העצבות שלי זורחת

כשיוצרים מרחב או סביבה לסרט, יש לו המוני נימים סמויות פנימיות שמקשרות אותו בתוך עצמו. זו ויברציה. צריך לחוש את הרטט הזה. זה לא סתם ‘לצייר משהו טוב’. אני אצייר את הבית הזה, או בית אחר או משהו כזה. לא. הבית חייב להיות דווקא הבית הזה ולא שום בית אחר". 

על איזה סרט היה לך הכי קשה לעבוד?  

 "את יודעת, כרגע נראה לי שלא היה סרט שעבדתי עליו יותר קשה מזה (‘ימי חורף’). אם היית שואלת אותי במהלך צילומי ‘סיפור הסיפורים’ הייתי אומר שהוא היה הכי קשה. את מבינה, כל סרט שיוצא הוא כמו לידה. אומרים שנשים שוכחות מהר את הכאבים והסבל. אף פעם לא עבדתי בקלות, וכל סרט הלך לי קשה. אבל כשהסרט יוצא זה כבר נראה לך קל כי בסרט הבא האתגרים עולים בעוד דרגה, ואתה אומר לעצמך: ‘אלוהים אדירים! כמה שהסרט הקודם היה קל! וכאן זה פשוט בלתי אפשרי…’ נגמר הסרט, מתחיל הסרט הבא. ‘סיפור הסיפורים’ היה סרט מאוד קשה לעשייה. המון לחץ ושוב, המון ריבים עם ההנהלה. 

בתוכי הרעיש זמזום כל כך חזק, העצבים שלי היו במתח כל כך גבוה, שאפילו איבדתי את הקול למשך שבועיים ודיברתי בלחש על הסט. כזאת הייתה עוצמת המתח. עכשיו אני מסתכל על זה וזה נראה לי כל כך קל". 

אתה יכול לספר עוד קצת על העבודה על ‘סיפור הסיפורים’? 

"טוב, זה מבוסס על זכרונות הילדות המוקדמת שלי. בשנת 45, כשהייתי בן שלוש וחצי, דודה שלי חזרה בהריון מהחזית והתגוררה אצלנו. המלחמה עוד לא נגמרה ובעלה נלחם בחזית. היא הייתה בהריון. ושבועיים אחרי הלידה התינוק מת. אבל בלילות היא הייתה מתעוררת כדי לשחרר את החלב שעדיין הצטבר אצלה. הסצנה הזאת שהתינוק יונק מהשד ונרדם, אלה רשמים מהילדות שלי, כשהייתי מתעורר בלילה, ורואה שדיים ענקיים, מבהיקים באפלולית החדר, והזמזום של נתזי החלב, שניתזו מהשדיים שלה כמו מתוך עטיני פרה. והתינוק שיונק מהשד בסרט – זה הבן שלי. זה ממש הדיוקן שלו. אז כמובן שזה גם מעורב מהרשמים שלי מלידת בני, ההנקה… זה דבר כל כך חזק שפשוט אי אפשר להתרגל לזה. 

ובאשר לימי המלחמה כמובן שאינני יכול לזכור אותם, אבל אני זוכר את הקור, את הריח של הקור, את השלג, את זמזום הטראם בקור, כשנסענו בו והטראם התנדנד, השלג התעופף פנימה מתחת לדלתות הטראם ודלתות הטראם קרקשו. כל זה… הניחוח של השלג, שכיום אני לא מריח אותו בשום מקום. והטנגו ‘שמש יגעה’ שהושמע בכל מקום… הוא כמעט הפך להמנון לאומי. אני שחזרתי את כל קרעי הזכרונות האלו כמו שמשחזרים חלקי פרסקו שנפלו מהקיר, מחפש בין שכבות הצבע ומוצא לפעמים… נגיד עין – ולקחת את העין הזאת ולהצמיד אותה חזרה למקומה בפרסקו. כלומר איזה שהן תחושות חיות שהתמזגו במין קדם-זיכרון, משהו שהוא מעבר לי עצמי – לכל אחד יש תחושות כאלה… כשאתה עושה איזו שהיא מחווה ופתאום אומר לעצמך: זה כבר קרה, זה כבר מתישהו קרה. למרות שיתכן שזה קרה בכלל לא לך. 

וכמובן שיש פה את כל המשקעים של מה שחוויתי בחיי, מה שלמדתי, מה שנודע לי, מה שקראתי. היה משורר בשם דוד סמואלוב, היו לו שירים מדהימים: 

‘אני מעלה זכרונות כפי שהיער מעלה ירוקת, 

הציפורים שרות זיכרון בבקרים, 

והרוח שורקת זיכרון בערבים, 

והעצים מתלחשים זיכרון במשך כל היום. 

ושם – במטמוני הזיכרון שלי 

כל הסיפורים מתחילים ב'היה היה פעם', 

בקיום בר החלוף הזה, באובדן התשוקות בר החלוף הזה… 

אבל בזיכרון טמונה עוצמה כזאת, 

שהוא משיב את הדמויות לתחייה ואף מכפיל אותן, 

מרעיש ולא שוקט גשם הזיכרון, 

שלג הזיכרון נופל ולא יצלח לנחות…’ (תרגום חופשי: מצ"ג) 

כל הזמן התהלכתי וחזרתי על השירים האלה ביני לבין עצמי. כי הם התנגנו לי לגמרי באותו הקצב של ‘סיפור הסיפורים’ ועם בית הילדות שלי, אותו ראיתי גם בגשם, גם ברוח, גם בשלג, וגם מעבר לשלג.

הבית היה נראה כמו ספינה שמפליגה לעברך, בעיקר כשהשלג מתעופף סביב – זה היה נראה כאילו לא השלג מתעופף אלא כביכול הבית נע לעברך".