את השק הענקי שלי, בזמן שאני אחזתי בשולי השמלה הארוכה מדי בניסיון לא למעוד. בירידה לאחוזת האביר נתקלתי באנה – אותה לא ראיתי קרוב לעשר שנים, ואת בנה החמוד בן השלוש, מקפץ בטוניקה ימיביניימית בצבע בורדו. גם התאומות של גינדי ואנה, טרי ושלי, התרוצצו סביב, סקרניות ושופעות ביטחון. שובר הקרח המוצלח ביותר היו כמובן הפנקייקים ששלפתי בניצחון מאמתחתי, ושזכו לאהדה רבה. מחוץ למבנה הראשי בנו המארגנים מטבח מדיאבלי, ופבל חרומוב, חבר המועדון והממונה על הבישול באירוע, עבד על ארוחת הצהריים המתקרבת, מפקח על סירי ברזל ענקיים, קוצץ עשבי תיבול, בצלים וגזרים ומלהטט בין קערות עץ, סכינים גדולות וקרשי חיתוך. אנה הובילה אותי לתוך המתחם, לפרוק את הציוד שלי. בחצר היו מפוזרים ארגזי עץ, כידונים וחניתות, במרכז הוצבה נפחייה ניידת, ועל מעמד עץ היה תלוי שריון טבעות לצד קסדה ענקית ומוזהבת, קצת מאיימת למראה. שני חדרי המבנה התחלקו לאולם שינה – בו כבר נפרשו שמיכות צמר לרוב, לצד חרבות, שריונים, מגנים, קסדות, מימיות עור ואביזרים אחרים – ואולם סעודה, בו בדיוק עמדה להסתיים סדנת ליבוד בהנחיית אירינה קוגן.

המטבח המדיאבלי שהתקינו המשתתפים

המטבח המדיאבלי שהתקינו חברי מועדון השחזור. צילום: יונתן צור

המטבח המדיאבלי שהתקינו המשתתפים

המטבח המדיאבלי שהתקינו חברי מועדון השחזור. צילום: יונתן צור

באולם השינה ולנטין החליף בגדים לצד בחורים אחרים – הוא נראה כאיכר או בעל מלאכה ימיביינימי נחמד במצנפת לבד ירוקה, ואילו השניים האחרים היו בבירור בעלי ותק וניסיון: אחד מהם (שלא קלטתי את שמו אך הוצג לאחר מכן בפניי כ"ראשון המשחזרים בארץ", תואר אליו התייחס בביטול מצטנע) התלבש בביגוד מעורר קנאה עם מצנפת ציד אדומה, ז'קט תכלת נהדר, טייטס חומים וגרבוני בד אדומים, והשני התלבש כנסיך סרצני, עם טורבן מסמא בלובנו, חלוק משי אדום יפהפה ומגפי עור חומים ורכים. חשבתי שאולי הדמות שבחרתי לי קצת נעלה מדי בשביל הביגוד הצנוע שלי, אבל החלטתי להחריש בינתיים. גינדי הסתובב במתחם בלבוש כותנה בהיר ונוח של בעל בית, עם כיפת בד לבנה (קויף), מנסה להשתלט על ההתרחשויות.

גינדי ניז'ניק באחוזת האביר. צילום: יונתן צור

גינדי ניז'ניק באחוזת האביר. צילום: יונתן צור

אחרי סדנת הליבוד התאספו בחצר כל המשתתפים – רובם לבושים כפרנקים (כלומר בעלי מראה אירופי, בעיקר צרפתי), אך חלקם סרצנים בטורבנים ובגדי כותנה קלים. בחור בשם רונן עטה לבוש של יהודי ממערב אירופה – חלוק צמר שחור וכיפת פעמון צהובה מלבד. אנה הדגימה איך היא מגוונת צמר לא מעובד, ובישלה בשלושה סירים עלי מרווה, עלי שזיף אדום ועלי תאנה. היא סיפרה איך כל מקבץ עלים יוצר גוון שונה ולא צפוי, גם אם אלה עלים של עצים מאותו המין הגדלים עשרה מטר אחד מהשני. לאחר הסדנה אנה חזרה לעבוד עם הפלך ולטוות חוט מהצמר הבלתי מעובד שהקיף אותה. "רוצה לנסות?" הציעה לי בחיוך שובב. "כן", אמרתי בהססנות, ונזכרתי בניסיון האחרון והכושל שלי במנאלי שבהודו, היכן שזכיתי ליחס סלחני אך מזלזל מבעלת הבית ההודית שנתנה לי לנסות לטוות. נכשלתי כמובן, אבל לא לקחתי את זה קשה. אנה סיפרה לי בינתיים אנקדוטות מחיי הגבירות בימי הביניים: "נהגו לומר שחובותיה של האשה הן לבשל, לגדל את הילדים, לנקות ולטוות. אם יש לך משרתת אחת את יכולה לוותר על הבישול; אם יש לך אומנת, את יכולה לוותר על גידול הילדים; אם יש לך חמש משרתות את יכולה לוותר על הניקיונות, אבל שום משרתת לא תפטור אותך מהטווייה". ההסבר, גיחכה אנה, נעוץ בחשש של בעלים ואבות מזדקנים מידיים בטלות בקרב נשים, מה שעשוי להוביל לבהייה ארוכה מדי מהחלון בגברים צעירים ויפים.

אנה עובדת עם הפלך

אנה עובדת עם הפלך. ברקע הצמר הלא מעובד בגוונים שונים

גווני הצמר השונים כתוצאה מבישול במרווה, שזיף אדום ועלי תאנה

גווני הצמר השונים כתוצאה מבישול במרווה, שזיף אדום ועלי תאנה

הפלך של אנה

הפלך של אנה

לאחר מכן הוגשה ארוחת הצהריים – מרק בשר עם גזר וגרגירי חומוס, לצד קערות משחת חומוס ופיתות. שלפתי את קערית העץ ואת כוס הקרמיקה של טל, מזגתי לעצמי מים מאחד מקנקני החרס שניצבו על השולחן הארוך, התיישבתי לאכול ואז הבנתי שאין לי כף. ולנטין שוב הפגין את אדיבותו האינסופית, השאיל לי את כף העץ ששאל בעצמו, ולאחר הארוחה המשביעה כל אחד שטף את כלי האוכל שלו והטמין אותם בחזרה בשקיו.
"סדנת נפחות!" הכריז גינדי בקול גדול, וכשראה שאני מעשנת על סלע כלשהו שאל בחשדנות: "מה את מעשנת?" בהרגל שנשאר מימי בית הספר החבאתי את הסיגריה מאחורי גבי, החזרתי אותה לחזית בבלבול ופלטתי בחרפה "טבק". "מחוץ למתחם!" הכריז גינדי, והצביע על אזור עישון מאחורי המטבח. בינתיים בחצר התרחשו גדולות ונצורות. הנפחייה הניידת התחילה לעבוד, עם מפוח עור ידני ועוזר שהפעיל אותו, והנפח המהולל זאביק גוטליב הרביץ שיעור בנפחות מדיאבלית, שריתקה את כל המשתתפים. גינדי החליף בינתיים לטוניקת משי כחולה עם סיכת זהב עגולה וכובע לבד סגול, בהתאם למעמדו כאדון הבית, ולאחר הסדנה גבירה אחת בבגדי משי בתכלת ולבן שכללה את מיומנותה באמנות הפלדה והוציאה תחת ידה כמה ידיות יפות ומסמרים יעילים.

הנפחייה הניידת בחצר אחוזת האביר, אותה בנו חברי המועדון בעצמם

הנפחייה הניידת בחצר אחוזת האביר, אותה בנו חברי המועדון בעצמם. צילום: יונתן צור

כשנגמרה הסדנה התפזרו המשתתפים לשעה קלה. כמה הלכו להתאמן באבני קלע, כמה עישנו בדממה במרחק ראוי מהמתחם. אני הלכתי לחפש מקום להטיל את מימיי, משימה לא פשוטה לגבירה צנועה בלבוש רב-שכבתי (אם כי נוח להפתיע). החלונות הפעורים מכל בתי הכפר בהו בי בדממה מאשימה, ואני החלטתי שברגעים מאתגרים יש להשליך את הבושה מאחור ולהצטנף מאחורי כל שיח סבוך דיו. כשחזרתי למתחם גינדי בירך בהתלהבות את אחד המוזיקאים שבדיוק הגיע, ואני חשבתי שהגיע הזמן לנסות את הקרקע המאובקת והקשה של אולם השינה ולנמנם קלות.
השמיים הוורידו מעבר לחלונות הענקיים של אולם השינה, ואני נתקפתי תוגה קלה, אופיינית לרגעי שקט ומנוחה במסעות. צפירת השבת נשמעה מהשכונות הדתיות של ירושלים, ועננה קלה של געגועים אפפה אותי. דמיינתי את בני משפחתי משתובבים על הספה הביתית, הולכים לשירותים בלי להקדיש מחשבה ללוגיסטיקה, מעשנים ללא רגשי אשם. לא אכחיש ששלפתי בצנעה את הסמארטפון והצצתי – ממש לרגע קל – בהתפתחויות האחרונות בתחום הלייקים באינסטגראם. אבל עד מהרה נכבשתי מחדש בקסמה של קלפסטא השקטה והמבודדת, בצלילי פיצוח העץ במדורה שבחוץ, בקולות הצחוק והשיחה שנשמעו מהחצר, ועיניי נעצמו לסירוגין, מלוות את העננים המתכהים והולכים.
התעוררתי מצלילים ענוגים של חלילית, אי שם מחוץ למבנה, שרדפו זה את זה בנעימה ימיביניימית חרישית. הסתובבתי מהצד ונשכבתי על הגב, מתעלמת משריריי הדואבים ועצמותיי החורקות, והתמסרתי לקסם שטווה סביב המנגן האלמוני. הצלילים ארגו רשת של שכחה מהמאה ה-21, ולכמה רגעים ארוכים מחוץ לזמן הייתי איזבלה ד'איבלין, בתו הנשכחת של הזקן מביירות, אציל אדיר שלא חשש להתעמת במשך שנים עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה כשלזה הייתה החוצפה לחשוב שכל ממלכת ירושלים שייכת לו, על נחלותיה ואביריה. שאלתי את עצמי אם בחרתי נכון כשהחלטתי לצאת למסע הצליינות התובעני לירושלים, על כל הסכנות והתלאות שבדרך. תהיתי אם הדרך הנכונה להתנגד לאבי רב העוצמה, ולהחלטתו להשיא אותי לאיזה בעל נחלות זקן ובעל גיבנת, היא אכן להצטרף למנזר ולהקדיש את חיי לעמל, קריאה ואיור כתבי יד. נשיפות החלילית הרכות כיסו אותי בשמיכה של חמימות ושגיתי בדמיונות עד שנרדמתי שוב.
כשהקצתי כבר היה ערב, וכמעט אף אחד לא היה במתחם. הסתבר שהחבר'ה יצאו לבנות סאונה ניידת ליד בריכת המעיין. סופסוף לאנה ולי היו כמה רגעים לרכל קצת. אבל עד מהרה בנה הקטן נתקף אי נחת, וכגבר אמיתי שחרד מפטפוטי נשים בטלים, דחק בנו לבקר את הסאונה. התקבצנו ליד המעיין, היכן שכמה עזי נפש קפצו למים הקפואים מיד אחרי השהות בסאונה החמימה. אני ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לבעלי. "אני חושבת שאולי בכל זאת אעלה לישון אצל ההורים", אמרתי בקול של שכול וכישלון. "זה נורא יפה ונחמד פה, אבל נשבר לי הגב רק מלשכב שעה על הרצפה".
חזרנו לארוחת הערב, שכללה סיר אורז ענק, תבשיל כבש שהבשר בו היה רך להפליא (במחוות ניצחון שלפתי את הסכין האותנטית הקטנה והמעוקלת שלי), קערות חומוס עם שמן זית ופיתות, וקערות עץ מלאות בגזרים טריים, גבעולי בצל ירוק וצנוניות חריפות. דימיטרי סקליארנקו, לוחם נועז שנשא מגן של בית איבלין ועל כן זכה לחיבתי הבלתי מסויגת, הדליק לפידים ועששיות, שהשליכו אור עמום ומהבהב על הקירות והתקרה המקושתת. המוזיקאים פרטו על כליהם – אחד מהם הביא כלי קטן שלמעשה היה יוקלליי, אבל בשל עיצובו המיוחד הפיק צלילים דומים לצלילי הלאוטה. אדון הבית בירך את האל הטוב על חסדו, את העושים במלאכה ואת אורחי הבית, והסעודה התחילה.
הערב הלך והתארך, ולצלילי דרבוקה ויוקלליי פרנקים וסרצנים שמילאו את פינות האולמות והחצר, ישבו ליד האש המתפצחת ודיברו על מעשי היום שעבר ועל מעשי היום הבא. אנה התחילה להתכונן לעלייה המפרכת למעלה – חודש תשיעי וילד בן שלוש זה לא צחוק, ולמרות ששבה וטענה שטוב לה בליפתא יותר מבבית, הרצפה הקשה והמאובקת כנראה בכל זאת הכריעה את הכף. הבטתי בה עוזבת בעיניים כלות. האם אתייאש ואתקשר לאחי כדי שיבוא לקחת אותי? איזה פרצוף יהיה לי? ולעזאזל הפרצוף, אבל איך אשא את השק הענקי שלי למעלה, על שמיכות הפוך והצמר שטמונים בו? שיחה ידידותית בפינת העישון עם רונן קרוק, יוצר קולנוע שמתעד את קרב קרני חיטין ואת הפעילות המתרחשת סביבו, הובילה למסקנה המתבקשת: אשאיר את הציוד הכבד במתחם, ואעלה איתו אל החניון, היכן שאחי יאסוף אותי.

מארק ווייס מנגן על היוקללי-לאוטה שלו

מארק ווייס מנגן על היוקללי-לאוטה שלו

כשאספתי את חפציי הקטנים, נתקלתי בידידי הוותיק ולנטין. הוא הופתע לשמוע שאני עולה, אבל שאל אם יוכל לתפוס את מקומי באולם השינה, במקום ללון במבנה מרוחק יותר בגלל השק"ש הלא הולם שלו. שמחתי שעזיבתי תפיק תועלת כלשהי, והסכמתי בשמחה. באולם הסעודה שיחקו חלק מהמשתתפים במשחקי לוח מדיאבליים: שלוש תחנות, גלוק האוס ופוקר קוביות (חמש קוביות, על כל פאה מצוירים הסימנים מתשע עד אס). בתחושה מעורבת של הקלה ואכזבה עצמית פסעתי לצד רונן במשעול המתעקל למעלה. מתנשפים ומזיעים הגענו לחניון, ושם נשאה אותי מרכבה מהמאה ה-21 במהירות מטורפת לבית הוריי. עם השמלות הנוחות נותרתי בינתיים, אבל השחרור שבהתרת שיערי וראשי משתי מטפחות וסרט כותנה מהודק סביב הצוואר גרם לי להעריך מחדש את פירושה של חזרה בשאלה. ניערתי את שיערי והתחברתי מחדש לבחורה הצעירה שבי, ואמרתי להתראות בינתיים למטרונית המכובדת. התכרבלתי על הספה הנוחה, ניגשתי לשירותים בצעדי ריקוד, עישנתי בהנאה בלתי מסויגת והלכתי לישון במיטה הרכה, ובאוזניי עדיין מהדהדים צליליה הענוגים של החלילית בשקיעה.
למחרת בצהריים חזרתי, הפעם מלווה בפמליה עצומה שכללה את הוריי, אחי, בעלי, שני ילדיי, דודתו של בעלי והאחיינית שלנו. חשבתי שאצטרך לכבוש את פניי מהחרפה, אך אף אחד לא התייחס לעזיבתי הבהולה והמבישה בליל אמש. כשנכנסנו לחצר המראה היה עוצר נשימה אפילו יותר מאתמול: המוזיקאי פרט על היוקלליי-לאוטה שלו, המשתתפים ישבו בפינות שונות – גבירות בשמלות צמר, כותנה ומשי, בחגורות צמר ובד ובכיסויי ראש לבנים, ואדונים בלבוש לבד צבעוני, בטוניקות צמר ומשי ובמגפי עור, או בטוניקות כותנה בהירות, מקשיבים להסברים נוספים על הנפחייה. גינדי הסביר לאורחים, שבלטו בלבוש המודרני שלהם בקרב המשתתפים, על פעילות המועדון ועל טיב האירוע שהם פוקדים, והילדים התרוצצו סביב בעיניים פעורות מהתלהבות למראה כלי העץ והמתכת, בגדי העור, הצמר והמשי שסבבו אותם.

גברת נהדרת משכללת את מיומנותה בנפחות

גברת נהדרת משכללת את מיומנותה בנפחות

בסופו של דבר כולנו עלינו לגג המבנה, שם הדגימו גינדי ורעיו לחימה של אבירים צלבנים עם ציוד מסוף המאה ה-12, והמוח התהפך למראהו של האביר העטוי בשריון וקסדה מוזהבת, במשקל כולל של 15 ק"ג, מבהיר את ההבדל בין שריון טבעות לשריון הלוחות המאוחר יותר, מציג את הבתים השונים אליהם השתייכו הלוחמים, ומדריך את ולנטין בתפקידו כנושא כלים. גינדי הסביר שחלק חשוב ביותר של פעילות המועדון הוא שחזור מלאכות היד הקדומות, והבהיר כי את רוב הציוד שאנו רואים יצרו המשתתפים בעצמם, בזיעת אפיהם ובידע שחצבו בעמל רב מהמקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים. המבקרים שאלו את גינדי שאלות רבות, עליהן השיב בסבלנות ובהרחבה ראויות לציון בהתחשב במשקל שנשא ובקוצר רוחם של האבירים, שהשתוקקו להתחיל בלחימה. סבי המדומיין, בליאן ד'איבלין (אחד ממייסדי השושלת וממש לא הדמות שאולי זוכרים מהסרט המפוקפק היסטורית "מלכות גן העדן"), ניצח בטורניר, ואני לא יכולתי לכבוש צווחת ניצחון.

img_9526

גינדי ניז'ניק בדמותו כרנו דה שאטיון, ולצדו שני חברי מועדון נוספים בדמות בליאן ד'איבלין רוזן שכם ויבנה, וריימונד מטריפולי, נסיך הגליל וטבריה. צילום: יונתן צור

img_9559

גינדי ניז'ניק מסביר למבקרים על ההבדלים בין שריון טבעות לשריון לוחות, על המצוקה שהקסדות גרמו לצלבנים במצרים ועוד. צילום: יונתן צור

img_9584

 

img_9518

האבירים נלחמים. בתפקיד נושא הכלים: ולנטין הנאמן

האבירים נלחמים. בתפקיד נושא הכלים: ולנטין הנאמן. צילום: יונתן צור

מארק ווייס מלווה את הלחימה בנגינה בחמת חלילים. צילום: יונתן צור

מארק ווייס מלווה את הלחימה בנגינה בחמת חלילים. צילום: יונתן צור

משתתפים, מבקרים ועוברי אורח צופים בטורניר

משתתפים, מבקרים ועוברי אורח צופים בטורניר. צילום: יונתן צור

בתום הטורניר חזרתי לאחוזה ומצאתי את עצמי משוקעת עד צוואר במשחק פוקר-קוביות עם גרגורי מרגוליס, משתתף נוסף בעל אדיבות ראויה לציון, ששיחק בו זמנית בכמה משחקי לוח עם מתחרים שונים, מבוגרים וילדים, ובה בעת ענה על שאלות המבקרים – בלי לאבד ריכוז. הוא סיפר שהגיע לעולם השחזור ההיסטורי דווקא מעולם הסיף התחרותי, וכי בעוד שאחיו מרבה להשתתף יותר בעולם משחקי התפקידים – תחום קרוב ברוחו לתחום ההיסטוריה החיה – הוא מצא את עצמו יותר בעולם השחזור. לאחר שהפסדתי לו בפוקר-קוביות, הפסדתי לו גם במשחק שלוש תחנות, ועל הדרך הפסדתי את החלק לו ציפיתי יותר מכל – אימון בציוד רך ובטיחותי בסיוף. סיפרו לי שהאחיינית ניצחה את בתי, שבעלי ניצח את אחי אבל נוצח על ידי אחד האבירים, ושדודתו של בעלי הפגינה רוח קרב מרשימה. משכתי בכתפיי בהשלמה, ולחשתי לעצמי את המוטו שראשוני הצלבנים היו שואגים ביציאה לקרב: "Deus Vult" – זהו רצון האל.

גרגורי מרגוליס משחק בכמה משחקי לוח מדיאבליים שונים בו זמנית, וגם מוצא זמן לענות למבקרים. צילום: יונתן צור

גרגורי מרגוליס משחק בכמה משחקי לוח מדיאבליים שונים בו זמנית, וגם מוצא זמן לענות למבקרים. צילום: יונתן צור

מארגני האירוע התחילו לארוז את הציוד הכבד באמת שהביאו (שולחנות, ספסלים, קדרות, שריונות, מגינים וכולי), לפני שהשמש תשקע והמשימה תהפוך לקשה עד בלתי אפשרית. משפחתי ואני התחלנו לעלות לאטנו, ואני העמסתי כרגיל את שק הציפה על אביר נאמן, הפעם בעלי החוקי. התבוננתי בילדיי הנרגשים, המקפצים במעלה ההר ובהוריי שהתפעלו מהאירוע האיכותי – הם לא ציפו לרמה גבוהה כל כך – והרהרתי בבישוף עכו, ז'אק דה ויטרי החסוד, ומה הוא היה חושב על אחוזת האביר בקלפסטא, 800 שנה אחרי זמנו. האם היה מאשר את הערבוב הנונשלאנטי בין נוצרים לסרצנים? האם היה מעווה את פניו בסלידה למראה אולם השינה המשותף לנשים וגברים? האם היה מתרצה מברכת המזון לפני הארוחה? ממלכת ירושלים הקדושה כבר איננה מאות בשנים, ומרבית האנשים שחיים עתה בתחומיה – לא זוכרים אותם כלל, חלקם הגדול לא יודע אפילו על קיומה של אותה ממלכה ששרדה יותר ממאתיים שנה, ושבה התרחשו מאורעות שהשפיעו על העולם המערבי מאות שנים אחר כך. ובכל זאת, כמה משוגעים לדבר מצליחים לשחזר את חייהם של תושבי הממלכה השכוחה הזאת בדקדקנות שיורדת עד הפרט הקטן ביותר, במסירות עצומה להבנת ההיסטוריה לא רק על תהליכיה החברתיים הגדולים, אלא גם על הפרקטיקה של חיי היומיום שלה. "Deus Vult" לחשתי לעצמי שוב, וכבר התחלתי לדמיין את הביגוד שאתפור לעצמי לפעם הבאה.

Deus Vult. צילום: יונתן צור

Deus Vult. צילום: יונתן צור

הכתבה פורסמה לראשונה, בגרסה קצרה יותר, במוסף "גלריה" של "הארץ"

אודות mashkazg

Film Director, Book critic and a pragmatist-optimist

דיון

אין תגובות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

נובמבר 2016
ב ג ד ה ו ש א
« ינו    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: